סיכום 2025 / דאנה איבגי: כל הפנים של המורכבות

יונתן: הי דאנה מה נשמע?

דאנה: בסדר גמור. מה איתך ?

יונתן: אני אחלה! מאוד נרגש לדבר איתך!

דאנה: 😍

יונתן: אנחנו מסכמים שנה בסימן It’s Complicated, ועבורי, על המסך, את במידה רבה הפנים של המורכבות הזו. השנה ראיתי אותך מגלמת שלוש דמויות מורכבות בצורה יוצאת דופן, עם זיקה מעניינת (גם אם לא תמיד ישירה) למציאות הלא פתורה שלנו. איך את בוחרת תפקידים כאלה?

דאנה: זאת שאלה ששואלים אותי הרבה – והדבר הראשון שעולה לי זה כמה מזל יש לי. כי בעצם זאת בחירה משותפת. אני בוחרת להשתתף בסרט והבמאית או הבמאי בוחרים בי. אני מרגישה בת מזל, כי זכיתי להיות חלק מפרויקטים מיוחדים ונדירים שאני כל כך אוהבת, גם כחוויה של יצירה וגם כחוויה של צופה.

דאנה: יש סרטים שהשתתפתי בהם שאמרתי לעצמי ״וואי אני כל כך אוהבת את הסרט״, בלי שום קשר לזה שאני משחקת בו. הייתי עפה עליו בכל אופן. אתה מבין איזו זכות זאת? ואני מאוד בררנית בסרטים שאני אוהבת! פעם הייתי סופר־סנובית היום אני הרבה יותר זורמת, אבל עדיין.

דבר שני אני לא ממש ״בוחרת״ באופן כזה מודע ומחושב. יש לי אינסטינקט פנימי מאוד מאוד חזק, שממש מחליט עליי, ועם הזמן למדתי להבין מה הוא רוצה. כשהייתי בת 20 הרבה פעמים האינסטינקט גם היה מונע מפחד, והייתי מסרבת לרוב הדברים. אבל בסופו של דבר זה שמר עליי, כי זה נתן לדברים להיות בקצב שלי.

היום אני מבינה שבעצם כל מה שאני אעשה משפיע על החיים שלי לעומק, ואני אוהבת את זה. זו חלק מהסיבה שאני עושה את זה. אז דבר ראשון אני והאינסטינקט לא נרצה לעשות משהו שכבר עשינו – ויש הרבה פעמים הצעות כאלה. יש איזה תפקיד שאהבו מאוד ואז יש מלא הצעות לעשות ורסיות של אותו תפקיד. מבחינתי אין טעם לעשות את זה, ואני שומרת על עצמי מזה, כי אני רוצה לשמור על התשוקה שיש לי לדבר.

מעבר לזה, יש גם את השאלה מה אני רוצה לחיים שלי עכשיו ומה פחות מתאים לי. כי העבודה הזאת יכולה לחדור מאוד עמוק לחיים ולגוף ולנפש, אז זה צריך להיות דבר שאני רוצה. אני תמיד שואלת את עצמי לפני תפקיד מה אני הולכת לתת לדמות ומה היא הולכת לתת לי. מה אני צריכה כרגע בשביל ההתפתחות שלי כבת אדם. והדמויות שאני בוחרת תמיד נותנות לי את זה. ואני גם נותנת להן בתמורה כל מיני דברים

יונתן: והאינסטינקט רואה שהוא בוחר הרבה פעמים דמויות כאלה במין מצב חירום?

דאנה: מעניין, מצב חירום… שמע, רוב הסיפורים שאנחנו רואים הם סוג של ״מצב חירום״. בין אם הוא אישי יותר, ביחסים או בחיים ומוות. אנשים נמשכים מאוד לסיפורים האלה. תנסה לחשוב על כמעט כל סרט שראית. אפילו בקומדיות רומנטיות יש מצבי חירום 😊

זה מבנה קלאסי של סרט. גם אם אין לו קצב של אקשן. קח ניאוריאליזם איטלקי, ״גונבי האופניים״. הכי חירום. בשביל האבא הזה – זה כל מה שיש לו.

אנחנו כנראה אוהבים לראות דמויות על הקצה ולחוות את הפחד־דאגה־מתח הזה, בשביל הקתרזיס (היוונים כבר הבינו הכול, בקיצור). יש כמובן גם דברים אחרים, אבל אפילו אם ניקח כל סיפור לפני השינה. העולם יפה ונחמד, יש בעיה, מגיעים לקצה, היא נפתרת.

