קינה מפוארת: ורד נסים בגלריה העירונית רמת השרון

ענבל: בוקר טוב ורד, מה שלומך?

ורד: היום שלי התחרבש לגמרי. בעל הבית של הדירה שלי מוכר את הדירה ואני צריכה לחפש מקום חדש. בהצלחה לנו 🙂

ענבל: נשמע בלאגן גדול, ובתוך זה רצינו לדבר על אמנות, על יצירה ועל תערוכה. איך מתפנים ליצירה בתוך העומס של חיי היומיום?

ורד: התשובה הכנה היא שזה אכן מאתגר. צריך למצוא זמן עבור כל רגע שהוא רחוק מההורים והילדים, ויש לזה מחיר רגשי. זה דורש התעקשות, גמישות ולא מעט אקרובטיקה

ענבל: ובכל זאת את כנראה מצליחה – התערוכה החדשה שלך ״מתאבקת על החיים״ נפתחה לא מזמן בגלריה העירונית ברמת השרון, באוצרותה של רחל ששפורטה. במה היא עוסקת?

ורד: נושא התערוכה עלה לפני כשנתיים. רציתי לעסוק בקינת נשים, לבחון איזה מקום יש לנשים במרחב הביתי והקהילתי. אבל התערוכה קיבלה כיוון אחר בעקבות דברים שקרו בחיים שלי וגם כתגובה למצב המדיני בארץ. התערוכה היא מיצב שכולל עבודת וידאו שמחולקת לחמישה חלקים, שבה מופיעה אימא שלי שרה שירים שיכולים להתפרש כשירי קינה. בנוסף, יש בה צילום של טלית בר המצווה של אבא שלי, ומוצגות גם עבודות חמסה, שמלת מקוננת ועוד קצת

ענבל: בשני החדרים של התערוכה נכנס מכל טוב 🙂 הזכרת את קינת הנשים – מה מעסיק אותך בנושא הזה?

ורד: לנשים באופן מסורתי אין חלק במרחב הציבורי. המסעות והמלחמות שנחשבו לחשובים מבחינה מסורתית נעשו על ידי גברים. בתוך זה נשים הודרו למרחבים מוגבלים, ובגלל שלא התאפשר להן לשיר בציבור – הן לקחו חלק בדרכים אחרות, כמו בשירי קינה

ענבל: ולתפקיד הזה שיבצת את אמא שלך, מה הוביל לחיבור הזה?

ורד: אמא שלי היא חלק מהעשייה ומושא המבט שלי לאורך כל הקריירה. בהתחלה חשבתי להשתמש בדמויות חיצוניות לשירי הקינה, אבל תוך כדי התהליך הבנתי שהיא צריכה להיות הדמות המרכזית והיחידה

אין שום דבר פאסיבי בקינה, להפך – זו פעולה מתמשכת, כמו שאובדן היא תחושה שמלווה אותנו. להתאבק ולהתלכלך הן חלק מפעולת האבל וזה מקשר אותנו למציאות. זה מזכיר לנו את המוות, אבל גם מתחבר למקור החיים

ענבל: האופן שבו היא מופיעה בעבודה מעניין. אנחנו לא רואים אותה שרה, אלא מקשיבה לעצמה שרה. הרגעים שריתקו אותי במיוחד הם הוראות הבימוי שלך, ״תפקחי עיניים״

ורד: העבודה הזאת עוררה הרבה שאלות ועסקתי בה הרבה. בשנים האחרונות אמי חווה תהליכים מוקדמים של אובדן זיכרון, מה שהופך את האינטראקציה שלנו בווידאו לרגשית ומורכבת יותר. יש בעבודה הזו חילופי תפקידים שמקבלים צורה אחרת מעבודות שעשיתי איתה בעבר.

לאורך השנים יצא לי לעבוד עם הוריי, שהפכו להיות אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה שלי. כשהתחלתי לעבוד איתם, רציתי לייצר להם נראות ופלטפורמה כדי להשמיע את הקול שלהם. כבר בשלבים מוקדמים אמא שלי התגלתה ככוכבת. עם השנים האינטראקציה הזו יצרה גם השתקפות שלי

ענבל: אין ספק שהיא התמסרה לעבודות שלך. גם בסצנות לא פשוטות – כמו זו שבה היא שוטפת את שטיח הכפפות שלך ואת שופכת עליה מים

ורד: כן. אני חושבת ומרגישה, אם מותר לי לדבר בשמה, שנראה שהיא נהנית מהתהליך ומהדיאלוג שנוצר ביננו

טקס שמקשר בין חיים למוות

ענבל: על מה הקינה בעצם? נדמה שהיא גם קצת עליה

ורד: לצערי כן. התהליכים של הדמנציה נוכחים אצלה יותר בשנתיים האחרונות. מדובר בסוג של אובדן ללא ספק. רציתי לתת לה גם את ההזדמנות הזאת, מתוך אותו צורך לתת לה נראות, ולהעניק לה את האפשרות לקחת חלק בפעולת הקינה

ענבל: איך נכנסת הטלית לתמונה?

ורד: המקום של אבא שלי בעבודות תמיד יותר שקט, למרות שזה לא מפחית מהחשיבות והנוכחות שלו. זוהי הטלית שהוא משתמש בה מאז בר המצווה שלו, ועליה קיימים סמלי ירושלים, מה שמהדהד למגילת איכה שהייתה המקור לעבודה

ענבל: למי שלא בקיאה – מה יש במגילת איכה? ומה עניין אותך בה?

ורד: מגילת איכה כוללת חמישה פרקי קינה שמיוחסים לנביא ירמיהו, שנכתבו לכאורה אחרי חורבן בית המקדש הראשון. זה ספר יוצא דופן בתנ״ך בגלל הסגנון והמבנה שלו. הספר מתאר הרס בלתי נתפס.

