״כן!״: ספקטקל קולנועי מפואר, מטריד ועוצר נשימה

הסרט ״כן!״ של נדב לפיד, שהוצג בפסטיבל קאן, היה מועמד לשמונה פרסי אופיר וזכה לביקורות ומחוות יוצאות דופן ברחבי העולם, הוא ספקטקל קולנועי מפואר ועוצר נשימה. לרגעים הוא יפה עד כאב, ברגעים אחרים הוא דוחה באיזה אופן שמקשה עלייך להישאר לשבת בכסא, וכל הזמן הזה הוא מפתה אותך לראות עוד, לחכות לפריעת הדמיון הבאה, להיבהל מחתיכת המציאות שנכנסת פנימה לסרט as is, לנסות להבין מה בכלל את רואה.

יש בו הכל: דימויים מרהיבים, מופעי ראווה, מוזיקה סוחפת וצבעוניות נפלאה. יש בו דיאלוגים מבריקים, סצנות שנראות מופרכות לגמרי ובו זמנית הן הקצה של הקצה האפשרי עד כאב. יש בו מופעי פתיינות שמתחלפים בזנות או להפך, יש בו משחקי כוחות שלכאורה אפשר לשלוט בהם אבל אז אתה מוצא את עצמך מלקק איזה שפיץ של נעל, מענג איזו אוזן של אשה, מגשים סוף סוף חלום להיות מוזיקאי גדול ובו זמנית ריק מעצמך.

ובתוך כל הדבר המפואר והסוחף הזה, לאט לאט מתבהרת התמונה. זה לא סיפור עתידני, זה לא קולנוע בדיוני, זה ניסיון להרקיד את כולנו מול מראה ענקית ומפוארת, מסנוורת עד כאב, מלאת השתקפויות, מסחררת; ניסיון ל(ה)ראות את כולנו רוקדים על רחבת המלחמה.

לכאורה יש עלילה לסרט. הם זוג צעיר, הוא מוזיקאי (אריאל ברונז במשחק מהפנט), היא יותר בתחום של הפילטיס והתנועה (אפרת דור בקלילות משחקית ועוצמה עוצרת נשימה), לכל אחד מהם יש לכאורה חיים משלו, אבל יחד הם פאואר־קאפל שמנתב את דרכו היטב במסדרונות החברה השבעה. מה הם רוצים להיות? אמנים כמובן. כלומר, יצירתיים, ומפורסמים, וחיים ״כמו שמגיע להם״, הם הרי ראויים לקרם דה לה קרם. כדי שכל זה יקרה הם מוכנים לעשות כמעט הכל, ובעיקר ״לעבוד קשה״, כלומר לעבוד במונחים של מפורסמים, ולקחת את זה עד לקצה.

יש להם גם ילד פעוט, מה שאומר שגרה של גן ילדים ואיסוף וכל הסיפור הזה. הדירה שלהם עם דלתות מיושנות עם זכוכית כזו ״מפעם״, ומטבח שבקושי יש בו מקום למכונת קפה, בטח לא לעיצוב שחור לבן ו״אי״ בלב המטבח. מה שאומר שהיא לא בדיוק מקום להזמין אליו ולרקום בו עסקאות.

בתוך זה יש גם מלחמה. נו, מה אפשר לעשות? אלו החיים. פתאום את פותחת את הטלפון וקופץ לך סרטון עם בניין בעזה שמתפרק מהפצצות כמו מגדל קלפים. הרעש באוזניים נורא, התמונות בלתי אפשריות, אבל הנה, את שמה אוזניות ומוזיקה טובה, וכבר אתם רוקדים ושותים עד כלות הבוקר

אבל שום דבר מהמגבלות האלה לא יעצור אותם בדרך אל התהילה. צריך לבלות עם אשת חברה ולענג אותה משני צדדיה בו זמנית? זו לא בעיה. היא רוצה את זה דווקא באמצע הלילה? יש בייביסיטר ואפשר לפתור את כל הלוגיסטיקה. צריך למצוא חן דווקא בעיני הרמטכ״ל באיזו מסיבה של החברה הגבוהה? גם זה לא סיפור. אפשר לארגן תנועת מלקחיים, הוא ינהל איתו דו קרב שירי והיא מהצד תפתה.

בתוך זה יש גם מלחמה. נו, מה אפשר לעשות? אלו החיים. פתאום את פותחת את הטלפון וקופץ לך סרטון עם בניין בעזה שמתפרק מהפצצות כמו מגדל קלפים. הרעש באוזניים נורא, התמונות בלתי אפשריות, אבל הנה, את שמה אוזניות ומוזיקה טובה, וכבר אתם רוקדים ושותים עד כלות הבוקר. זה יקח עוד יום, עוד חודש, לכאורה הכל מתעכב ותלוי באוויר, אבל אז פתאום הם מבינים: המלחמה תפתח להם את הצ׳אקרות.

אם יודעים לעשות את זה נכון, אפשר להתברג לחגיגות ההון השלטון והמדים שהיא מביאה איתה, אפשר להנות מהכסף שנשפך ל״מטרות לאומיות נשגבות״, ואפשר להתחכך באמרגנים ומאכרים מכל הסוגים שמסתובבים סביב כל מי ומה שיש לו איזו דרגה או תפקיד. כשעושים את זה נכון, זה מצמיח סוף סוף את ההזדמנות של החיים.

המנון חדש למדינה

והנה קורה הדבר האמיתי, שלכאורה ״מניע״ את העלילה. כשהוא נמצא בזמן הנכון ובמקום הנכון ועם האנשים הנכונים, לבוש כמובן נכון, הוא מוזמן לכתוב המנון חדש למדינה.

מכאן הכל הולך ומסלים לכאורה, ובו זמנית נשען על קונבנציות מוכרות. גבר אמן שהולך להתבודד כדי ליצור, ומהצד הופך (שוב) אשה לאוביקט השראה. ״מסע״, של זוג במכונית קטנה לאורך כבישי הדרום, שהוא בו זמנית ״מסע פנימי״ והתקרבות אל ״הגבול הממשי״. ברית שנכרתת עם השטן שהיא בו זמנית מעשה נאצל של גבר למען משפחתו. ועוד ועוד.

הסרט הזה מלא הברקות, מעוצב מרהיב (פסקל קונסיני), מצולם נפלא (שי גולדמן) וערוך לעילא (נילי פלר שזכתה באופיר על העריכה). פיתול עלילה יפהפה במיוחד קשור בדמות של אוליגרך דובר רוסית, שמעורב עד צוואר (גם מילולית) במאמץ לכונן המנון חדש, שלא לומר את עצם הפטריוטיות הלאומית המתחדשת. ההופעה שלו מהפנטת, ובנוכחות שלו, מחוץ למקום ולזמן לכאורה, הוא טווה או חושף חוטים עשויים מזהב (ממשי) בין מה שהוא לכאורה מלחמה קיומית ומקומית, לבין חגיגות העשירים שמספרות בדיוק את מי כל זה בא לענג (גם ממשית)

יסורי המצפון (אם ישנו כזה) עשויים גם הם ״מהחומרים הנכונים״, בהרבה מובנים גם הם ספקטקל מרהיב. אבל לתוך כל המהומה הסוחפת הזו מחלחל גם איזה דבר אחר: איך יראה ההמנון החדש? מאילו מילים הוא יהיה עשוי? והמוזיקה? ואיזה קליפ סוחף וחד פעמי וכמעט אורגזמטי ילווה אותו?

לקח לי זמן להבין מה אני רואה או שומעת. בהתחלה כמעט התרגזתי. ״הוא הגזים״ אמרתי לעצמי (לא הדמות בסרט, הבמאי), למה עד לשם הוא לקח את ההמנון הזה? מי זה התסריטאי שהמציא את המילים האלה? הוא לא מבין שזה כמעט קלישאתי למתוח את זה עד לשם? אבל לאט לאט הבנתי.

הלכתי עם הסרט הזה לא מעט ימים אחרי הצפייה. בעיקר הייתי עסוקה בשאלת המראה ומה שנשקף דרכה. אני מכירה את המקום הזה? את האנשים האלה? גם אני רוקדת במסיבה הזו?

זה גרעין הסרט, והוא נגזר as is מתוך המציאות. מבלי לעשות ספוילר רק אגיד שכל המסיבה הפרועה הזו, הדימויים, הספקטקל, כל הדבר המפואר הזה, הוא מסיבה שנבנתה לכבוד ״המנון ממשי״ שנכתב ונערך על ידי אנשים אמיתיים, הושר על ידי ילדים אמיתיים, הופץ ברשתות על ידי אנשי סושיאל אמיתיים, וסחף בהתלהבות קהל אמיתי.

לקראת סוף הסרט, כשהקליפ של ההמנון ההוא נצפה שוב על המסך, כשראיתי את הטרקטור הירוק האיקוני ש״חורש שוב את שדותינו״, כשראיתי צילומי לוויות ולוחמים בוכים, כשאפשר היה לראות פיצוצים ״קולנועיים״ של מגדלים ברצועה, צנחנים צונחים ממטוס אל לב הקרב, כשהבחנתי פתאום שהלוחמים המחויכים שצובעים האחד את השני בצבעי המלחמה לקראת היציאה לקרב הם לוחמות, הייתי משוכנעת ש״עליתי על העניין״.

זה AI הכין את הקליפ הזה, אמרתי לעצמי, יודעת בוודאות גם מה היו ההוראות שנתנו לו. הזינו אותו בהנחיות לשלב סמלים לאומיים של הקרן הקיימת עם דימויי מלחמה, לוויות ופמיניזם, וכמובן ילדות. כשחזרתי הביתה חיפשתי ברשת את הקליפ ומצאתי אותו בקלות. אולי זה AI שהכין אותו, אולי כולנו הפכנו מין AI של רעיונות לאומיים ורגשות פטריוטיים. אולי זו דווקא מציאות שעשויה מדימויים תנ״כיים, וכולנו בתוך מגדל בבל או סדום מעשי ידי אדם, פאר שראשו מגיע השמיימה, ושורשיו עמוק בתוך סדום.

רק חיכה ״לרגע המתאים״

הלכתי עם הסרט הזה לא מעט ימים אחרי הצפייה. בעיקר הייתי עסוקה בשאלת המראה ומה שנשקף דרכה. אני מכירה את המקום הזה? את האנשים האלה? גם אני רוקדת במסיבה הזו?

ניסיתי להזיז כל אינסטינקט של ״אבל״ שהכנסתי לתשובה על השאלות האלה; להזיז הצידה את אופציית ה״מבפנים״ או ״מבחוץ״. אחרי כמה ימים, כש״ההאנג־אובר״ מהמסיבה הזו שהשתתפתי בה כמעט עבר, כשחשבתי שאני יכולה להתחיל להפריד את מה שאני רואה שם במראה מהמציאות שמסביבי, הלך והתחוור לי שמעסיקה אותי אפשרות מחרידה הרבה יותר.

שאולי סיפור על אמן שכורת ברית עם השטן הוא כמעט הסחת דעת. אולי מסיבות החברה הגבוהה, ההרואין או מה שלא היה שם – הלבוש, ההתענגות, הכסף, האי ביוון – אולי כל זה הופך את זה לכמעט דימוי שהוא בדיון? מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא שאולי ״ההתקרנפות״ או ״כריתת הברית עם השטן״ הן לא רק תוצאה של מערך של ערכים ורעות שהשתבש. אולי כל זה היה מונח שם לכתחילה ורק חיכה ״לרגע המתאים״?

ובעיקר, אולי המראה שלא הבטנו בה שנים רבות, רבות מדי, לפתע הצטללה, והנה סוף סוף אנחנו רואים? אולי המסיבה שנשתקפה דרכה התחילה כבר מזמן? בית מרפא לנפש על חורבות כפר שנטבח, חוף ים נפלא שמסתיר דבר אחר – אולי אלו ועוד הם החומרים שעל גביהם נבנתה רחבת הריקודים הזו, והיום היא עולה על גדותיה.

אולי בכלל זה האפטר־פארטי מה שאנחנו רואים וחווים עכשיו?

---

כן!
בימוי: נדב לפיד
ישראל, צרפת, 2025, 150 דקות
4 כוכבים