״חמצן״: הרגע שבו נגמר האוויר

תמונות הסיום בסרט ״חמצן״ של נטעלי בראון תפסו אותי בלי נשימה. לא רק בגלל מה ״שקורה בהן״, כלומר לא רק בגלל ״הסיפור״ ואיך שהוא מסתיים, אלא לא פחות מכך בגלל השפה הוויזואלית שלהן. מה אני רואה שם על המסך? שאלתי את עצמי.

מבלי להיכנס לספוילרים אני יכולה להגיד שהעיצוב המוקפד של המרחב שבו מתרחשות תמונות הסיום, ״הנקיון״, ״הסדר״, המתכתיות, התאורה, הסגירות – כל אלה הפכו אותו למרחב מתעתע, מטלטל ומלא שכבות (עיצוב: ניצן ציפרוט). יכולתי לראות בו (קונקרטית, לא מטאפורית) פתח ממשי להצלה, ובו זמנית את ״מקום האיסוף״ או הסיום של החיים עצמם. הגם וגם הזה, האמא שנושאת את בנה בתוך זה, השאירו אותי בלי נשימה.

הסרט ״חמצן״, שזכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים והיה מועמד לשמונה פרסי אופיר, מספר סיפור שחורג מהסדר. הסיפור מתחיל ממה שהוא לכאורה המובן מאליו הישראלי: ״הילד״ בצבא, יש לו תפקיד קרבי, וזה מעורר גאווה ודאגה. כשהוא יוצא לשבת את מכינה לו עולם ומלואו; כשהוא מגיע הביתה, הכביסה, השינה, האוכל, החברים, ההתפנות אליו, הכל מוכן במקום ומתפקד לכבודו.

כשאת מדברת עליו, ברדיו ב״קולה של אמא״, עם חברה, עם בת הזוג שלו, או עם אבא שלך, את גאה בו מאוד. את מתפעלת מהגבר שגידלת להיות מי שהוא. זה אומר כמובן גם משהו עלייך, על ההתמסרות, על הערכים, על היופי הזה שצמח ממך. כל זה הוא שגרה, ומובן מאליו, ויום־יום של הווה מתמשך (ולא קל) של אמהות ואבות במקום הזה.

אבל יש רגע אחד שהכל נהיה ״אמיתי מדי״. זה כבר לא רק ״שגרת אימונים״ זה נהיה ״הדבר עצמו״. והפחד עכשיו הוא פחד מוות, כפשוטו. איך חיים עם הפחד הזה? איך מתפקדים בתוך דאגה קיומית כזו ליקר לך ביותר? האם מותר לך ״להציל״ את הבן הפרטי שלך כשהכל בוער מסביב? האם הוא יסכים להינצל? ומה זה אומר על הגאווה שלך בו? מה זה אומר על ״שגרת האימונים״ של אמהות ואבות במקום הזה, האם אימוני ההורות האלו מכינים אותם לרגע האמת שבו הכל יוצא משליטה, והשאלה אם הוא יחזור חי או מת היא כבר לא רק סיפור הרואי?

האם מותר לך ״להציל״ את הבן הפרטי שלך כשהכל בוער מסביב? האם הוא יסכים להינצל? ומה זה אומר על הגאווה שלך בו? מה זה אומר על ״שגרת האימונים״ של אמהות ואבות במקום הזה, האם אימוני ההורות האלו מכינים אותם לרגע האמת שבו הכל יוצא משליטה, והשאלה אם הוא יחזור חי או מת היא כבר לא רק סיפור הרואי?

אני כותבת את כל זה ״בגוף ראשון״, כאילו כל זה קורה ״לך עצמך״, ובו זמנית כאילו זה סיפור גנרי, כי זה לב הסיפור שהוא אישי כל כך, ומבהיל כל כך, וגנרי. כלומר למרות שהסרט כמובן מנסה לספר סיפור ״חד פעמי״ המציאות שלו נטועה במובן מאליו של האימהות כאן. כשהמציאות הזו נהיית ״מציאותית מדי״, ענת (דאנה איבגי), אמא של עדו (בן סולטן), מתעקשת להיחלץ מכל זה ולבנות לבן שלה סיפור ״חד פעמי״.

