סיכום 2025 / הטלוויזיה הישראלית לא מציעה מפלט - אלא כלי התבוננות

שנת 2025 מוכיחה שהמציאות הישראלית ממשיכה להיות טעונה, מפוצלת וכואבת. מלחמה מתמשכת, חטופים בעזה, מחאות וחוסר יציבות חברתית הפכו לרקע יומיומי. בתוך המרחב הזה הטלוויזיה הישראלית לא מציעה מפלט, אלא משמשת ככלי התבוננות – לעיתים ישיר ולעיתים אלגורי – על החברה שמייצרת אותה.

שלוש סדרות מבית כאן 11 שנוצרו השנה משקפות, כל אחת בדרכה, הלך רוח קולקטיבי של חרדה, אובדן אמון ושאלות על זהות, שייכות ואחריות. דרך עולמות עלילתיים שונים, הן מציירות דיוקן של חברה שנמצאת במצב ביניים מתמשך: בין הישרדות לשגרה, בין פירוק לניסיון לאחוז מחדש במשהו משותף.

מקום שמח / נועה קולר ורם נהרי

״מקום שמח״ עוקבת אחר ורד (נועה קולר) ונעמי (תיקי דיין), בת ואם. נעמי, החולה בסכרת ונדרשת לניתוח, פונה לדבורה (ליא קניג), דודנית רחוקה, בבקשה לסייע לה למות. במקביל, ורד מתמודדת עם משבר בזוגיות עם בן זוגה בן (אביהו לנדוור פנחסוב). על רקע ההתמודדות עם מצבה של האם והמשבר האישי של הבת, השתיים יוצאות למסע משותף.

למרות שישראל של שנת 2025 לא הייתה מקום שמח במיוחד, הסדרה של נועה קולר הצליחה לעורר תגובה ציבורית רחבה. בדומה לסדרה הקודמת שכתבה, ״חזרות״, שכבשה שיאים והפכה לשיחת היום, גם הפעם קולר הצליחה לזקק את המציאות הישראלית – ברמה כזו או אחרת – דרך המסך.

הפעם נדמה שמי שעל הכוונת הוא הישראלי הממוצע והבורגני, זה שנמצא כעת בשנות ה־40 לחייו: התחתן, הביא ילדים, עובד קשה, ובכל זאת נותר שחוק וחסר אוויר. המצב הביטחוני מעיק, ההורים המזדקנים לא מפסיקים לשבת על הראש, הילדים דורשים נוכחות מתמדת ואין רגע דל.

מה שנפלא בסדרה הוא היכולת שלה להציג צדדים מכוערים ומצחיקים בו זמנית מתוך החיים שלנו כישראלים: לשמוע פאר טסי ברדיו, לרכל בעברית על אנשים בזמן טיול בחו״ל, הידיעה שלכל אחד מאיתנו יש בן משפחה בצבא, והעובדה שאנחנו חיים במדינה פוסט־טראומטית.

קולר מצליחה ללכוד את החרדות של אלו שחושבים לעזוב את הארץ, של אלו שנשארים ונלחמים, של אלו שטומנים את הראש בשגרה ושל אלו שלא מפסיקים לדאוג לעתיד. בתוך שנה של מחלוקות, כאב ומתחים – ההתבוננות בכל זה דרך הומור מעניקה רגע קטן של נחת.

התנתקות / חוה דיבון ורם לנדס

״התנתקות״ מתרחשת על רקע יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. הסדרה עוקבת אחר תא״ל שילה מזא״ה (עמוס תמם), מפקד המבצע, כשבני משפחתו מתנגדים לפינוי יישובי גוש קטיף, והמתח בין תפקידו הצבאי למציאות המשפחתית מלווה את התקדמות העלילה.

למרות שהסדרה בת חמישה פרקים בלבד, היא מצליחה לשרטט באופן מלא חמלה את המורכבות הכרוכה בהחלטה על תוכנית ההתנתקות וביישומה. היכולת להתבונן גם בחיילים וגם באזרחים, גם במתנגדים וגם בתומכים בהחלטה, בתקופה מפלגת וכואבת כל כך בחברה הישראלית – מעניקה לסדרה איכות כמעט תמימה במבטה לאחור. דווקא נוכח אירועי ההווה, החמלה הזו מתפקדת כחיבוק קטן לציבור הישראלי.

