זהב פרא: ה״שבט״ הירושלמי של שרה מיטל בנימיני ומירון ציוני

יובל: הי שרה, הי מירון, כיף שאתם פה. מה שלומכן בימים אלו?

שרה: ממממש כיף להיות פה ❤️ אנחנו בטוב, מה שלומך?

יובל: אני בסדר גמור! מאושר מהחורף שקורה כרגע בחוץ, למרות שמי יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד. שרה את בצרפת אני מבין, ומירון, איפה אתה? בירושלים?

מירון: נכון, אני בירושלים הגשומה גם כן

יובל: יפה. אנחנו פה כדי לדבר על התערוכה הזוגית שלכם, זהב פרא – פרויקט שעבדתם עליו יחד, שני אמנים ומצלמה אחת במשך שנתיים, והדבר יוצא הדופן הוא שאתם לא מפרידים בין הצילומים ואין לדעת מי צילם מה (אנחנו המבקרים בכל אופן). 

אבל לפני שנדבר על ההחלטה הזו, מעניין אותי איך התחלתם לעבוד ביחד, איך נוצר הקשר. מי רוצה להתחיל לספר?

שרה: מירון שלך

מירון: שרה ואני הכרנו בתקופה שבה אני למדתי בניו יורק ושרה חיה שם. כששנינו חזרנו לארץ קבענו להפגש ומהר הבנו שאנחנו חולקים תחושות דומות: שנינו מגיעים מרקע דתי, עברנו בין מדינות וכיום נעים בתוך עולמות של קולנוע, אמנות, אקדמיה ודת מבלי שניתן לסווג או לשייך אותנו באמת לאף אחד מהם. שיח הזהויות במרחבים האלה תמיד הרגיש לנו מצמצם, כאלו צריך לפשט מורכבות עמוקה כדי שתהיה מובנת החוצה

שרה: לגמרי. על ההתחלה היו לנו הרבה שיחות על הנושא הזה ועל מה המקום שלנו בתור יוצרים בעולם עכשיו. הפרויקט צמח מתוך רעיון לסרט דוקו־היברידי שהתחלנו לעבוד עליו. צילמנו בירושלים, העיר שבה גדלתי ושבה מירון מתגורר. 

שרה מיטל בנימיני: מתוך תהליך הליהוק והעבודה צמח סביבנו מעין ״שבט״. בשלב מסוים הבנו שהפורטרטים נושאים כוח גדול יותר מהחומר המצולם לסרט. הם נגעו במשהו חי אינטימי ומדויק הרבה יותר. מתוך ההקשבה לזה, החלטנו להתמקד בסטילס

מתוך תהליך הליהוק והעבודה צמח סביבנו מעין ״שבט״. נוצרו קשרים קרובים עם המצולמים, ומצאנו את עצמנו מצלמים הרבה סטילס כתחקיר לדוקו כמו שתמיד עושים בתהליך ליהוק. אגב, אותו השבט היה כמעט זהה לאותם חבר׳ה שאיתם הסתובבתי בתור מתבגרת בירושלים, חבר׳ה שהתבגרו הרחק ממדיות חברתיות והזכירו לי מאוד את עצמי. 

בשלב מסוים הבנו שהפורטרטים נושאים כוח גדול יותר מהחומר המצולם לסרט. הם נגעו במשהו חי אינטימי ומדויק הרבה יותר. מתוך ההקשבה לזה, החלטנו להתמקד בסטילס

יובל: מתי התגבשה ההבנה שיש מצלמה אחת ושאף אחד לא חתום על צילום ספציפי עם השם שלו.ה?

שרה: זרמנו עם מה שהרגיש נכון באותו הרגע. לפעמים אחד ביים והשניה צילמה או ההפך, מלוהקים מסויימים הרגישו קצת יותר טבעי עם אחת או השני, והלכנו עם מה שהרגיש נכון לאותו הרגע. אם היום ישאלו אותנו מי צילם מה בקושי נדע להגיד כי זו הייתה פשוט עבודה שיתופית מהתחלה עד הסוף

יובל: אז בואו תבחרו כל אחת תמונה אחת מהתערוכה ותספרו עליה, מי מצולם שם, מה תפס לכם את העין (כל אחד תמונה אחרת)

שרה: אני בחרתי בדיוקן של הללי, נערה מדהימה בת 15 שמאז גם הפכה לשחקנית הראשית בסרט שלי ״מיאו״ שיצא בפסטיבל וודסטוק לפני חודש בניו יורק: ילדה מוכשרת ומלאה באופי שלוהקה במסיבת טבע לבנות בלבד למטרת הפרויקט. צילמנו אותה בחדר שלה בחוות נוער שם היא עובדת עם חיות

מירון: אני בחרתי דווקא את אחת התמונות היחידות מהסדרה שהיא לא פורטרט. משהו בצבעוניות ובמרקם הרך לעומת הקשיחות של האירוע נשאר אצלי

יובל: אז גם בהקשר הזה וגם בכלל, אני רוצה לשאול על מה שכתבתם בטקסט התערוכה, ״עבורנו הצילום איננו רק יצוג חיצוני אלא גם אקט של חזרה ותיקון. הוא מאפשר לשהות בעמימות מבלי לחשוש מלהתעכב בו״. 