ענת היא אמא צעירה, מורה בתיכון שאוהבת שירה, ובת מסורה לאביה. את עידו היא מגדלת לבדה, כלומר היא אם יחידנית. היחסים בינה לבינו קרובים וחמים, הוא כבר מכיר את הדאגות שלה, היא מכירה את חלומותיו הכמוסים. הסרט מספר את כל זה כמעט באופן ויזואלי, כשהם הולכים לים, או כשהוא רוקד במסיבה, אפשר ממש לראות את המעגל השלם והקרוב שבתוכו הם מתקיימים (צילום: איתי מרום).

אחד הדברים שעניינו אותי בסרט הזה הוא המקום שהוא מייחד לאפשרות ״הסירוב הנשי״. בראון מנסה לבחון דרך ענת את האפשרויות העומדות בבסיס האימהות עצמה, ואת הזכות לסרב מתוכה. עד מתי והאם בכלל הבן שלך הוא שלך במובן הבסיסי ביותר? האם את יכולה או מחויבת לשמור עליו (גם מעצמו)? הבחירה התסריטאית באמא יחידנית לוקחת את כל זה ״עד לקצה״, היא האמא והאבא והחברה, והבית כולו. היא כמובן גם זו ש״חותמת לו״ כבן יחיד ומאפשרת לו את השירות הזה. אבל היא גם הקול הנשי שמנסה לעצור את כל זה.

המחשבה שנשים ואימהות יכולות ״לעצור את המנגנון״, כלומר להתריע, להתנגד למלחמה, ואפילו לעצור אותה, היא מחשבה כמעט אינסטינקטיבית; כלומר היא מבוססת על האמונה באינסטינקט האימהי. אבל המחשבה הזו מעוררת שאלות מורכבות.

את תנועת ״ארבע אמהות״ שקראו ״לצאת מלבנון״ כינו ״נשים הסטריות״; האם היציאה משם היתה יכולה לקרות בלי המחאה הנשית? האם המחאה הנשית היא זו שהובילה את המהלך או דווקא הגברים שהצטרפו לשורותיה או יעצו מאחורי גבן? האם ״עולם של נשים״, או לפחות כזה שנשים מנהלות אותו, הוא בהכרח אלטרנטיבה אופטימית או מתנגדת ומצילת חיים? השאלות האלה הן שאלות עקרוניות וחשובות, אבל אני רוצה לחזור אל הנוכחות שלהן בסרט. היו רגעים בצפייה שחשבתי שהפתרון הזה הוא ״קל מדי״.

הנה לדוגמה הדמות של אבא של ענת (מרק רוזנבאום). הוא התאלמן לא מזמן, ויש לו (כבר?) בת זוג חדשה, ומעל הכל הוא גנרל בדימוס עם קשרים מפה ועד ביירות, שיכול לדאוג שהנכד שלו יהיה בדיוק במקום המסעיר ביותר שבו הוא מבקש להיות. התבוננתי בו ונזכרתי בגבר אחר, ממשי, מ״שוטינג״, סרט תעודי מפעים של בראון שגם הוא יצא השנה.

איך הוא וגברים אחרים ששילמו ומשלמים במחיר חייהם לא עומדים ב״קו הנסיגה״ הראשון? למה המחשבה שנשים תעצורנה את זה הגיונית יותר מהעצירה דווקא של מי שנפגעו מ״הזה״ הזה יותר מכל אחד אחר?

אחד הגברים שמופיע ב״שוטינג״, הוא גבר מבוגר ומכמיר לב. בעברו הוא היה לוחם ללא חת, ונפשו נקשרה כל כך בכלי נשק ובאפשרויות הטמונות בהם שהוא הפך אותם ממש למקצוע. אבל בערוב ימיו הגבר שבגברים הזה לא יכול לישון. כפשוטו. הוא גם לא יכול לצפות בסרטים בטלוויזיה (כי הכל שם מזכיר לו מלחמות ממשיות). גם את ״עסק הנשק״ הביתי שלו שטיפח במשך שנים רבות הוא לא יכול להחזיק יותר. במילים אחרות, האיש ללא חת הזה מתגלה כמי שנושא איתו ״פצעי מלחמה״ נסתרים מהעין שבזקנתו טורפים את נפשו.

