מגלים אוצרות // רחל ששפורטה

הפעם הראשונה

צעדיי בתחום האוצרות החלו בשנת 2001. באותה תקופה סיימתי את התואר השני והייתי בין עבודות. בזכות התואר הראשון שלי בתולדות האמנות התקבלתי לעבודה במוזיאון לאמנות ביד ושם, שהיה אז בתהליך מואץ של הקמת אגף מוזיאונים חדש וגיוס עובדים רבים. תחילה הסתפקתי בעבודה קטנה של קיטלוג האוסף, כי רציתי להיכנס לתחום, אבל אחרי ימים ספורים נשאבתי לסיוע באוצרות לתערוכה שהייתה בהכנה.

לאחר כשנתיים קיבלתי את תפקיד ניהול אוסף האמנות. העבודה הייתה מרתקת, רבת רבדים ודרשה שיתופי פעולה בין המחלקות השונות. כמויות עצומות של חומר שימשו מצע לחללי התצוגה הענקיים של האגף החדש שכלל מוזיאון לאמנות, מוזיאון היסטורי וחלל תערוכות מתחלפות. יד ושם היה מבחינתי בית ספר שדה ללימודי אוצרות. מאוחר יותר למדתי אוצרות אצל פרופ׳ מוטי עומר באוניברסיטת תל אביב.

ערב אחד, במהלך שנת 2006, קיבלתי שיחת טלפון מעיריית רמת השרון (העיר שבה אני גרה), ובה הוצע לי להתמודד על תפקיד של אוצרת ומנהלת מוזיאון גיאולוגי בעיר. תחילה נטיתי לסרב. אהבתי את העבודה ואת הקולגות שלי, ומקצוע הגיאולוגיה היה זר לי. בנוסף, הגעתי ממקום גדול עם חללי תצוגה רחבים, תקציבים ומקורות מחקר משמעותיים.

אחרי ביקור במקום תהיתי איך אוכל לעבוד במקום קטן כזה. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי שעד כה לא אצרתי ממש תערוכה משלי – וכאן יש לי הזדמנות לעשות את זה. אוכל להתייחס למקום כאל חלקת אלוהים קטנה, שבה אצוק תכנים בהתאם להשקפותיי ונטיות ליבי. העובדה שהמוזיאון נמצא במרחק של  200 מטר מהבית רק הקלה על קבלת ההחלטה.

במוזיאון הגיאולוגי היתה אז תצוגת קבע של מינרלים מרחבי העולם, אבל לא הוצגו בו תערוכות מתחלפות כלל. היה לי ברור שאני הולכת להציג תערוכות אמנות כי זה מה שאני יודעת לעשות. הרעיון להכניס אמנות לחלל מדעי לא התקבל בהתחלה בברכה על ידי הוועד המנהל של המוזיאון, אבל הייתי נחושה לעשות זאת.

הזדמן לי לראות במסגרת אירוע בתים פתוחים ברמת השרון ציורים של טד בר, שצייר בהשראת תצלומים שנשלחו מהחלל באמצעות הטלסקופ האבל. אלו היו עבודות מסקרנות: ציורים צבעוניים בפורמטים גדולים ובטכניקה ייחודית לאמן. זה התאים לי כמו כפפה ליד: ציורים של אמן מקומי, בנושא שקשור קשר הדוק לתכני המוזיאון ויוכלו להתקבל ללא התנגדויות מרובות. במיוחד, לאור העובדה שבחרתי להציג את התערוכה כחלק מאירועים לציון שבוע החלל הבינלאומי. זו היתה התערוכה הראשונה שלי.

למוזיאון אוסף מינרלים ואבני חן מרהיבים ביופיים, בצורתם ובצבעם, באמצעותם הוא מבקש לפאר ולהלל את הטבע, יופיו ועוצמתו. אך טבעי היה שאבחר להציג תכשיטים במוזיאון. בנוסף, הם גם מתאימים לגודל הקאמרי של המקום

מכאן היה עליי לעצב ולגבש את דרכי. למוזיאון אוסף מינרלים ואבני חן מרהיבים ביופיים, בצורתם ובצבעם, שבאמצעותם הוא מבקש לפאר ולהלל את הטבע, יופיו ועוצמתו. אך טבעי היה שאבחר להציג תכשיטים במוזיאון. בנוסף, הם גם מתאימים לגודל הקאמרי של המקום. מכיוון שלא הבנתי הרבה בתכשיטים, פניתי לפרופ׳ דגנית שטרן שוקן והצעתי לה לאצור אצלנו תערוכה של תכשיטים עם אבנים גולמיות לא מלוטשות. דגנית נענתה וכך לאחר כשנה של עבודה, פתחנו את התערוכה ״נאו גמו״ שכללה עבודות של 24 אמנים.

