״מרטי סופרים״: בדרך הנכונה להפוך לקאלט

בדומה לאחים כהן, שהחליטו להפריד כוחות (רק כדי לעשות סרטים בינוניים), גם האחים בני וג׳וש ספדי החליטו לעשות מעשה. בצירוף מקרים מופלא, שניהם גם יצרו סרטי ספורט: בני יצר את ״מכונת המחץ״ בכיכובו של דוויין ג׳ונסון – ביופיק בינוני ומטה, נטול עניין, על דמות אמיתית שנכשל חרוצות בקופות.

ג׳וש פנה בחדות לעולם הבלתי צפוי של הפינג־פונג עם ״מרטי סופרים״, ביופיק בדיוני שלקח השראה רופפת מחייו של שחקן הפינג־פונג היהודי מרטי רייזמן. עד כתיבת שורות אלו, הסרט הספיק לעלות על פס הייצור של מכונת ההייפ וצבע את מדורי הבידור בצבעים כתומים עזים – בחירה אופנתית שמתכתבת עם אנקדוטה עלילתית מהסרט. בקיצור, לעניין: מדובר באחד ההייפים הכי מוגזמים, אבל, כך מסתבר, גם המוצדקים ביותר של השנה.

בעלילת ״מרטי סופרים״ אנחנו פוגשים את מרטי מאוזר (טימותי שאלאמה), מוכר נעליים ביום ושחקן פינג־פונג מקצועי בלילות, עם שאיפות גדולות לזכות באליפות העולם. מנקודת המוצא הזו הסרט נחלק לשלושה חלקים: בראשון מרטי יוצא להתחרות ומפסיד באופן סמלי למתחרה יפני; השני מתמקד בניסיונות שלו להשיג כסף כדי להגיע לתחרות בשנה הבאה; והשלישי עוסק בסגירת המעגל שלו.

לצידו של שאלאמה מופיעים גווינת׳ פאלטרו, המגלמת את קיי סטון – שחקנית הוליוודית לשעבר שמוצאת אצל מרטי נחמה מינית, בעוד שהוא מנצל אותה לצרכיו הכלכליים; קווין אולירי בתפקיד מילטון רוקוול, בעלה של קיי, איש עסקים שמזהה במרטי פוטנציאל יחצ״ני ומגלה בו עניין; פראן דרשר בתפקיד מאמא מאוזר, יהודייה חרדתית שמפעילה עליו מניפולציות רגשיות; ואודסה אציון בתפקיד רייצ׳ל, שמנהלת עם מרטי רומן מחוץ לנישואים.

מעבר לכך שהוא קומדיה מדהימה לא פחות משהוא סרט ספורטיבי, זהו סרט על חיפוש משמעות וזהות בעולם שבור שרק מתחיל להבריא. יש בו שיאים עלילתיים אירוניים ותפניות בלתי צפויות בפיתולים הסבוכים שלו

התיאור העלילתי הזה מעורפל משתי סיבות: ראשית, עדיף לספר על הסרט כמה שפחות, עבור אפקט ההפתעה; ושנית, קשה לעקוב ולאתר את שלל האירועים שמתרחשים בו, ולכמת אותם לכדי פסקה אחת ראויה. הרמז כבר נרמז – ״מרטי סופרים״ הוא סרט ענק עם קסם כאוטי שלא היה כמותו השנה.

המילה הכי אופיינית לתיאור חוויית הצפייה בסרט החדש של ג׳וש ספדי, שעושה כאן ״יהלום בלתי מלוטש״ בגרסת הפינג־פונג, היא ״וואו!״. כי ״מרטי סופרים״ הוא לא עוד סרט שרואים בשעה מאוחרת והולכים לישון מיד אחריו. זו חוויה קולנועית אדירה, סוערת וסוחפת, מלאה באדרנלין מטמטם שזורם בכמויות אדירות בדם ומונע שינה סדירה.

ספדי עשה בו קסמים קולנועיים שאף סרט לא הצליח לעשות ב־12 חודשי השנה החלשים של המדיום: לכתוב תסריט נהדר שמלהטט בין שלושה ז׳אנרים בו זמנית. לא הוגן להגביל את הסרט לז׳אנר אחד, וגם אם ידביקו לו את הטייטל המבלבל ״דרמת ספורט קומית״, עדיין לא יהיה ברור באמת במה מדובר.

אבל, בחפירות עמוקות מתחת לטקסט, ״מרטי סופרים״ הוא הרבה יותר מהטייטל הזה. הוא קודם כל סרט יהודי בכל רמ״ח איבריו ותרי״ג מצוותיו. ספדי לא בוחל בבדיחות שואה, תליוני מגן דוד או סיפורי אושוויץ הזויים ומחרידים. הוא נוגע בסטיגמות וסטריאוטיפים מבוססי יהדות, וגם לא חושש להשתעשע איתן, כשהוא מעמיס על הדמות הראשית שלו את כל אותן התכונות השליליות.