״יש בי צד מאוד פדנטי, שחייב לדעת כמה שיותר פרטים. כמו במציאות, אנחנו חיים עם עצמנו כל כך הרבה, ויודעים מיליון פרטים קטנים, ואני מרגישה שגם לדמויות מגיע כמה שיותר מזה. מצד שני, אני חושבת שקולנוע הוא בָּרגע. ואין משהו יותר חשוב מהרגע הזה״

יונתן: את אומרת שהתפקיד ״יכול לחדור מאוד עמוק״. כאילו העבודה, התפקיד, הולך איתך הביתה?

דאנה: בטח, כל תפקיד. אני עובדת בצורה שקצת סותרת את עצמה אולי, אבל עם הזמן הבנתי שזה הכי עובד לי

יונתן: מה זאת אומרת סותרת את עצמה?

דאנה: יש בי צד מאוד פדנטי, שחייב לדעת כמה שיותר פרטים וכמה שיותר ריסרץ׳ וכל דבר שייתן לי עוד רובד. כמו במציאות, בעצם. אנחנו חיים עם עצמנו כל כך הרבה, ויודעים מיליון פרטים קטנים, ואני מרגישה שגם לדמויות מגיע כמה שיותר מזה. מצד שני, אני חושבת שקולנוע (גם תיאטרון ותכלס כל סוג אמנות) הוא בָּרגע. ואין משהו שיותר חשוב מהרגע הזה.

הסתירה היא בין ההכנה לשלב של לשכוח הכול ולהתמסר לחלוטין לרגע הזה ולפרטנרים. מה שאני עושה זה בעצם סוג של ״שטיפת מוח״ קטנה, נחמדה, לא מזיקה לעצמי. תלוי כמה זמן יש לי ומה הדמות, אבל זה יכול להגיע מאוד רחוק ואני גם מאוד נהנית מזה.

אני מכינה את הטיימלייין שלי לאורך כל הסרט או הסדרה, כדי להבין בכל רגע בדיוק איפה אני נמצאת מבחינה רגשית וסיפורית ויחסים וכל זה. ואז אני מגיעה לסט וסוג של עוזבת הכול לתוך הרגע ורואה מה נשאר מזה. איך זה השפיע עלי

יונתן: שיטה מעניינת

דאנה: אני מעריצה גדולה של רובר ברסון, ומנסה ליישם את מה שהוא כותב ב״הערות על הסינמטוגרף״, שזה ״שחקנים זה לא טוב. אל תעבדו עם שחקנים״ 😂

יונתן: לא קראתי את הספר, אני מודה 😅

דאנה: הספר הזה הוא באמת התנ״ך. חובה לכל מי שמתעסק בקולנוע: משחק, בימוי, צילום, תאורה, הכול אפשר ללמוד שם, אבל לשחקנים לדעתי הספר הזה קריטי. צריך פשוט לקרוא אותו אחרת: איפה שהוא כותב ״מודלים״ להגיד לעצמנו – שחקן טוב. וכשהוא אומר ״שחקנים״ להגיד לעצמנו – שחקן לא טוב.

בסופו של דבר הוא מדבר על משחק שיהיה אמין לחלוטין. שנאמין לדמות והשחקן לא יפריע לנו לחוות את הסרט. שלא נתרכז ב״איך הוא עושה עכשיו את מלך אנגליה ואתמול הוא עשה קבצן״. לדעתו, זה לא אפשרי. הוא היה לוקח נון אקטורס (מודלים, הוא קרא לזה), שהתאימו בדיוק לכל דמות שהוא רצה, והוא פשוט היה הגאון הכי גדול בעולם בלהנחות אותם. אז אפשר לראות בסרטים שלו משחק פשוט מדהים.

השאיפה שלי היא ״לעבוד על ברסון״, להיות גם מודל. ובגלל זה אני צריכה את העבודה על הדמות לפני, כדי שתשנה אותי קצת, ואז אני אוכל לשחרר לתוך זה – כאילו זה התפקיד היחיד שאי פעם עשיתי. לא בכל פרוייקט אפשר לעשות את זה, ויש גם סגנונות אחרים, שבכלל לא דורשים את זה, שהם מעולים לא פחות. אבל מבחינת חוויה משחקית – זאת החוויה הכי מרתקת. יש בה גם הרבה רוחניות, השחרור לתוך דבר אחר

יונתן: נתת פה ממש שיעור נדיב

דאנה: כששיחקתי ב״את לי לילה״ היה מישהו שעבד על התמונה ביוון, והוא כתב מייל לאסף קורמן, הבמאי, ושאל אותו באנגלית עילגת – is she really really sick girl? or really actress? anyway really really good.

