איור עכשיו. מפגש 28: יונתן לקס (יוניל)

יום אחד, בעודו סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, באמצע אחד השיעורים, יונתן לקס – כיום בן 31, ומוכר יותר בשם המקצועי שלו, יוניל – קיבל טלפון מרענן שקד, שהיה בזמנו העורך של 24 שעות. שקד סיפר ליוניל שהזמרת עלמה זהר מתחילה לכתוב טור, ושהוא לא יודע אם הוא מכיר אותה אבל היא נורא רוצה שלקס יאייר לה את הטור השבועי. “היה לי אתר פלאש מטופש שעשיתי בשנה ב'”, הוא נזכר, “היא ראתה אותו ונורא אהבה, וככה זה התחיל. אחרי זה עשיתי לה גם את הדיסק”. ארבע שנים לאחר שסיים את הלימודים (ב-2009), הספיק לקס לעבוד עם רשת בתי הקפה לאביט, התדר, קסטרו מן, להקת בלקן ביט בוקס, אסף אבידן ועוד, ובנוסף לקריירה שלו כמעצב וכמאייר הוא גם מוכר טישירטס עם האיורים שלו.

“האיורים שלי נמצאים על הגבול בין עולם האיור המסורתי לעולם האמנות. הרבה מהם לא הוזמנו ללוות כתבה או ספר, את רובם איירתי לאיזה פלייר של מסיבה או לטישירטים שלי. זה הופך הכל למאד חפשי. העניין שלי בטישירטים התחיל בתחרויות באינטרנט באתרים דוגמת ת’רדלס. בתחרויות האלה, גם אם לא זכית, אתה נשאר עם איור שאתה יכול לעשות איתו משהו אחרי זה, להגיש לתחרות אחרת או להשתמש בו למשהו אחר משלך.

“לפני שנה בערך החלטתי לקחת את זה ברצינות ופתחתי חנות משלי באינטרנט. עד אז בכל פעם שהיה טי מרקט הדפסתי איקס טישירטים בתקווה לכסות את העלות ולהרוויח קצת עד הפעם הבאה. לפני שנה עיצבתי קולקצייה ראשונה של עשר חולצות, הלכתי לתופר, שייצר לי דברים שאני אהיה מרוצה מהם. כמו בהרבה דברים החלטתי ללמוד על הדרך ואני עדין לומד. אני רחוק מלהיות מרוצה מהחנות ומרמת המכירות אבל אני אשתדרג עם הזמן. עכשיו הוצאתי עוד חמש חולצות וגופיות לנשים ובמקביל אני מציע למכירה גם קצת הדפסים ופוסטרים”.

“זה שוק נורא נורא רווי, יש מלא יצרנים פרטיים ובמקביל אני מתחרה עם ת’רדלס – מקור טישירטים אינסופי באלף סגנונות ואלף מעצבים. המטרה שלי היא להתעלות באיכות. אני הרי לא מגיע מעולם האופנה, אני יודע מה טוב לי ומה אני אוהב ואני לומד מה אנשים אוהבים, איזה צבעים הולכים, איזה קומפוזיציות. הכי חשוב לי שזה מא’ עד ת’ שלי. אני לא משלם מזה עדיין את החשבונות אבל יום אחד גם זה יקרה”.

“בהתחלה הייתי מאייר רק ידנית עם נירות פרגמנט שנסרקו לאחר מכן למחשב, צובע ומתקן קצת בפוטושופ. אבל אז קניתי וואקום גדול, ומאז אני פול טיים דיגיטל. זה פשוט יותר נוח, גם אם זה קצת מבאס אותי. לפעמים אני חוזר לספר סקיצות שכמעט ואין לי כבר לצערי. מצד שני אני נהנה לא להשתמש במחק, יש undo, מנסה בכל זאת להכניס משהו מבנק הסריקות שיש לי במחשב מהעבר. אני מנסה ללכלך את העבודה שתרגיש חומרית. היום 99 אחוז מהזמן בוואקום”.

למה מבאס?

“אני אמביוולנטי. מצד אחד אני רואה מאיירים אחרים ומקנא בהם, רואה ספרי סקיצות ומקנא. מצד שני זה משמח כי לא תמיד יש לי כוח לשבת על ספר סקיצות וסתם לשרבט. על המחשב יותר נוח ונכון לי, וזה גם יוצא יותר טוב, אני הרבה יותר מרוצה מהתוצאה. אולי זו התנייה שיש לי מאז שהייתי סטודנט, כל הזמן להתאמן למרות שגם כיום אני כל הזמן מתאמן, אבל פשוט לא נשאר לי תיעוד מזה. זה אולי מה שמבאס, שלא נשאר תיעוד של הסקיצות”.

“אף איור לא יוצא היום לאוויר העולם בלי שהוא עובר דרך פלטפורמה דיגיטלית, וברוב המקרים זה המחשב. אי אפשר להימנע מזה, גם איור ידני עובר סריקה. המחשב קשור גם לפרסום ולחשיפה של אנשים לעולם האיור ובעולם האיור. זה יוצר בעייה מאד גדולה בתחום, לא רק בארץ – בעייה של רוויה. יש הרבה יותר מדי מאיירים וגם מעצבים. כולם עושים הכל, אמני רחוב ואמנים פתאום יודעים לעצב ולאייר והכל נכנס לכור היתוך אחד גדול שנקרא לו פייסבוק.

“מצד אחד מאד קשה להתבלט. מצד שני זה נותן לך כלי שלא היה קיים לפני 10 שנים. זו מלכודת דבש. בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אני לא באמת מתלונן על הדבר הזה. זה פותח הרבה יותר דלתות מאשר סוגר”.

 

“איור אצלי זה משהו – אני לא רוצה להגיד צדדי – שמשרת אהבה שלי שלא תמיד מקבלת ביטוי בעבודה שמכניסה כסף, בדיי ג׳וב. כל מה שאני מגדיר כעבודות האיור שלי הם הדברים שאני עושה בעצמי, בשביל עצמי, בשביל ההנאה האישית שלי. מתוך כך פחות חשוב לי הכסף. תמיד הייתי כזה. כל עוד זה מכניס לי כסף ברמה בסיסית ההנאה מפצה על העניין הכספי (כל עוד זה לא בחינם). כיום זה משהו שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להישאר רלבנטי, לייצר תכנים כל הזמן ולשווק את עצמך. אם לא אתה מהר מאד נשכח בחלל הזה”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.