מירון ציוני: שנינו מגיעים מרקע דתי, עברנו בין מדינות וכיום נעים בתוך עולמות של קולנוע, אמנות, אקדמיה ודת מבלי שניתן לסווג או לשייך אותנו באמת לאף אחד מהם. שיח הזהויות במרחבים האלה תמיד הרגיש לנו מצמצם, כאלו צריך לפשט מורכבות עמוקה כדי שתהיה מובנת החוצה

חזרה לאן? תיקון של מה? שלכם? של המצולמים? של העולם? ואיך הצילום מאפשר את כל זה (שאלות גדולות, אני יודע, תתייחסו איך שמתאים)

מירון: משהו בגילאים של המצולמים נראה לי שייך מאוד לשאלה הזו. רובם נמצאים בשלב ההתבגרות, תקופה שרובנו מכירים כמרחב של מרד, חיכוך, וריבוי פנים שמופיעים באופן גולמי ולא תמיד מווסת.

הצילום הוא ניסיון לחזור אל הנקודה הזו בזמן ולחבר מחדש את הקטבים או הדואליות שהם חווים. בתוך החזרה הזו יש אפשרות לזקק את המורכבות לכדי דימויים שמלאים במטען, אבל לא מתפרקים ממנו אלא דווקא מחזיקים אותו ומציעים משהו חדש

שרה: התיקון קורה בלתת ביטוי לדבר המתגבש ולא לתוצר הסופי – תהליך ההתבגרות הוא כזה שסופג את האמת המקומית ומערבב בה את ההגדרה העצמית שמשתנה כל כך בגיל ההתבגרות. כמתבגרת הסתובבתי בין כל כך הרבה עולמות בנסיון לראות את עצמי איפשהו. 

התבגרתי בבית במקום ובקהילה שהצריכו לרכך גבולות ולחבר עולמות שלאו דווקא נועדו להיות מחוברים – למשל הפאנק והדת. גיל ההתבגרות היה המקום שבו התחלתי בכלל להבין את ההשפעות שהיו עלי ומה עניין אותי באמת, ואיך אני יוצרת מכל הניגודים האלו עולם שלם שהוא אמיתי, שהוא באמת שלי. 

אני רואה תיקון מסויים בלתת דיוקן להגדרה עצמית שהיא בלתי נתפסת בקלות, ותוך כדי להדגיש את היופי גם במה שלא עתיד להישאר אפילו מעבר לאותו הרגע

יובל: אתם מתארים פה מהלך מצד אחד מאוד אישי, מצד שני מאוד אוניברסלי, וברור לי הצד שלכן בסיפור, זה גם עובר בצילומים, אבל מעניין אותי איפה המצולמות והמצולמים בסיפור הזה. 

לא בקטע רע, אלא כמה הם פשוט באו והצטלמו, כמה סיפרתם להם מה מעניין אתכם, כמה בגיל ההתבגרות בכלל אפשר להיות מודע לזה. מעניין אותי קצת התגובות שלהן

שרה: את רוב המצולמים פגשנו בירושלים דרך ליהוק רחוב או במסיבות טבע, בזולות נוער ובישיבות. אלה מקומות שמוכרים לנו היטב מהחיים האישיים שלנו. רבים הגיעו דרך חברים שהביאו חברים. הפרויקט עצמו נוצר מתוך קהילה אבל גם יצר קהילה עוד יותר גדולה סביבו של אנשים שאנחנו עדיין בקשר איתם. 

לכן בחרנו בצילום דיגיטלי, כדי לאפשר למצולמים לראות את התהליך ולדייק אותו תוך כדי שנוכל להיות איתם ב־flow משותף ולא בדרך מסורתית של צלם ומצולם. אנחנו מאמינים שהמציאות תמיד משתנה ברגע שמנסים לתעד או לצלם אותה, ולכן רצינו ללכת דווקא על דיוקנאות שיש בהם דגש על הבימוי ומרחב של בחירה ויצירה מצד המצולם; כלומר, לבחור לוקיישן, לבוש וגם להגיד לנו איזה טייק הוא או היא אוהבת בסוף

יובל: וואלה. אז עוד מילה על שם התערוכה, זהב פרא? אני יכול לעשות את החיבורים בעצמי, נראה לי, אבל תגידו אתם משהו

מירון: האמת ששרה העלתה את השם באופן אינטואיטיבי בהתחלה, אבל כשניסינו להבין אותו אז עלה החיבור של ה״זהב״ לעגל הזהב, ואז בתפקוד הפוך לגמרי במשכן. ופרא הוא הכוח חיים הראשוני, זה שלא הוכנס עוד לסדר כלשהו. אהבנו את צמד המילים הזה והרגשנו שהוא נכון לפרויקט

שרה: ואין שום דרך נורמלית לתרגם את השם הזה לאנגלית בלי שזה ישמע נורא 😂

יובל: מה עוד? משהו חשוב להגיד שלא אמרתן לפני שנפרדים?

שרה: אולי על בחירת החלל – התערוכה מוצגת בנחלאות בחלל תרבות חדש בשם ״מיני נחלאות״, פרויקט של מכון הברמן למחקרי ספרות. היה לנו חשוב שהפרויקט יהיה נגיש למצולמים שלנו ולמשפחות שלהם, ושיהיה מזמין באמת לקהילות שמתוכן צמח. 

לכן זו בחירה טובה, כי המהות של המקום היא להנגיש את כל ה״ירושלמיות״ הזאת באופן טבעי, ובאמת לתת ביטוים שונים ומיוחדים לתרבות בירושלים, עם מבט על מורשת ומסורת בעיניים מודרניות

---

שרה מיטל בנימיני ומירון ציוני | זהב פרא
מיני נחלאות, ירושלים