כל מה שחשוב ויפה
מתוך הפוסטר של חולית
מתוך הפוסטר של חולית

חולית 2021: זו רק ההתחלה

אימפריאליזם קיסרי, סופות אבק דורסניות, עקלתוני חולות מעוררי אימה ואקשן מורט עצבים: חולית של דני וילנב הוא ספקטקל קולנועי מרהיב - יצירה פנומנלית עוצרת נשימה

קשה ליצור סרט כשהוא סוחב עליו טונות של ציפייה לעבד ספר שמכר מיליוני עותקים ורכש מיליוני מעריצים, זכה להצלחה ענקית ומספר ספרי המשך. וקשה כפל כפליים לעשות את זה אחרי ניסיון קודם לעיבוד קולנועי, שבו אפילו במאי כמו דיוויד לינץ׳ נכשל במשימה; וזה עוד מבלי להזכיר את אלחנדרו חודורובסקי, שניסה להפיק עיבוד שאפתני לפני שלינץ׳ נכשל. אולם חולית של דני וילנב הוא לא רק סרט; הוא יותר מזה.

למי שלא מכיר את הספר שכתב פרנק הרברט או את העיבוד הלינצ׳אי, חולית מתרחש בעתיד הרחוק, ועלילתו מתמקדת בפול (טימותי שאלאמה), היורש לבית אטריידאס; בנם של הגבירה ג׳סיקה (רבקה פרגורוסון) והדוכס לטו אטריידאס (אוסקר אייזק), אחד ממספר בתים תחת שלטון אינטרגלקטי קיסרי, רווי אינטריגות פוליטיות. 

בית אטריידאס זוכה לכבוד והערצה מבתים אחרים, ולכן גורר את קנאתו של הקיסר. במהלך פוליטי מחושב הקיסר מחליט לשלול את זכויות העריצות של בית אחר, בית הארקונן, על כוכב אראקיס, המכונה גם חולית. זהו כוכב חשוב, שכן הוא מחזיק משאב יקר מפז שאין להשיגו בשום כוכב אחר – התבלין, חומר מיסטי מבוקש, הנדרש על מנת לערוך מסעות בין כוכבים.

אראקיס, המקום שבו כורים את התבלין – בשונה מהכוכב של בית אטריידאס ההררי ושופע המים, או הכוכב הגותי של האנטגוניסטים מבית הארקונן – הוא כוכב מדברי, מסוכן וחסר רחמים; הטמפרטורות בו מגיעות לרמת צלייה וול־דאן, ולתענוג האקולוגי המפוקפק מצטרפות סופות אבק דורסניות. אם זה לא מספיק, גם שוכנים בו יצורים מעוררי אימה – עקלתוני החולות, המכונים גם תולעי חול, מפלצות ענק הנעות מתחת לאדמה ומחפשות לבלוע את שבשטחם.

טימוטי שאלאמה

טימוטי שאלאמה

האוכלוסייה המקומית, ה״דררים״, נוטרת טינה על האימפריאליזם של הקיסרות, שמבקש רק לסחוט את משאבי הכוכב. הם לא מקבלים בשלווה את השלטון של בית כזה או אחר. בזמן שבית הארקונן שימש כנציב הכוכב, הדררים נלחמו בהם בעוז וללא הפסקה. ואילו יחסם לשליטים החדשים, אינו חד־משמעי כל כך, רוצה לומר גמיש.

נשמע מעט מוכר? בצדק. אבל אני בכוונה נמנע מניתוח של האנלוגיה למזרח התיכון ולרכיבים קולוניאליסטיים היסטוריים, שכן היא נטחנה עד דק ביחס לספר. אסתפק בלומר שגם בחולית של וילנב אנלוגיה זו שימושית ואקטואלית. נוכח ההמשך העיסוק הבלתי פוסק, יש שיאמרו האובססיבי למזרח התיכון, כמו גם הקשרים החדשים שנרקמים והשינויים שמתחוללים בזירה הפוליטית בעשורים האחרונים, זה לא מפתיע שהאנלוגיה נותרה רלוונטית.

