״החמאם״: אימה ואתוס במוצב

כמו שכתבתי בעבר, סרטי מלחמה הופכים לתמה מרכזית יותר בקולנוע ובטלוויזיה, ומסתמן שדמות החייל והחיילת הישראלים הולכים לככב בעוד סרטים וסדרות בשנה הקרובה. מבט קצר לאחור מגלה שדמות החייל הוצגה כדמות הרואית, אידיאלית ופטריוטית מאז ראשית ימי המדינה. ״גבעה 24 אינה עונה״ משנת 1955, בבימויו של ת׳ורולד דיקנסון, הציג אפוס מלחמתי מלודרמטי שהמחיש זאת ביתר שאת; וכך גם ״הוא הלך בשדות״ שביים יוסף מילוא והתבסס על הרומן הידוע מאת משה שמיר.

בשנים שאחרי, האפוס החל להיסדק. סרטו של אסי דיין ״גבעת חלפון אינה עונה״ היה סרט קומי שהתייחס אל האבסורדיות של שירות המילואים. הוא סימן את השינוי שחל משנות ה־70 ואילך, שבו החייל לא רק כסמל לאומי – אלא פרט מורכב. בהמשך, החלו להופיע חיילים כדמויות אחוזות פחד, בלבול, עייפות נפשית וטראומה, כמו לדוגמה ב״כיפור״ של עמוס גיתאי, ״ואלס עם באשיר״ של ארי פולמן ו״בופור״ של יוסף סידר.

בחתך של שנות ה־2000, ניכר שהחייל לא מוצג עוד כ״גיבור״ בשל היותו לוחם, אלא ״גיבור״ בשל היותו מי שנלחם על ערכים מוסריים נעלים. החיילים מוצגים כדמויות אנושיות ופגיעות המתמודדות עם פוסט־טראומה, ספקות מוסריים ותחושת חוסר שליטה מול המלחמה. זה מלמד על בגרות מסוימת, ועל שלב שונה של מדינה שבעורפה נושף סכסוך בין שני עמים.

המורכבות הזאת התקבלה בסקרנות רבה ועוררה הזדהות. גם ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא וגם ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז היו סרטים מצוינים שהפכו למכוננים, הרבה בזכות ההבנה שהחיילת או החייל הם הרבה מעבר לסימון ומספר אישי. החייל לא מוצג כגיבור מושלם, אלא כאדם צעיר הנקלע למציאות מורכבת וקשה.

הקירות המתקלפים והקרבה הפיזית בין הדמויות מייצרים תחושת מחנק רגשית, ההולמת את הקונפליקטים הפנימיים והחברתיים המבעבעים מתחת לפני השטח. הבחירה האסתטית הזו יוצרת אווירה כמעט מיסטית, המגבירה את תחושת האינטימיות ואת עוצמת העימותים

הטלוויזיה הישראלית העמיקה את המבט האנושי והאישי עוד יותר, בסדרות כמו ״פאודה״, ״שעת נעילה״ ו״המזח״, שהציעו מבט אנושי ואמיתי על חיי חיילים צעירים בישראל. הן הדגישו שמאחורי המדים עומדים צעירים הנושאים על כתפיהם אחריות כבדה, ומנסה לעורר הזדהות והבנה למחיר הנפשי שהמציאות הביטחונית גובה מהם.

אחרי הסדרה המצליחה ״המפקדת״ של עטרה פריש וניר ברגר, נדמה שהסכר נפרץ. הסדרה הקומית של כאן 11 זכתה לפופולריות רבה ולשלוש עונות מצליחות, והייתה סמן לזה שעולמן האישי של החיילות בצבא ההגנה לישראל ומערכות היחסים שלהן בצל שירותן הצבאי – הוא נושא מעניין בפני עצמו.

הפופולריות הרבה שזוכה לו צה״ל בדרמה הישראלית, היא לא מקרית והיא הרבה מעבר ל״טרנד״. נדמה שהיוצרים מבקשים ריפוי ושהצופים מחפשים אף הם רפלקסיה לחוויות שעברו, וחלקן הודחקו, במסגרת שירות חובה. מה גם שמלחמות לא פסקו, החללים מתרבים וככל שהמדינה מתבגרת – צה״ל הופך להיות גוף שאינו חסין מביקורת.

לא רק לוקיישן

לאחרונה עלתה בכאן 11 ״החמאם״ – סדרה שביים מיכאל אללו וכתב יחד עם אורית דבוש. הסדרה, שבקלות אפשר היה לקרוא לה ״המפקד״, מביאה פן חדש להווי הצבאי ומערבבת תבליני אימה. זו דרך מעניינת להתמודד עם פחד במצבי לחימה, כי אימה יוצקת משמעות, בייחוד כשמשולב בה אתוס תנ״כי, באופן שמשדר יצירתיות רבה.