אז אסף כתב לו really really sick actress

יונתן: 😂

דאנה: וזה אחד הדברים הכי יפים שאמרו לי בחיים כי מבחינתי, באותו רגע הצלחתי לעבוד על ברסון. לשחק משהו הכי רחוק ממני מבחינה פיזית, הכי קיצון. ולגרום למישהו להאמין שזאת אמת. חייבים להיות רגעים שגם אני ארגיש שזאת אמת. אז בטח שזה משאיר חותם

יונתן: את עובדת גם עליי. אני זוכר שאמרתי לתום שובל, בימאי ״חיים ללא כיסוי״, איפה דאנה איבגי? אין דבר כזה. יש רק ליבי (הדמות)

דאנה: יששש!

שחר מגן כתב את היחסים האלה, על כל הפרטים הכי קטנים. גם תאופיק אבו ואיל, הבמאי, הוסיף לשם המון עומקים משלו. אני ונינה צללנו ביחד לתוך הדבר הזה, עם כל האהבה שיש בינינו, והאהבה הזאת נתנה לזה רובד מאוד חשוב וקריטי אפילו

יונתן: בואי נדבר על ״חיים ללא כיסוי״, שהיה אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. וזה הרבה בזכות התפקיד שלך כליבי

דאנה: אתה יודע שזה התחיל כסרט קצר?

יונתן: ״הכול כישוף״

דאנה: זהו, אז הכול נבע מזה שלא סופקנו. רצינו ממנה עוד. גם אני וגם תום. אז לא הייתה ברירה והוא הלך לכתוב סרט באורך מלא. הרגשנו שכבר ממש השקענו בה, עשינו עבודת דמות של סרט ארוך על שלושה ימי צילום. לא הייתה ברירה, אם רוצים לעשות דמות כזאת. עברנו שוב ושוב על הטקסט והמצאנו לה סיפורים מאיפה היא באה המון פרטים על העבר שלה. ראינו סרטים. הדבר הזה בא באופן גולמי ומתפרץ מהמוח של תום, אז במקרה הזה אני מרגישה שממש עבדנו על הדמות ביחד. שנינו ליבי 😊

חוץ מזה – דבר סופר חשוב, שאני תמיד עושה כשיש דמויות קצה, הולכת למורה ולמאסטר שלי, קובי אסף, שלימד אותי בניסן נתיב, והוא דוקטור לשפת גוף. הוא עוזר לי להבין איזו עבודה מתאימה לכל דמות מבחינה פיזית. לי ולתום הייתה תחושה שלא יכולנו לשחרר, שלדמות הזאת אין גבות. כולם ניסו להוריד אותנו מזה (כי זה יקר. ועזבו זה לא יראה טוב) היו אפילו הערות כמו ״אז בשביל מה אתה לוקח את דאנה איבגי אם לא יזהו אותה״ 😅

אבל לא יכולנו לשחרר את זה. ואז הלכתי לקובי ואמרתי לו את זה, ובשנייה הוא אמר לי – ברור שאין לה גבות. גבות הן הגבול בין הרגש, שהוא העיניים, להגיון שהוא המצח. כשלמישהו אין גבות, הוא מייד נראה לנו מטורף / גבולי / מסוכן – כי אין גבול בין ההיגיון לרגש. אני לומדת על כל החיים אצלו. זה מדהים

יונתן: וואו! איזו מחשבה על הגבות. Mind Blowing. הזכרת גופניות, אני חושב שהדמות של ליבי כולה מאניה ותזזיתיות. ומנגד יש את ענת, האמא, מ״חמצן״ – ששם הגופניות היא מהצד הנגדי – מוחזקת ומרוסנת, למרות שהכול סוער בפנים

בעבודה על ״חמצן״ הייתי צריכה להתבגר לתוך עצמי. אני אדם מאוד אינפנטילי. בהכול. במה שמעניין אותי, בקצב הדיבור, בהליכה שלי. עם ענת הייתי צריכה להאט, למצוא מרכז כובד אחר

דאנה: לעבודה על ענת לא היה לי המון זמן, אז היה לי מזל שחוויתי שם חיבור פיזי ורגשי מאוד מיידי. מיד הבנתי איך היא צריכה להיראות. זאת דמות שבו זמנית הכי רחוקה ממני והכי קרובה אלי. פלוס – זאת פעם ראשונה שאני משחקת את הגיל האמיתי שלי. תמיד אני משחקת 10 שנים אחורה כמעט