החזון המקורי של וילנב ופריצת המוסכמות (כפי שעשה בהמפגש), היכולת שלו לקחת קאלט (כמו שעשה בבלייד ראנר) ולעצבו בדרך ייחודית, בלתי מתנצלת ודלה ברמיזות ברורות מאליהן – מגיעה פה לשיא אמנותי

בתוך האינטריגות הפוליטיות והאלמנטים המדע בדיוניים, באופרת החלל הזו שזורים גם מרכיבים פנטסטיים, באופן שמזכיר את ה״הכוח״ במלחמת הכוכבים – חיזוי עתידות, כוחות קוסמיים ומסתורין שאופף את היקום הבדיוני.

וילנב מתווך את היקום המורכב הזה לא רק באמצעות אקספוזיציה מפורשת, אלא גם ובעיקר באמצעות דיאלוגים חזקים ואקשן מורט עצבים, בסצנות שכולן ספקטקל קולנועי מרהיב. החזון המקורי שלו ופריצת המוסכמות (כפי שעשה בהמפגש), היכולת שלו לקחת קאלט (כמו שעשה בבלייד ראנר) ולעצבו בדרך ייחודית, בלתי מתנצלת ודלה ברמיזות ברורות מאליהן – מגיעה פה לשיא אמנותי (אני אישית אהבתי את העיבוד שלו לבלייד ראנר, אבל לאלה שלא, אולי תמצאו מקום לחמול עליו ולהגיד שזו הייתה רק ההכנה, הניסיון היבש לקראת חולית).

עדיף באיימקס

לרוב קל להדביק ליצירה איזו מילת תואר מפוצצת שמתארת את המכלול הסגנוני באופן מסכם. לחולית מגיע כל כך הרבה שקשה לבחור: זהו סרט מרשים, רחב־הקף, אמיץ ובלתי מתנצל, עד התחושה שלוילנב לא אכפת אם נאהב אותו או לא. מדובר בעבודה קולנועית פנומנלית, עוצרת נשימה.

וכאמור, זה לא עוד סרט, זו התחלה של סאגה אפית, אולי הגדולה ביותר שיהיה לקולנוע להציע בעשור הנוכחי, אך רק בתנאי שיתנו לוילנב להמשיך ולממש את חזונו (כך או כך מדובר באחד הסרטים המרשימים של השנה, והוא מצדיק יציאה לקולנוע מעל כל ספק, ועדיף באיימקס).

מלבד זאת שכבר בתחילת הסרט רשום ״חלק ראשון״ (למרות שטכנית, לא ניתן אור ירוק לוילנב להפיק יותר מסרט אחד), ככל שהסרט מתקדם נהיה ברור שזו בהחלט רק ההתחלה של משהו גדול יותר, רחב יותר, ובו רב הנסתר על הגלוי. קצוות נפתחים אך לא נסגרים; שאלות, פרדוקסים וסתירות לא מפסיקים לפקוד את העלילה, אך אינם זוכים למענה או פתרון. הסקרנות גוברת.

במקביל, האירועים שרודפים זה את זה לא מאפשרים להוריד את העיניים מהמסך. כתוצאה מכך חולית לא מרגיש כמו סרט של שעתיים וחצי. אפילו אחותי שהתלוותה אלי, ואינה מעריצה גדולה של סרטים עתידניים בפרט ושל קולנוע בכלל, אמרה שהיא נשאבה אל הסרט, על אף קצבו האיטי (ולמי שמכיר אותה, זה אומר הרבה…).

במובן מסוים, מלבד הקבלות מתבקשות למלחמת הכוכבים, הוא הזכיר לי את הסרט הראשון בטרילוגיית שר הטבעות, אחוות הטבעת (פיטר ג׳קסון). כמו בבדיון של טולקין, כך גם בבדיון של הרברט: לעולם כל כך מורכב, מפורט – במובנים מסוימים מוזר מאוד – מגיע קצב סבלני, מעבר מחושב מאולם הקולנוע ליקום פנטסטי ומלא רבדים, בעלי זיקה תרבותית ברורה לעולמנו אנו, אך לא כזו שתמיד אפשר למצוא באופן גלוי.

כמו גיבוריו, שערכו מסע לכוכב רחוק ומסוכן, הרחק מאזור הנוחות שלהם ואל מול אויבים גלויים וחבויים כאחד, וילנב לקח סיכון גדול, ולפני הכל בכך שלא ניסה לסיים את חולית במקשה אחת. הוא מקווה שמכירות הכרטיסים ייאלצו את המערכת לאפשר לו להגשים את החזון ולעשות עוד סרט, אולי שניים, וזה לא הימור בטוח (במיוחד נוכח השיח המתלהם סביב הסרט והמלחמה של וילנב באולפנים, שהחליטו להפיץ את חולית ברשת הסטרימינג של HBO).