זו הייתה אבן דרך, תרתי משמע, כי נחשפתי לעולם הצורפות העכשווית ולמדתי רבות אודותיו. הבנתי כי המוזיאון יכול לשמש בית משמעותי למעצבי תכשיטים ובמה לתערוכות צורפות. מאז הצגתי במוזיאון מספר לא מבוטל של תערוכות תכשיטים, לחלקן הזמנתי אוצרים אורחים כמו לתערוכת תכשיטי הבזלת הבינלאומית, שאצר ז׳אן איב לה מיניון מצרפת; התערוכה הקבוצתית ״עונדים צורפות עכשווית״, שאצרתי בשותפות עם ורד בבאי; ועוד.

המוזיאון לא מציג תערוכות צורפות בלבד. בתערוכות אני נעה על הספקטרום הרחב של מדעי הגיאולוגיה. זהו מדע, העוסק בתהליכים ובחומרים על כדור הארץ ומקיף נושאים כמו רעידות אדמה והרי געש, תצורות נוף, אקולוגיה, יחסי אדם סביבה, התחממות גלובלית, משאבי טבע ועוד.

כך לדוגמה התערוכה ״לי-צור״ שהציגה את פרויקט אבני היד החשוב של המעצבים עמי דרך ז״ל ודב גנשרוא. אבני היד שלהם העשויים מחומרים עכשוויים התכתבו עם אבני היד הפרהיסטוריות. הן גילמו סיפור שלם של אבולוציה, מאבן היד הקדמונית, הכלי הטכנולוגי הראשון, ועד לאבני יד עשויות במדפסת תלת־ממד. אחת מהתערוכות שעסקה באקולוגיה הייתה ״נוזל שחור״, יצירות של איתמר בגליקטר בעקבות הנזקים שחולל כתם הנפט בעברונה.

תערוכות האמנות והעיצוב הן חלק בלתי נפרד מהמוזיאון הגיאולוגי. קיומן במוזיאון מדעי מראה את כוחה של האמנות והיכולת שלה לעסוק במנעד רחב של נושאים, כולל מדע

כיום תערוכות האמנות והעיצוב הן חלק בלתי נפרד מהמוזיאון הגיאולוגי. קיומן במוזיאון מדעי מראה את כוחה של האמנות והיכולת שלה לעסוק במנעד רחב של נושאים, כולל מדע. אני שמחה על הדרך שבחרתי. העבודה של אוצר היא נפלאה, בעיקר משום שיש בה חירות מחשבתית. יש חופש בחירה של רעיון, של כיווני התבוננות ומחקר, של האמנים והעבודות. יש דינמיות ולמידה. באמצעות תערוכה חושפים את הקהל לתכנים חדשים, מעוררים שאלות ודיון ומעצבים דעה וטעם. בסופו של דבר, עבודת האוצרות היא יצירה בפני עצמה.

התחנה הנוכחית

בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה ״אקווה מרינה״, שמציגים בה עשרה אמנים: אריאל לאביאן, אפרת חבאני, דליה פיש בנארי, דניאלה יניב ריכטר, דניה צ׳למינסקי, כוכבית בן עזרא גולדנברג, לינור שטיינהרדט, מעין בן יונה, עדנה אוליבר ושרה שחק. כולם אמני ומעצבי קרמיקה ותכשיטים עכשוויים, שיצרו עבודות בהשראת יצורי ים. זהו נושא שמצד אחד אוצר בתוכו יופי מעורר השתאות שמשמש כר נרחב ליצירות אמנות, ומצד שני עוסק באקולוגיה בשל סכנת ההכחדה המאיימת על השוניות.  היצירות מרהיבות ביופיין, מוקפדות, עמלניות, אפילו סיזיפיות, מתבוננות בטבע ומעוררות לדיון.