הסתכלתי על ״אבא של ענת״, אותו גבר שבגברים בסרט ״חמצן״, ושני הגברים האלה, הממשי משוטינג, והבדיוני מחמצן, נראו לי כמעט אותו גבר עצמו (מלבד העובדה שזה הממשי מבין היטב את חומרת מצבו). כשאבא של ענת מתפרק מחרדה, כשהגבר המגודל הזה כמעט לא נושם כשיש אזעקות, לא ברור איך הוא משאיר את תפקיד ״ההצלה״ מהקרבות דווקא בידי נשים.

איך יכול להיות, חשבתי, שהוא – ״הלום הקרב״ – לא מוציא מילה על זה בנוכחותו של הנכד; איך זה יכול להיות שהוא מיאן לעזור לו להתקרב ככל האפשר אל קווי המלחמה? איך הוא וגברים אחרים ששילמו ומשלמים במחיר חייהם לא עומדים ב״קו הנסיגה״ הראשון? למה המחשבה שנשים תעצורנה את זה הגיונית יותר מהעצירה של כל זה דווקא בידי מי שנפגעו מ״הזה״ הזה יותר מכל אחד אחר?

ויש עוד דבר מעניין בסרט הזה. ענת היא לא אידאולוגית גדולה. נדמה שאם היו שואלים אותה על עמדתה ביחס לעניין ״פוליטי״ כזה או אחר היא הייתה אומרת ש״היא לא מבינה בזה״. אין לה מושג למה צריך או לא צריך להוציא מבצע בלבנון, וגם לא מה קורה ביומיום שאינו מלחמה. אין לה כנראה דעה מגובשת על ״משימות השיטור״ למשל, שעידו אמור לעשות ב״ימים של שגרה״ בגדה.

וכשהיא אחראית בבית הספר על טקס יום ירושלים, ובתור מורה לספרות שאוהבת שירה היא עושה אותו באופן כל כך מרגש, אין לה מושג אלו עוד משמעויות היסטוריות ואחרות יש ל״שחרור ירושלים״ ומקומות אחרים, ומה התגלגל מכל זה. לכן, ״הפעולה האינסטינקטיבית״ הזו מול הבן שלה היא האינסטינקט המובן מאליו ביותר, ובו זמנית גם המופרך ביותר (לפחות מבחינת עידו).

נדמה שכל זה לא מקרי, והוא חלק ממה שהסרט מבקש לספר, ואולי בדיוק בזה הוא מוצא תקווה. בסוף או בהתחלה המחאות נגד מלחמות, או לפחות הטלת הספק בהכרח שלהן, התחילו תמיד מהמקומות האישיים ביותר. אבל אולי זה גם המוקש שמשאיר אותן על אש קטנה או גדולה רוב הזמן.

חייו, סבלו ומותו של ״הצד השני״, החל מהטקסים בבית ספר, השירים, ו״רוח הקרב״ הם כמעט אף פעם לא חלק מהסיפור (בדיוק על זה בנוי האתוס). האם אפשר להצליח לעצור את כל זה כשרק ההצלה העצמית, קיומית או פשוטה ככל שתהיה, עומדת במוקד?

״חמצן״ הוא סרט שמבקש לספר על אומץ לב וסירוב של אמא אחת יחידה. יש רגעים שהוא משאיר בלי אויר, יש רגעים שהוא פותח בלי סוף שאלות. ולמרות שבחלקו הוא כמעט ״גלוי מדי״ או ״פשוט מדי״, לצפות בו ובאמא הזו אחרי השנתיים האחרונות כאן זו חוייה קשה ומסעירה.

---

חמצן
בימוי: נטעלי בראון
ישראל, 2025, 93 דקות
4 כוכבים