הסדרה לא מתיימרת להציע אמירה גדולה או מסקנות חד משמעיות, אלא מבקשת לנסח תחושה של קרבה שחסרה – כמיהה לשייכות קולקטיבית, גם בעיצומן של מחלוקות, הפגנות, שנאה ואי הסכמה. דרך מבט המבקש סובלנות, היא מתעקשת לראות כל אדם כאדם, בעיניים אוהבות. בתוך מציאות רוויה ציניות, שבה שיח תקשורתי מרוחק ולעיתים מנוכר – מדובר במבט בעל חשיבות.

נוסף לכך, בולט במיוחד הפער בין סיקור התקשורת אז לבין זה של היום. בעוד שהתקשורת של ימינו פועלת במרחב חסר גבולות, מציצני וציני, שמעורר לא פעם שיח מקטב ומרחיק, קטעי הארכיון מהחדשות של לפני 20 שנה מדגישים עד כמה השתנתה מערכת היחסים בין התקשורת למציאות. היום נדמה שהתקשורת לא רק מדווחת על המציאות, אלא מעצבת אותה; וההשוואה הזו מחדדת את תחושת המשבר שבו מצויה החברה הישראלית.

חוליגנים / לי גילת, יובל ברונשטיין, יזהר הר־לב ואסתר נמדר תמאם

״חוליגנים״ מגוללת את סיפורו של מנחם ״מני״ אזולאי (בן סולטן), צעיר בודד שלא משתלב במסגרות קבועות ומגיע מדי שבת לאצטדיון טדי עם עגלת סופר, למרות שאינו חובב כדורגל. אחרי שהוא מציל את עובד חממי (שון סופטי), ראש ארגון האוהדים הקיצוני של הקבוצה הירושלמית, המשטרה מגייסת אותו כשתול בתוך הארגון. מני נדרש להשתלב בקבוצת האוהדים ולפעול תחת פיקוח משטרתי, תוך שמירה על זהותו הסודית.

לא מדובר בסדרה קלה לצפייה, אבל בה בעת קשה לנתק ממנה את העיניים. הקיצוניות שמוצגת על המסך, והאומץ לחשוף אותה כמו שהיא – מהפנטים. עבור הישראלי הממוצע, אותו ארגון אוהדים קיצוני עשוי להרגיש כמו פלנטה אחרת, אבל הוא מחזיק בתוכו את אותו חוסר אמון בממסד שכולנו חווים בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר. גם אזרחים שהלכו בתלם, שירתו בצבא, תרמו למדינה והאמינו שיש להם גב ומערכת תומכת – מצאו את עצמם בודדים, מודרים וחסרי אונים.

מעבר לכך, העיסוק של ״חוליגנים״ במתחים הגדולים שבין ימין לשמאל בישראל הוא חסר פילטרים – גזעני, חצוף, כזה שלא מתבייש להציג את פניו המכוערות. בתוך שיח ציבורי מנומס מדי, פוליטיקלי קורקט ומתנצל, יש משהו מרענן בהתעקשות להראות את הדברים כפי שהם.

מעל לכל בולט מבטו של מני על עובד, ראש ארגון האוהדים הקיצוני – מבט לעבר דמות יודעת כל, מחבקת, אבהית ותומכת, שקל להישען עליה גם כשברור שהיא מסוכנת ורעילה. זהו דיסוננס מוכר – הצורך האנושי להיאחז בדמויות סמכות ובמסגרות שמבטיחות סדר וביטחון, גם כשהמחיר לכך הולך ומתברר.

מה נאחל לשנה הבאה? לאחר צפייה בשלוש הסדרות, לא מפתיע לגלות שהתקופה הנוכחית מאופיינת בתשישות, פילוג, רצון עז לקרבה וחוסר אמון בממסד. נדמה שאנחנו עם כועס, עצוב וכואב, שמחפש שלווה, ביטחון ומקום להניח בו את הראש ולנוח. יש כמיהה להיות חלק מקהילה ולהביט במנהיגים שלנו בגובה העיניים, בלי תחושת ניכור ורעילות מתמשכת.

בסופו של דבר, כמו כל בני האדם, אנחנו שואפים לחיות במדינה שקטה – שקט שיאפשר להמשיך את מרוץ החיים בלי הלשון בחוץ ובלי דריכות מתמדת. את הבקשות, המחשבות והכמיהות שעולות מתוך שלוש הסדרות הללו – אפשר רק לאחל שימצאו את דרכן להתממש בשנה הבאה.