שי גולדמן: לקולנוע יש ערך מאוד גדול. בואו נכיר, נראה סרטים אחד של השני

יונתן: הי שי, ברכות על פרס אופיר לצילום עבור ״נאנדאורי״, סרטה עטור השבחים והפרסים של אתי ציקו, (שזכתה גם בפרס אופיר על בימויו). לצידו, היית מועמד השנה בקטגוריית הצילום על עוד שני סרטים, כולם שונים מאוד זה מזה: ״כן״ של נדב לפיד ו״הים״ של שי כרמלי פולק שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. אמנם כולם ילדיך ואולי אסור שיהיו מועדפים, אבל אם אשאל אותך למה דווקא ״נאנדאורי״ הוביל לזכייה, יש לך איזה רעיון?

שי: זאת שאלה לחברי האקדמיה, אבל יכול לומר על נאנדאורי שבגיאורגיה קל לצלם דברים ״יפים״, הכול נורא יפה שם, וצריך לדעת לבחור את הבחירות הנכונות. על זה אני לוקח אחריות. אני לוקח אחריות גם על הבחירות שלי ב״הים״ וב״כן״ – ועדיין, נוף של צומת ז’בוטינסקי בבני ברק לא מצטלם כמו הרים מושלגים בגיאורגיה

יונתן: ״נאנדאורי״ מספר על מרינה (נטע ריסקין), עורכת דין ישראלית שכל חייה התכחשה לשורשיה הגאורגיים, שנוסעת להביא משם ילד שננטש על ידי אמו, ומי שמגדל אותו הוא הדוד דאטו (רולנד אוקרופירידזה). למרות העוינות הראשונית ביניהם, השניים יוצאים יחד למסע לטביליסי, במטרה להכריע בשאלת עתידו של הילד. אכן, יש בצילום נוכחות מרהיבה של מרחב ושל נוף, באיזה שלב הבנתם שהמקום עצמו הוא לא רק רקע, אלא ממש סוג של דמות פעילה בתוך הסרט?

שי: מהרגע הראשון, כשהגעתי לשם. זה עובד טוב עם סגנון הבימוי של אתי ציקו: היא אוהבת את הוואן־שוטים והמרחק. היא רצתה, למשל, שיהיה כל הזמן הד־רום מאוד גבוה, מה שנותן לך את תחושת המרחק הזה, שכאילו אתה רואה עולם עוד מעבר. ואני למדתי לעבוד עם זה בהתאם לחזון שלה. אם הייתי יכול להפעיל את המצלמה ב־360 מעלות היית רואה כמה יפה, זה אינסופי. גם פה אני אוהב לצלם את מה שיש, ועדיין, יש פה הרבה כיעור. האסתטיקה שמה של הטבע והבדידות, נחשפתי לזה פעם ראשונה ולא השתעממתי

יונתן: זו לא פעם ראשונה שאתה מצלם בחו״ל, תתאר את החוויה

שי: בתור צלם שמצלם 80% בסביבה הזאת, כבר ראיתי הכול, עשיתי הכול, שמתי את המצלמה בהרבה מקומות דומים זה לזה. כשאני מגיע למקום זר כמו גיאורגיה, הכול נראה פנטסטי, ויש ערך למקום שהוא חדש. אני יודע איך לעשות אותו דרך העיניים שלי.

בזמנו, בצילום הסרט של נדב לפיד ״מילים נרדפות״, הייתה לי התפעלות מאוד גדולה מפריז. צילמתי אותה כמו שאני רואה את פריז, לא כמו שהצרפתים רואים את פריז. כך גם ״נאנדאורי״ המקומיים הראו לנו מקומות יפים, צבעוניות, שהם מאוד גיאורגיים טיפוסיים, ואני פסלתי אותם והלכתי למקומות הפחות זוהרים

יונתן: למה פסלת?

שי: היה חשוב שזה יהיה סרט של אנשים. לצלם במקומות שבהם אנשים באמת חיים, שלא ירגישו שהגיע התייר המתלהב, ומנסה לייפות את המקום. הייתי בדירות שהציורי קיר שם זה משהו מטורף, צבעוניות. אנחנו התלהבנו, ואז אמרתי אבל רגע, זה נראה יותר פולקלור לתיירים מאשר איך שאנשים באמת חיים.

בבית שצילמנו, אתה רואה קירות מצויירים, שהייתה להם עדנה פעם, ואני אהבתי את זה שזה לא מתוחזק אלא משקף את השחיקה, את החיים הקשים. יש לזה ערך גם, אני לא יודע אם לקרוא לזה כיעור, אבל זה צריך להיות חלק

יונתן: קודם הזכרת את פינת בני ברק ז’בוטינסקי, ואני נזכרתי למשל ב״אופוריה״, שאם זיכרוני אינו מטעה אותי, צילמת גם

שי: נכון

יונתן: שדווקא ה״כיעור״ והדהוי שם, זה חלק בלתי נפרד מהנשמה של הסדרה. ככה שזה לא לטוב או לרע, לכל יצירה, לכל סרט, יש את המראה והחתימה הוויזואליים שלהם

שי: כן. זה ניכר – שלושת הסרטים (״נאנדורי״, ״הים״, ״כן״) מאוד שונים בנראות שלהם. מאחורי הסרטים האלה עומדים אנשים שיש לכל אחד מהם איזה חזון ויזואלי שהוא שלהם, ואני אמור להתחבר אליו, גם מבחינת הסיפור וגם מבחינה ויזואלית. ואני מתחבר, אני בא עם ההחלטות שלי, עם הכוונות שלי, עם הבחירות לוקיישנים. ואני עדיין מתחבר לוויזואליות, גם בתנועת המצלמה, הנוכחות של המצלמה.

אפשר לומר ש״נאנדאורי״ הולך על הנוכחות של הממד הנוסף – של היופי מול מה שקורה. של השקט, של השלווה הזאת שיש שם, והכל רוחש מתחת. אז זה מקצין את הסיטואציה. וב״הים״, שזה מרדפים וזה סוג של דוקומנטרי עם הכיעור, אז צריך לדעת לתפוס את זה, שזה יתאים ליוצר שלו. אני מתאים את עצמי ליוצר

יונתן: ואיפה ״כן״ מסתדר שם?

שי: ״כן״, זה כבר סיפור מורכב. ״הים״ ו״נאנדאורי״ – שניהם סרטים של בימאים של סרט ראשון, סך הכל, וכתוצאה מכך זה מפגש ראשון שלי איתם גם. ואנחנו לומדים אחד את השני. עם נדב (לפיד) זה כבר סרט חמישי שאנחנו עושים ביחד. התחלנו בשלב מאוד מוקדם, שבו למדנו אחד את השני בסרט הראשון. אז היום זה שכלול של כל מה שעשינו עד עכשיו, ככה אני מרגיש. אני מכיר את החשיבה שלו וגם הוא כבר מכיר את מה שאני אוהב, וזה לפעמים כבר כתוב ככה. עדיין היו לי הפתעות ב״כן״, כי לפעמים דברים נולדים תוך כדי עשייה.

עם אתי, הופתעתי מהזרימה הטובה שהייתה בינינו. אתה לא יודע אף פעם איך זה יעבוד באמת ביום צילום – החיבור הזה בין העין שלי לבין איך שהיא רואה את הדברים. וכשאני שם את המצלמה, פתאום זה הדבר. אז התיקונים היו מאוד קטנים, מינוריים, וזה עבד מעולה. גם לה היה מאוד נעים שהדברים ענו על הציפייה שלה. וזה בא מתוך קשב – להבין איך הבן אדם השני חושב, והכרה של אחד ברצונות של השני. אני אמור לשרת פה בעצם סיפור שהיא כתבה, החלום שלה

אני מאמין באיזושהי כימיה שמתרחשת. זה לא מקרי באמת – שזה בא ככה, ופתאום יש שם צינורות של גז בצבע אדום – וזה נראה לך כאילו זה במקרה יצא מתאים. כשרואים שמשהו יפה, והוא עובד טוב, אז הולכים איתו

יונתן: יש ב״נאנדאורי״ צילומים סטטיים מאוד מתוחים, חזקים, וגם רגעים עם תנועת מצלמה קולחת. איך אתה יודע מתי נכון פשוט לתת למצלמה לעמוד ולצלם ומתי תנועת מצלמה היא זו שתשלים את התחביר הפואטי?

שי: אני באמת לא יודע. כשאני רואה את הסרט ערוך אני לפעמים מופתע לא פחות ממך מהחיבורים שנוצרו בעריכה. כי עריכה לא נעשית כמו שמתוכנן השוטינג. כשעורכים את הסרט נוצרים חיבורים חדשים לגמרי, והם נולדים מתוך הקיים. מהחומרים שאני מייצר.

לפעמים קורים דברים בזמן אמת, שמפתיעים בתוצאה. לדוגמה, יש סצנה בתחילת הסרט, שכולם נורא מתרשמים מהרוח בעשבים. זה לא היה מתוכנן. באנו ליום עם רוח מאוד חזקה וזה פשוט קרה. הייתה כאן הבחירה שלנו, לקחת את זה וללכת עם זה ולתת לזה להיראות

יונתן: מפתיע, כי זה נראה כל כך מדויק ומתוכנן ומוקפד. אפילו ברמת הצבעים, המעיל האדום למשל, שמשתלב בפלטת הצבעים של הסרט, שגם היא ממשמעותית

שי: אני אספר לך שלא ראיתי את המעיל האדום הזה עד שצילמנו. אני מאמין באיזושהי כימיה שמתרחשת. זה לא מקרי באמת – שזה בא ככה, וזה בא ככה, ופתאום יש שם צינורות של גז בצבע אדום – וזה נראה לך כאילו זה במקרה יצא מתאים. כשרואים שמשהו יפה, והוא עובד טוב, אז הולכים איתו.

אני לא אוהב את המושג הזה, פלטה, שממנה לא זזים. אני חושב שהפלטה שלי זה הלוקיישנים שאנחנו בוחרים. הבחירה מראש שאף אחד לא יהיה צורם מול השני. יש איזה קו מאוד רגוע כזה בלוקיישנים, וזו הבחירה הטבעית, אם צריך לעקוב אחרי אוטו פתאום ולשנות את אז עושים את זה. ואם המצלמה לא צריכה לזוז, אז היא לא צריכה לזוז. אני נגד חוקים, סרטים שבהם אתה מרגיש את הרעיון האידיאולוגי של הצילום וההחלטות הופכות להיות שרירותיות. כשהן נוקשות, זה לא עובד

יונתן: יש גם תמיד את הנושא התקציבי, איך זה משפיע?

שי: ״נאנדאורי״ היה סרט ממש דל תקציב. אפילו הגיאורגים אמרו שהם לא מאמינים מה הצלחנו להוציא בכמות ימים שצילמנו. אבל כמו שאתה יודע, דווקא הקשיים מולידים המצאתיות. המגבלות מפתחות אותך בסוף. ממציאות אותך מחדש. אותי הן ממציאות מחדש 😊 כי צריך להיות אינובייטיב. צריך להתמודד. כל אתגר הופך להיות הזדמנות.

לפעמים אני קצת מבוהל מהאופציה שמישהו יבוא ויגיד לי (וזה לא קרה עדיין): יש לך כמה כסף שאתה רוצה, תעשה סרט באמריקה, כמה ימים שאתה רוצה לצלם. ואני אגיד, אבל אני לא יודע מה לעשות בימים האלה. אני לא צריך את כל זה. ככה אני רגיל. אז אני אומר – זה סוג של להפוך את החיסרון ליתרון

יונתן: כמי שעושה קולנוע ישראלי, בתנאים לא קלים בכלל, אתה מאוד מעודד

שי: ״נאנדאורי״ זה סרט שצריך לראות על מסך גדול. קצת עצוב לי שאנשים לא הולכים הרבה לקולנוע. אני חושב שלקולנוע יש ערך מאוד גדול, וזה מה שנשאר לנו. זה מקום חשוב – לבוא, לראות, להכיר. אם אנחנו מדברים רגע על המצב במדינה, אז בואו נכיר, נראה סרטים אחד של השני, ונראה איך אנשים חושבים. ובואו נחשוב איך המדינה הייתה נראית בלי הקולנוע שיש לנו עד עכשיו… כרגע יש תחושה שהמדינה מוכנה לוותר על הפן הזה בחיים שלה

יונתן: על מה אתה עובד היום?

שי: אני עובד על סדרת טלוויזיה עדיין בשלב מוקדם של פרה־פרודקשן. קצת אקשן, משהו

יונתן: יש למה לצפות, בהצלחה