״שלו ושלה״ בנטפליקס: שני צדדים לאותו מטבע? לא ממש

נטפליקס לוקחת שני כוכבי מארוול – אחת קולנועית והשני טלוויזיוני – ומפגישה אותם בסדרה החדשה ״שלו ושלה״. טסה תומפסון (״תור: ראגנארוק״) וג׳ון ברנטל (״המעניש״) מגיעים למסך הקטן עם הבטחה לגוון את הז׳אנר הידוע של רצח בעיירה קטנה. הפעם, בעיירה דרומית בג׳ורג׳יה, בלש כושל וכתבת חדשות עם עבר משותף ומורכב במיוחד יוצאים לחשוף לא רק רוצח – אלא גם את החשיבות של טיפול זוגי.

העלילה מבוססת על רומן מאת הסופרת הבריטית אליס פיני: אנה (תומפסון), חוזרת לעיירת הולדתה בעקבות רצח מקומי, ומתחילה לחקור את המקרה בעצמה. החקירה מציבה אותה בעימות מתמשך עם הבלש ג׳ק הרפר (ברנטל), שממונה על התיק. ככל שהחקירה מתקדמת, מתברר שמתחת לפני השטח מסתתרים סודות ישנים, טראומות ושקרים – כאלה ששניהם שותפים להם.

אחת הדרכים שבהן נטפליקס בחרה לשווק את הסדרה היא למתג אותה ככזו השואפת להציע שני צדדים לאותו מטבע – או במילים אחרות, את הצד שלו ואת הצד שלה. בפועל, מדובר בתעלול יחצ״ני כושל, שמתפרק כבר בפרק הראשון, כשמתברר שאין כאן עיסוק אמיתי בנקודות מבט שונות, כפי שנעשה לדוגמה בסדרה ״בת הזוג״ של אמזון פריים. במקום, הסדרה נשענת על מתח מגדרי מוכר: בין אישה לגבר, בין עבר להווה – נוסחה שראינו לא פעם בטלוויזיה, וסביר שנמשיך לראות גם בעתיד.

מעבר להבטחה השיווקית, עולה השאלה מדוע בכלל מתקבעת המחשבה על שני צדדים של אותו המטבע ביחס לסדרה. מבט ברשימת המפיקים מגלה שהשחקנית זוכת האוסקר ג׳סיקה צ׳סטיין (״העיניים של תמי פיי״) משמשת כמפיקה בפועל, דרך חברת ההפקה שלה Freckle Films.

הבחירה בפלאשבקים נועדה לכאורה לעבות את החקירה ולהוסיף שכבה נוספת של סודות ושקרים בעיירה הקטנה, אבל בפועל הם כה עצלניים וצפויים, עד כדי כך שאפשר היה להסתדר גם בלעדיהם

זהו לא פרט שולי: צ׳סטיין הייתה שותפה לפרויקטים שבחנו לעומק מערכות יחסים מורכבות ונקודות מבט מקבילות, ביניהם המיני־סדרה ״תמונות מחיי נישואין״, שעסקה בפירוק ובבנייה מחדש של זוגיות, וגם הפרויקט השאפתני ״היעלמותה של אלינור ריגבי״ – טרילוגיה קולנועית המסופרת מכמה נקודות מבט – של הגבר, של האישה ושל שניהם יחד.

דווקא על הרקע הזה, הבחירה של ״שלו ושלה״ לוותר על מבנה אמיתי של נקודות מבט ולהסתפק במתח זוגי מוכר – מרגישה כהחמצה רעיונית, ואולי גם כהבטחה שלא מומשה.

בחירה נוספת שמתגלה כמאכזבת היא ויתורה הכמעט מוחלט של הסדרה על היגיון עיתונאי או משטרתי בסיסי, לטובת רכילות, טירוף מציצנות ואובססיה חדשותית קניבליסטית. האופן שבו הדמויות פועלות במסגרת תפקידן מתגלה כלא מקצועי באופן שיטתי, ולעיתים אפילו ככזה שמחבל ישירות בתהליך החקירה.

הצופה נותר תוהה איך לשני הגיבורים עדיין ניתנת הלגיטימציה להמשיך ולנהוג כך, בין אם בהפצת פרטי חקירה סודיים לתקשורת ובין אם בהעלמת ראיות. בעולם האמיתי, להתנהגויות מסוג זה יש השלכות ועונשים, אבל כאן נדמה שהם כלל לא קיימים. להפך, הכל מתנהל בשחרור רסן כזה, עד שהוא מערער גם על אמון הצופה בעולם הסדרה עצמו.

גם הכלים הטלוויזיוניים שבהם הסדרה משתמשת לא מרגישים פורצי דרך, ולעיתים אפילו מיושנים ביחס לרמה הטלוויזיונית המוכרת כיום. הראשון שבהם הוא המעבר בין זמנים – עבר והווה – באמצעות פלאשבקים חסרי השראה.

אלה מתמקדים בעיקר בדמותה של אנה, ובחוויותיה כנערה צעירה, ענייה ושחורה, באקדמיה לבנות. הבחירה נועדה לכאורה לעבות את החקירה ולהוסיף שכבה נוספת של סודות ושקרים בעיירה הקטנה, אבל בפועל הפלאשבקים כה עצלניים וצפויים, עד כדי כך שאפשר היה להסתדר גם בלעדיהם.

כלי נוסף הוא הקריינות: בתחילתו של כל פרק, אנה מלווה את הצופה במונולוג קצר שאמור לייצר מתח או למסגר את הפרק סביב רעיון מרכזי. אבל בפועל מדובר בטקסטים ריקים מתוכן, שמרגישים לפעמים כמו פודקאסט פשע חובבני או חיקוי חסר מודעות של ״נעלמת״, סרט בבימויו של דיוויד פינצ׳ר משנת 2014. בהתחשב בכך שעבר יותר מעשור מאז יציאתו, נדמה שהיה כאן די זמן לחשוב על דברים חדשים.

סופו של הפרק הרביעי (מתוך שישה) מבליט יותר מכל את הכשל המרכזי של הסדרה: הבחירה לבנות את הדרמה סביב תקשורת קלוקלת ומתמשכת, במקום סביב עימות דרמטי מורכב שמתפתח מבפנים. הפרק מגיע לשיא רגשי במערכת היחסים בין אנה לג׳ק, לאחר רצף של משחקי חתול ועכבר, גידופים והעלבות הדדיות. זהו הרגע שבו השניים מוכנים סוף סוף לנהל שיחה כנה ולהתעמת עם אירוע טראגי מהעבר המשותף שלהם.

אחרי נתק ממושך, שתי דמויות עקשניות נפגשות בניסיון להבין מה קרה באמת. יש שם דמעות וכמובן גם גשם. אלא שבמקום דרמה מטלטלת, מתגנבת תחושה אחרת לגמרי: הסצנה הזו חושפת עד כמה אפשר היה למנוע את מרבית הכאוס שנבנה עד כה, אילו התקשורת ביניהם נוהלה אחרת. או במילים אחרות – הסדרה מצליחה בעיקר לשמש ייצוג מוצלח של הצורך בטיפול זוגי – ופחות דרמה זוגית שמעוררת הזדהות.

״שלו ושלה״ שואפת לייצר תוכן חדש בז׳אנר טלוויזיוני אהוב, אבל עושה זאת בצורה בנאלית, מיושנת וחסרת יצירתיות. גם השמות הנוצצים ואבק הכוכבים שמלווים את הפרויקט לא מצליחים להפוך את הסדרה למשהו מרענן; להפך – הבחירה בה לא מיטיבה לא עם טסה תומפסון ולא עם ג׳ון ברנטל.

לאחר הצפייה, ייתכן שתמצאו את עצמכם חשים הקלה על כך שטיפול זוגי וטיפול פסיכולוגי כבר קיימים בעולם – או לחלופין, על כך שאתם עדיין רווקים. כך או כך, דבר אחד מתבהר – תקשורת היא אבן יסוד. לא לשכוח.

---

שלו ושלה | נטפליקס
יוצר: ויליאם אולדרויד
6 פרקים; ארצות הברית, 2026
2.5 כוכבים