יונתן: ואללה. קטע

דאנה: והפעם הייתי צריכה להתבגר לתוך עצמי. אני אדם מאוד אינפנטילי. בהכול. במה שמעניין אותי, בקצב הדיבור, בהליכה שלי. עם ענת הייתי צריכה להאט, למצוא מרכז כובד אחר. נטעלי (נטעלי בראון, היוצרת והבימאית של ״חמצן״) ואני צחקנו על זה שכנראה זאת גם הדמות הסאחית הראשונה שאני משחקת. היא כל כך בסדר…

יונתן: כן היא כזאת מורה אחראית. עד שהיא לא

דאנה: עד שהיא לא. בלי ספויילרים 😅

יונתן: צודקת. איך היה לעבוד על הסט עם חומרים כאלה?

דאנה: היה משהו מאוד הרמוני על הסט של ״חמצן״. אחד הסטים שהכי נהניתי בהם והייתי ממש סקרנית לראות אם מה שחוויתי יעבור בסרט עצמו. וממש נרגעתי והתרגשתי לראות שזה עובר מאודדד

יונתן: זה עובר בצורה מבהילה. כי זה כל כך נוגע למציאות שאנחנו חיים בה. היו רגעים שהרגשת שהאמנות והמציאות דומות מדי?

דאנה: כל הזמן. אמנם צילמנו את הסרט חודשיים לפני המלחמה (!) אבל המציאות שלנו היא כזאת כל כך הרבה שנים. בחיים האישיים שלי הייתי בדיוק בין שני הילדים שבסרט. אוריה, הקטן שלי, היה אז בן 5; ויש לי אח קטן, שנולד כשהייתי בת 14, אז כל הילדות שלו הוא היה הגור שלי. והוא באותה תקופה היה בקבע. מהרגע שהוא התגייס אני חווה את הנשימה העצורה הזאת, שמחכה להשתחרר עם השחרור שלו

יונתן: על ״גחליליות״ כתבו שהכימיה בינך לבין נינט היא הלב הפועם של הסדרה. אם קודם דיברנו על מורכבות של הדמות, ב״גחליליות״ המורכבות היא עוד יותר במערכת היחסים. איך בניתן את זה?

דאנה: האמת שהייתי רוצה לקחת קרדיט, אבל זה מאוד־מאוד בתסריט. שחר מגן כתב את היחסים האלה, על כל הפרטים הכי קטנים, אז היה לנו הרבה מאיפה לקחת. גם תאופיק אבו ואיל, הבמאי, כמובן הוסיף לשם המון עומקים משלו (ולא חסרים לו!).

אני ונינה צללנו ביחד לתוך הדבר הזה, עם כל האהבה שיש בינינו, והאהבה הזאת נתנה לזה רובד מאוד חשוב וקריטי אפילו. כי בלי זה, למה שיהיה אכפת לנו מהן בעצם? אבל באמת הייתה לנו אהבה ממבט ראשון. משהו קוסמי כאילו. לא הבנו איפה היינו כל החיים אחת של השנייה

יונתן: אז את החיבה היה קל לשחק. ומה עם הצד השני? המתוח יותר

דאנה: זה מה שכיף בלשחק. נתנו אחת לשנייה רשות להכול. כשאת יודעת שהאדם מולך מסתכל עלייך בעיניים טובות, סומך עלייך ונותן בך אמון, אפשר ללכת הכי רחוק

יונתן: מה מחבר בין הדמויות האלה לדעתך – ליבי (״חיים ללא כיסוי״), ענת (״חמצן״), דקלה (״גחליליות״)?

דאנה: כולן עקשניות

יונתן: דקלה?

דאנה: דקלה הכי ראש בקיר. רק הדרך שלה. זה ממש בולט בדמות שלה, ולאט לאט היא מתרככת. אין ברירה, הכול מתפרק לה. אצל ענת זה הפוך. היא מוצאת מקום שלא ידעה שקיים בה בכלל

יונתן: על מה את עובדת היום?

דאנה: בימים אלו ממש אני עושה מוסיקה. אני מקליטה את האלבום השני שלי, עשר שנים אחרי הראשון. פיניתי לי זמן לדבר הזה, כי קלטתי שאם אני לא עושה את זה ממש בכוונה, אני תמיד אהיה עסוקה במשהו. אז עכשיו אני מופיעה ומקליטה, עד שההפקה הבאה תשאב אותי

יונתן: בהצלחה! ותודה על השיחה. מקווה שתהיה גם הופעה בירושלים (: אני אבוא