לרדוף אחרי החלום האמריקאי

המשמעויות של הסרט תלויות גם בנקודת הזמן העלילתית שלו. שנת 1952, פוסט מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה מתחילה לבעבע, היפנים מוגדרים כמוקצים, ובתוך כל זה יש חלום אמריקאי שצריך לרדוף אחריו. מעבר לכך שהוא קומדיה מדהימה לא פחות משהוא סרט ספורטיבי, זהו סרט על חיפוש משמעות וזהות בעולם שבור שרק מתחיל להבריא. יש בו שיאים עלילתיים אירוניים שמביאים את הסרט לפיק דרמטי מצוין, ותפניות בלתי צפויות בפיתולים הסבוכים שלו.

זה גם סרט על אנשים, על החיים המחורבנים וההפתעות שהם מזמנים, אבל בעיקר על השאלה עד לאן בן אדם אחד יכול להרחיק בלי שהרוח שלו תישבר בדרך. זה גם סרט על שאפתנות ויצר הרסני, על נרקיסיזם ומגלומניות, שספק נובעים ממקצוענות פרופר, ספק מדחף אימפולסיבי כרוני לתחמן ולשקר. דבר אחד בטוח: זו יצירת המופת של ג׳וש ספדי, וסרטו הגדול ביותר בקריירה. שיחוק מדהים וחוויה קולנועית אדירת ממדים, בסרט שכאילו קטן בממדיו, שנוצר תחת הפקה צנועה ולא מתיימרת, על היהודי הקטן שרצה להיות ענק.

מרטי מאוזר הוא הגיבור הכי לא גיבור שיש, וגם לא בטוח שהגדרת האנטי־גיבור מתאימה לו. מדובר בטיפוס נאלח, שקרן, תחמן ומניפולטור מקצוען, שלא עוצר עד שהוא משיג את מבוקשו, גם במחיר של לגנוב ולשדוד. אבל הוא גם כזה שקל וכיף להתאהב בו. ספדי, שעושה בעצמו מניפולציות על הקהל, מנפץ ציפיות, משחק על הרגשות ומותח את הגבולות בלי בושה. אחד הכלים העיקריים והחשובים ביותר שלו כאן הוא הליהוק הגאוני של טימותי שאלאמה, שנותן בסרט את נשמתו, ליטרלי.

״בייבי פייס״ שאלאמה מלוהק בדרך כלל לדמויות של ילדי כאפות. ב״מרטי סופרים״ הוא ה־דבר עצמו, האחלה גבר והדושבאג שאוהבים לשנוא. יחד עם התסריט המדויק של ספדי, שאלאמה פורח בתפקיד שחייב להיכנס לפנתיאון ומחייב כמה פסלוני זהב על המדף – אחד מהם מתחרז עם ״קר״. כל תוצאה אחרת תהיה מצערת ביותר.

בפן הטכני, הפסקול של ״מרטי סופרים״ הוא אחד הדברים הבולטים בו ביותר. ספדי ביצע מהלך אמנותי מדויק עם פסקול אנכרוניסטי, שגם הוא שובר קונבנציות. הציפייה היא לשמוע את אלביס, ליטל ריצ׳רד או פט בון. אבל לא – ספדי מביא את עצמו באמצעות שירי אייטיז אהובים של להקות אלפאוויל ו־Tears for Fears. את השירים מלווים הסינתסייזרים של דניאל לופטין, והכל עובד בסימביוזיה מופלאה שמעניקה ל״מרטי סופרים״ את הווייב והניחוח של סרט ספורט משנות ה־80, סטייל ״רוקי״ פוגש את ״פורסט גאמפ״.

אם יש צדק בעולם הזה, ״מרטי סופרים״ יגרוף כל אוסקר אפשרי שאליו הוא יועמד, ולכל הפחות את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר. כי את מה שטימותי שאלאמה, שסובל מטייפקאסט החננה הנצחי עשה כאן, חייבים ללמד בבתי ספר למשחק. יחד עם תסריט להיט, בימוי פגז, קאסט תומך ומסונכרן ופסקול מדהים – ״מרטי סופרים״ נמצא בדרך הנכונה להפוך לקאלט על־זמני. מי בכלל זוכר את ״קרב רודף קרב״?! באוסקר הקרוב, כולנו לובשים כתום.

---

מרטי סופרים
בימוי: ג׳וש ספדי
150 דקות; ארצות הברית, 2025
5 כוכבים