אחד הדברים המעניינים בו הוא שהקינה הראשונה מסופרת מתוך נקודת מבט של העיר: ירושלים מדברת את הבדידות והחרפה שלה, בקריאה שנשמעת ומרגישה עדכנית למצב היום. המתח בין הפרטי לציבורי הוא נקודה נוספת שהעסיקה אותי בעבודה.

השנים האחרונות היו שנים של אובדן והתמודדות עם אובדן. מתוך זה עלו שאלות שהן חלק מהמיתוסים והגנאלוגיה היהודית. מצד אחד האבל הוא חוויה מאחדת, ומצד שני החוויה והקריאה שלו היו שונות אצל אנשים שונים. עניין אותי לגעת בקינה מתוך זווית נשית, לראות איך התהליך עובר לצד שאינו לוקח חלק פעיל, אבל נשאר עם האובדן וההעדר. יש בקינה משהו ״שירי״ שמתחבר – או ששאפתי לחבר – לשירים בעבודת הווידאו

השנים האחרונות היו שנים של אובדן והתמודדות עם אובדן. מצד אחד האבל הוא חוויה מאחדת, ומצד שני החוויה והקריאה שלו היו שונות אצל אנשים שונים. עניין אותי לגעת בקינה מתוך זווית נשית, לראות איך התהליך עובר לצד שאינו לוקח חלק פעיל, אבל נשאר עם האובדן וההעדר

ענבל: הזכרת ציבורי ופרטי. העבודה מרגישה יותר בצד של הפרטי – הטלית של אבא, הגב שלו, הקול של אמא והפנים שלה. בתערוכה רואים גם את הידיים שלהם שמסובבות תוף קטן, מה הוא מספר?

ורד: התיפוף הופך את הדבר לטקס, ויש בו משהו שמחבר בעיניי למקום שהוא בסיסי – חוויה אנושית, כמעט כמו דפיקות לב

ענבל: על איזה טקס חשבת?

ורד: טקס שמקשר בין חיים למוות. יש אלמנטים טקסיים ששזורים בתערוכה, והתופים הם חלק מהם. חלקים נוספים כוללים את החמסות הדומעות ואת שמלת הקינה, שהייתה אמורה להיות שמלת כלה. הטקס הוא האמצעי שמחבר לרוב בין הפרטי לציבורי

ענבל: מהן החמסות עבורך? הן יפהפיות

ורד: תודה רבה 😊 החמסות גם הן מוטיב שמופיע בעבודות קודמות שבהן הופיע השפע. במקרה הזה הן דומות יותר למצבות, ומצטרפות למעשה לקינה

ענבל: הלוואי והמצבה שלי תהיה כל כך עשירה וססגונית, נראה לי כמו סטארט־אפ 🙂

ורד: אני עדיין לא בענייני עיצוב מצבות, אבל אני מוכנה לחרוג ממנהגי 🤣🤣

ענבל: ספרי על העבודה במרכז החלל, היא אולי הכי משכה אותי מכל העבודות – פנינים שיוצאות מתוך חור בארגז (שכתוב עליו ״בראשית״) כמו איזו מדוזה. עכשיו אני שמה לב שגם היא חמסה, אבל נדמה שיש בה משהו שיצא משליטה, שמתפרץ החוצה

ורד: בקינה יש משהו שהוא מפואר ומאדיר. העבודה הזאת מתכתבת עם מקור החיים, השפע והטוהר. העבודה נמצאת בחלל מול שמלת המקוננת ומאחוריה צילום של הטלית. החמסות בנויות כמו מזבח סביב הדמויות של ההורים. יש בתערוכה אלמנטים שחוזרים בווריאציות שונות

ענבל: התערוכה שלך קרויה ״מתאבקת על החיים״, מהיכן השם?

ורד: מתאבקת מלשון אבק ומתאבקת מלשון מאבק. אני אוהבת את משחק המילים, וגם זה משפט שנאמר על ידי אמי. הוא משקף השתתפות ויש בו גם דימוי ויזואלי, משהו שאפשר לדמיין ולחוש אותו

ענבל: זה דימוי מאוד אקטיבי בזמן הווה, אולי בשונה מהקינה, שהיא פסיבית ומתייחסת לעבר?

ורד: אני חושבת שאין שום דבר פאסיבי בקינה, להפך – זו פעולה מתמשכת, כמו שאובדן היא תחושה שמלווה אותנו. זה חלק מהמהות של התהליך הזה – ה״לכלוך״ שמצוי בכל חלקי החיים. להתאבק ולהתלכלך הן חלק מפעולת האבל (כמו קריעת הבגד ואיסור רחצה), וזה מקשר אותנו למציאות. זה מזכיר לנו את המוות, אבל גם מתחבר למקור החיים

ענבל: לאן מובילה הדרך הלאה, אחרי התערוכה?

ורד: מדובר באחת התקופות המורכבות שיצא לי לחוות. אני צריכה להתמודד עם התערוכה הזאת לפני שאני חושבת על התערוכה הבאה

ענבל: תודה על השיחה ורד, ובהצלחה עם התערוכה ועם אתגרי החיים

ורד: תודה רבה לך. אני יודעת שזו תערוכה לא פשוטה אבל אשמח שאנשים יבואו ויראו אותה. תמיד מסקרן לשמוע את התגובות של האנשים. לילה טוב 🫶

---

ורד נסים | מתאבקת על החיים
אוצרת: רחל ששפורטה
הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, שדרות ויצמן 20, רמת השרון
נעילה: 28.2