הסדרה בת השישה פרקים מתמקדת בחייהם של חיילים צעירים במהלך שירותם הצבאי. היא עוסקת לא רק בפעילות הצבאית, אלא במערכות היחסים בין החיילים, בהתמודדות הנפשית שלהם עם המציאות הביטחונית, ובתהליך ההתבגרות שהם עוברים בתקופה רגישה זו בחייהם.

העלילה נפתחת בהחלטת צה״ל, על רקע המתיחות ביו״ש, לאייש מוצבים שננטשו בעבר באזור. יחידת לוחמים קרביים מחטיבת הצנחנים מגיעה למוצב מבודד בבקעת הירדן ומפיחה בו חיים. שם הבסיס הישן/חדש הוא ״החמאם״, על שם אתר מרחצאות קדום שהיה באזור (חמאם אל־מליח). המרחב הופך במהלך הסדרה לטעון ורב־שכבתי: בית מרחץ הוא מקום פיזי אינטימי, תרבותי וחברתי.

החמאם אינו רק לוקיישן. הקירות המתקלפים והקרבה הפיזית בין הדמויות מייצרים תחושת מחנק רגשית, ההולמת את הקונפליקטים הפנימיים והחברתיים המבעבעים מתחת לפני השטח. הבחירה האסתטית הזו יוצרת אווירה כמעט מיסטית, המגבירה את תחושת האינטימיות ואת עוצמת העימותים.

אווירה מתוחה שגובה מחירים וטוענת את מערכות היחסים נוצרת בהדרגה. נדמה שכל דבר במוצב הוא פתח לאימה, לצד מסתורין מעורר סקרנות; ושהמושג ״פחד מוות״ מקבל ביטוי אסתטי חדש

כבר בפרק הראשון ניכרת עבודת הצילום של בועז יונתן יעקב, שיוצקת אווירה דרוכה למוצב כשריח העבר מרחף באוויר. בגדוד המורכב מחיילים ושתי חיילות צעירים, נוצרת בהדרגה אווירה מתוחה שגובה מחירים וטוענת את מערכות היחסים. נדמה שכל דבר במוצב הוא פתח לאימה, לצד מסתורין מעורר סקרנות; ושהמושג ״פחד מוות״ מקבל ביטוי אסתטי חדש.

מפקד המוצב, שאול (דניאל גד), שמגיע ״מורעל״ וחדור מטרה, מתחיל להתערער ככל שהמקום הופך להפכפך. נדמה שהוא לא מבחין עוד בין אמת לשקר. בשלב מסוים הוא מחליט להיעזר בדודי (עונג אפרון) שהופך לסגן שלו, ובהמשך מאיים על מקומו. בשלב זה נוצרת אלגוריה ברורה לסיפור התנ״כי ולדמויותיהן של שאול ודוד (ספר שמואל). כמו כן, ישנה הקבלה תנ״כית להתפתחות מערכות היחסים הארוטיות בסיפור.

הסדרה מתארת את שגרת החיילים המתמודדים עם משימות מבצעיות לצד חיי היומיום הצבאיים – אימונים, שמירות, משמעת, חברות, אהבות ופחדים. היא חושפת פן אנושי שמעורר הזדהות עם הקונפליקטים שלהם, פן שמניח את הסדרה באיזון דרמטי ובגובה העיניים של הצופים.

החיילים מוצגים כבני אדם צעירים עם חולשות, ספקות וקשיים, ולא כגיבורים מושלמים. ההתפתחות הארוטית בסדרה נעה כרצף טעון ופסיכולוגי, שהופך את הסדרה למרובת שכבות. כל חייל מביא איתו סיפור אישי, והשירות הצבאי מעצים את הקונפליקטים הפנימיים המשותפים שלהם.

״החמאם״ מתבלטת בגישה הריאליסטית שלה. היא לא מציגה את הצבא באופן הירואי, אלא מציבה מול הצופה מציאות מורכבת: חוסר ודאות, טעויות, רגשות אשם וגעגועים הביתה; וטוענת את ההווה בעבר המיתולוגי של היאחזות.

לעיתים, השפה הטלוויזיונית הופכת לאינטימית וכמעט קולנועית, והצופה חווה את האירועים דרך עיניהם של החיילים עצמם. כך שאולי אפשר להגדיר את חוויית הצפייה גם כ״תנ״ך בגובה העיניים״.

---

החמאם | כאן 11
בימוי: מיכאל אללו
6 פרקים; ישראל, 2025
4 כוכבים