וילנב מקווה שמכירות הכרטיסים ייאלצו את המערכת לאפשר לו להגשים את החזון ולעשות עוד סרט, וזה לא הימור בטוח. במיוחד נוכח השיח המתלהם סביב הסרט והמלחמה של וילנב באולפנים, שהחליטו להפיץ את חולית ברשת הסטרימינג של HBO

והחזון של וילנב, החלום הגדול שלו, משתקף ללא הרף בתוך העלילה, במי שאפשר לראות כבן דמותו – פול. החלומות פוקדים אותו, הגורל קורא לו, אבל המציאות, מנקודה מסוימת, מחייבת אותו להתבגר מהר ולסמוך על עצמו. גם כשכל הסובבים אותו מייעצים לו אחרת, הוא נדרש לבחור בנתיב משלו. 

בשלב זה אני מרגיש צורך לציין שתחילה חשבתי שטימותי שאלאמה הוא ליהוק תמוה לתפקיד הראשי. אני לא מעריץ גדול שלו, מאחר שאני מרגיש שהוא שחקן עם טריק אחד: תמיד מיוסר, שקט ועגמומי. אך מתברר שטעיתי, והתפקיד יושב עליו כמו כפפה על יד. 

birds

לצערי אי אפשר להגיד את זה על כל הקאסט, בייחוד על דייב באטיסטה, שבדומה למה שאמרתי על שאלאמה, אינו שחקן מגוון במיוחד; או על סטלאן סקושגורד, שנראה שהחליט לערוך הצגה מחודשת של תפקידו האכזרי מתוך הסרט הכושל המלך ארתור. שניהם מהצד האנטגוניסטי של בית הארקנין: הדמויות מהבית הזה, מטריד ומאיים ככל שיהיה, גורמות לו להראות שבלונאי, מאופיין במשחק מוגזם עד כדי לעיסת התפאורה, מה שמעורר את התחושה של ירידה ברמה במספר סצנות.

אך זו בערך הבעיה היחידה שהייתה לי עם חולית. הדימויים והמטאפורות, העריכה, העיצוב המושלם, סצנות הקרב רחבות־ההקף, השוטים המרשימים של הסביבה והקונפליקט הפנימי והחיצוני, כולם מתלכדים לכדי סיפור מהפנט שבלע אותי ממש כמו עקלתון החולות של אראקיס.

לכך מתלווה פסקול אפי ושאפתני לא פחות, מידיו של האנס זימר. כהרגלו, הוא עשה עבודה נפלאה בעודו בורא באמצעות צלילים עולם קולי שילווה את התמונה הנעה: מחמות חלילים גלקטיות, עד מלודיות עוצרות נשימה, וכלה במוסיקה שתורמת לאפיון התרבויות השונות. 

מי שנשאב כמוני אל תוך העלילה של חולית, עשוי למצוא את עצמו חולם עליו בלילה. החלום הקטן שלי הוא שיאפשרו לוילנב לסיים את מה שהתחיל בדיוק בדרך שבה הוא בוחר; שיתנו לי לחזור לאולם הקולנוע לסרט/י המשך. אני מקווה שאמירתה של הדררית צ׳אני בסוף הסרט, ״זוהי רק ההתחלה״, תתברר כנכונה.

אם לא, זו תהיה החמצה; אם לא כלכלית, אז בהחלט אמנותית. למרות היותה יצירה איטית לפרקים; בלתי מתחשבת, מהורהרת, דורשנית, מורכבת, הזויה לפרקים, ולכן פונה לקהל יעד מצומצם יחסית – אין לי ספק שהיא חלום שקם לתחיה. וכשהסרט נגמר הוא מעורר תחושה של יקיצה פתאומית: כל מה שרציתי הוא לעצום את העיניים ולשוב לכוכב אראקיס, לחלום הנפלא שקם לתחייה באולם הקולנוע.


חולית
בימוי: דני וילנב
2020, ארה״ב, קנדה, בריטניה, הונגריה, 155 דק׳
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden