יריעה מקומית: שפת המרגום במוזיאון תרבות הבדואים

עמית: בוקר טוב ליאת. מה שלומך?

ליאת: תודה עמית. כיף לשמוע ממך. משתדלים להיות בטוב ובמחשבה חיובית

עמית: נכון, אין דרך אחרת אלא להאמין שיהיה טוב. לזמן את המציאות ולעשות דברים טובים ויפים. ספרי על התערוכה שלך, ואני מודה שאריגה היא אחת המלאכות האהובות עליי

ליאת: התערוכה ״מרגום; שפת אריג.ה״ מציגה עבודות אמנות עכשווית לצד אוסף של יריעות מרגום מאוסף המוזיאון. במרכז החלל של מוזיאון תרבות הבדואים שבמרכז ג׳ו אלון, הוצג עד לא מזמן מבחר מרשים של כ־12 יריעות מרגום עשויות צמר טהור, בעלות מידות מרשימות, כבדות ונאות.

היריעות הוצגו בתלייה במנח אנכי מתקרת המוזיאון למשך זמן ארוך, בערך מהתקופה שבה הוקם המוזאון בראשית שנות ה־80. התלייה הממושכת לא הטיבה עימן במשאן הכבד ובהעדר גישה נוחה לטפל בהן או לנקות אותן מאבק. הצבה כזו נחשבת היום לא שימורית, ולכן קיווינו שיהיה בידינו תקציב שיאפשר לטפל בהן

עמית: מה הפיתרון שמצאתן?

ליאת: הטיפול ביריעות התאפשר בסיוע משרד התרבות. הן הורדו אחר כבוד, נוקו והושמו למנוחה מטיבה במחסני המוזיאון. ואז עלתה השאלה איך בכל זאת מציגים את האוסף מבלי לחשוף אותו לתצוגה ממושכת, מה גם ששטח הנדל״ן לתצוגה אופקית הוא מצומצם.

תצוגה אופקית הולמת את דרך עשייתן האותנטית של היריעות, שנארגו על נול קרקע – מכשיר אופקי וצמוד קרקע. הצבתן בשכיבה היא דווקא צורת ההצבה המתבקשת, אם כי גם בלתי מאמצת עבורן. אבל, כששטחי הנדל״ן של המוזיאון מצומצמים וההצבה של החפץ נדרשת לחשיפה קצרה – צריך לחשוב על שיטת תצוגה שונה.

אם מתייחסים ליריעות המסורתיות כמעשה פולקלוריסטי, אבל גם כעשייה שמשובצת בה התבוננות אמנותית של נשים בדואיות שיצרו את היריעות באטליה שבין חצר המרעה לאוהל – הרי שהעבודות העכשוויות מוסיפות להן רובד אמנותי עכשווי

אז עלה רעיון השואורום שמאפשר הצבה קצרת מועד ותחלופה גבוהה של היריעות המוצבות, לצד הקרנה בהנפשה של תצלומי היריעות ומידע אודותן, כך שהמבקרים יכולים להיחשף למרבית החפצים שבאוסף המרגום. בהמשך עלה הרעיון של להציג עבודות של אמניות עכשוויות שעבודתן מתייחסת למלאכת המרגום

עמית: רגע לפני, בואי נסביר מה זו יריעת מרגום

ליאת: יריעת מרגום היא מעין שטיח צמר שארוג לרוב בטכניקת שתי וערב. מרגום בהגייה הבדואית – מרקום בתעתיק הערבית הכתובה – היא שיטת אריגה מסורתית המתאפיינת בשזירת שתי וערב סימטרית־מתמטית.

שם השיטה נגזר מהמילה מספר (רַקְם) המשקפת את אופייה המתמטי. בבסיס האריגה נשזרים חוטי אורך ורוחב בשתי וערב; חוטי השתי משמשים בסיס (שת = בסיס); חוטי הערב מתערבים בחוטי השתי ונשזרים בהם לחלופין בהידוק ובציפוף

למרגום יש הבטים שונים שקשורים בערך השימוש של החפץ בחיי היומיום, וגם בהבטים של יופי ונראות. הוא יכול לשמש ליריעות של אוהל שמגוננות מפני גשמים ורוחות, במקרה הזה הנשים שאמונות על מלאכת האדריכלות של האוהל, אורגות אותן מצמר עיזים שחור שהוא שמנוני מטבעו. בכוחו של שיער עיזים לאטום חדירה של מי גשמים וקור לפנים האוהל.

פעמים אחרות, משילוב שזירה של חוטי צמר גמלים וכבשים, טבעי או צבוע – יווצר מצע אקלקטי מרהיב, רווי מוטיבים הטומנים בחובם סיפור אישי ונשי. לרעיונות האלה מתייחסות האמניות שמציגות בתערוכה

חוטים בין קהילות

עמית: מי הן האמניות? ספרי על העבודות שלהן?

ליאת: ויסאל ג׳ובראן אל־עוקבי, יעל בית־אב תג׳ר, שיראל רבקה שבט, סופיה ויירקוס, מיקי מן, דניאלה מלר ותרצה אולמן. העבודות העכשוויות פזורות ברחבי המוזיאון, חלקן מוצגות בתוך החללים של תצוגת הקבע עצמה.

אם מתייחסים ליריעות המסורתיות כמעשה פולקלוריסטי, אבל גם כעשייה שמשובצת בה התבוננות אמנותית גרידא של נשים בדואיות שיצרו את היריעות באטליה שבין חצר המרעה לאוהל – הרי שהעבודות העכשוויות מוסיפות להן רובד אמנותי עכשווי שמוקיר את היצירה השבטית, ולוקח ממנה תכונות מיוחדות כדי ליצור יריעות מקומיות חדשות.

בכל עבודה עכשווית יש התייחסות להבטים מסורתיים אבל גם לכאן ועכשיו, ולתקופה המורכבת שלנו שבה אירועי 7 באוקטובר טרם שכחו. לדוגמה, ויסאל ג׳ובראן אל־עוקבי, יוצרת בדואית יחידה בתערוכה ובוגרת שנקר, מציגה בעבודתה ״עטופה בגאווה״ שלוש עבאיות (שמלות ארוכות שכוללות כיסוי ראש) ארוגות, בהשראת עבאיה נשית של סבתה. העבאיות משמרות ידע נשי בין־דורי ומציעות את פריט הלבוש המסורתי כמרחב של נחמה, זיכרון והוקרה לתרבות בדואית חיה.

יעל בית־אב תג׳ר היא אמנית טקסטיל שפועלת מתוך ידע אריגה בדואי־מסורתי שאותו למדה מפאיזה אבו־עמר – אישה אגדית משבט תראבין ואשת שייח׳, שנשאה ידע נדיר במלאכת האריגה שעבר אליה מאימה ומסבתה. בית־אב תג׳ר משמרת ומנחילה את המורשת בבית מלאכה שהקימה בשחרות ובמפגשי לימוד לסטודנטים בדואים ויהודים. בתערוכה מוצגות עבודותיה ״מנז׳ר סעודי ו״בשחור לבן״ שמדגימות את טכניקת האריגה הבדואית־סעודית שנקראת הסג׳רה.

מתוך לימוד מעמיק אצל יעל בית־אב תג׳ר, יצרה שיראל רבקה שבט את ״דרכי״: אריג נול־קרקע צר ומפוצל, שבו סמלים נשיים, אישיים ושבטיים, שנארגים ככתיבה של זהות וזיכרון. מתוך האריג מתפסלת דמות אם־קדמונית, המהדהדת גם בעבודתה של דניאלה מלר, אמנית טקסטיל ורקמה העוסקת בגוף, בטראומה, בריפוי ובזיכרון, ומשלבת רקמה ידנית עם חומרים רכים כמו גזה ובד.

מיקי מן יצרה יריעות מתכת בהשראת טקסטיל מסורתי, ומתמקדת באזורי התפר כמרחב יצירתי. באמצעות גרידים לא סדורים ומוטיב המשולש היא בונה תחביר גיאומטרי חדש, כאוטי ומפתיע, החותר תחת סדר קיים ומרמז על אפשרות לחיים משותפים.

בהקשר של חוטים ויחסים בין קהילות, סופיה ויירקוס מציגה את עבודת הווידאו ״להיכן שאני מסתכלת – אני רואה גדר״, הבוחנת חוטי תיל כפעולת גידור והפרדה בין קהילות, שבטים ומדינות. מתוך מציאות של גבול וסכסוך, היא מבקשת לדמיין אזורי קצה כאופק פתוח וחופשי.

תרצה אולמן מציגה טקסטים ארוגים על יריעות גזה אווריריות, מתוך כתיבה אסוציאטיבית הנשענת על לימודי קבלה יהודית ופסיכואנליזה לאקאניאנית – גישה שרואה את הנפש דרך שפה וסימנים, שבהם האמת מופיעה כרמז ולא כהצהרה ברורה. בעבודתה היא מבקשת לבטא תכני נפש שלא ניתנים לאמירה ישירה, אלא כעקבות וכמרקם. הגזה הרכה מסמנת ריפוי ותקווה; אבל הרווחה, לדבריה, מצויה בתשוקה לחיים טובים יותר

עמית: ספרי לסיום בכמה מילים גם על עצמך

ליאת: אני בוגרת התוכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, במסלול אוצרות. בשמונה השנים האחרונות, וגם בעיתות מלחמה, אני אוצרת את מוזיאון תרבות הבדואים שבמרכז ג׳ו אלון ומנסה לעשות בו טוב.

אני מנהלת את אוסף המוזיאון שכולל כ־2,600 חפצים, אוצרת בו תערוכות עכשוויות בהתייחסות לאוסף ומנסה לייצר בו שיח רב־קהילתי על תרבות יפה וערכים משותפים. אני משתדלת להיות מכניסת אורחים

---

מרגום; שפת אריג.ה
אוצרת: ליאת יהודה
מוזיאון תרבות הבדואים, מרכז ג׳ו אלון (ליד קיבוץ להב, יער להב)
נעילה: אוקטובר 2026