התערוכה עוצבה באופן שידמה שונית במעמקי הים. במרכז החלל עומד שולחן גדול ובו ״יצורים״ בצוותא, כמו בשונית, ומסביב יצירות על מעמדים, בעיקר עבודות צורפות קטנות. כל הקירות והמעמדים נצבעו בירוק כחול כהה, כצבע המעמקים.

מכל מלמדיי השכלתי

התערוכה הראשונה שצפיתי בהתהוותה, מההתחלה ועד הסוף, היתה התערוכה ״קולות חרוטים – השואה ביצירותיהם של אמנים בני זמננו״ שהוצגה ביד ושם. זו היתה תערוכה שעיצבה אותי כאוצרת והעניקה לי כלים להמשך (אצרו אותה סורין הלר כאוצר אורח ויהודית שן־דר כאוצרת אחראית).

התערוכה הוצגה בחלל ענק של 700 מ״ר והציגה עבודות במדיות שונות של שלושה דורות של אמנים: ניצולים, דור שני ודור שלישי. בין האמנים הרבים היו כריסטיאן בולטנסקי, לארי אברמסון, יוכבד ויינפלד, שמחה שירמן, יגאל תומרקין, חוני המעגל, אליעזר זוננשיין ואחרים. זו היתה תערוכה נקייה, לא עמוסה, וחלק גדול מהיצירות היו מאוד יפות לעין. היא יצרה דיסוננס בין הנושא הקשה לניקיון וליופי שהיה נוכח בחללי התצוגה.

לדיסוננס הזה היה כוח. התערוכה גם שברה פרדיגמות רבות שקשורות לשואה אצל הצופה הממוצע: לרוב יצירות שואה נקשרו בטלאי צהוב, גדרות תיל ומדי אושוויץ. כאן הוצגה תערוכה שחפה מכל האטריביוטים של השואה.

במהלך העבודה על התערוכה, שבה לקחתי חלק בהפקה ובעריכת הקטלוג, למדתי רבות מהאוצרת יהודית שן־דר, שגם הייתה מנהלת המוזיאון לאמנות והממונה הישירה עליי. זה היה שיעור חשוב במלאכה המורכבת של הקמת תערוכה – משלב חיפוש רעיון וגיבוש קונספט, דרך בחירת חומרים, בחירת אמנים, חלוקה לקבוצות, אמצעי תצוגה, כתיבת טקסטים וקטלוג ועד לבחירות כמו סוג וגודל הפונט, תוויות, צבע לקירות ועוד.

תערוכת החלומות

המושג הגירה מעסיק מאוד את מחשבותיי. כבת דור שני לעולים לארץ, כמו רוב בני דורי, אני נושאת את מטעני ההגירה של הוריי, ובמיוחד של אמי, שעלתה עם אבי ואחיי ממרוקו הספרדית. היא עזבה מולדת, תרבות ומשפחה ובאה לחיות בתנאים לא קלים בארץ זרה ורחוקה. עד יומה האחרון בקושי דיברה עברית, קראה בספרדית וידעה להגיד מה מזג האוויר בדרום ספרד.

במשך 50 שנה בישראל, היא נותרה מהגרת נצחית. כילדה, לא הבנתי דברים רבים, אבל עם השנים קלטתי את עוצמת הכאב, הבדידות, הגעגועים, הבושה, הכעסים. זה הכה בי ונשאר בלתי פתור. הייתי רוצה להתמודד עם הנושא ולהציג עבודות מעניינות שיחשפו את קשת הרגשות והחוויות דרך עיניהם של מבחר אמנים.

בקרוב אצלך

בימים אלו אני עובדת כאוצרת אחראית על פרויקט בן שלוש תערוכות במוקדים שונים שיפתחו ב־13 במאי ברמת השרון. במוזיאון הגיאולוגי תוצג תערוכה שתדון במושג ״אמת״ של צורפים עכשוויים מהארץ ומהעולם. בבית יד לבנים תתקיים תערוכה של בוגרי המחלקה לעיצוב תכשיטים משנקר, בצלאל ותל־חי. את שתי התערוכות האלו יאצור אריאל לאביאן. במקביל תתקיים תערוכת אמנות בגן הסלעים של המוזיאון, שאותה תאצור רונית צור. כאוצרת יחידה של המוזיאון חשוב לי מעת לעת להזמין אוצר אורח או לעבוד באוצרות משותפת, וכך לצבוע את האוצרות במוזיאון בגוונים שונים.