״זכרונות״: כולנו עבדים לזיכרון האנושי

את סרט האינדי של הבמאי מישל פרנקו (״סדר חדש״) אפשר לסכם בקלישאות פשוטות, הן קולנועיות והן פסבדו־פילוסופיות. לדוגמה: החלמה נמצאת במקומות בלתי צפויים; אין דבר חזק מהאהבה; האהבה מרפאת. אבל הסרט ״זכרונות״ הוא יותר מקלישאה. הוא סיפור נפלא הארוג בפשטות, רצוף בחמלה, תקווה ומסר על האופן שבו אנשים יכולים להיעזר אחד בשני – דווקא באמצעות חולשתם.

הסרט מתחיל בקבוצת תמיכה של אלכוהליסטים אנונימיים שבה גיבורת הסרט, סילביה (ג׳סיקה צ׳סטיין), חוגגת 13 שנות פיכחות. היא מביאה את ביתה שתחגוג איתה, על אף שהשנייה ספק מבינה באמת את גודל המאבק היומיומי של אמה – הן עם האלכוהוליזם והן עם שדי עבריה.

מעט לאחר מכן, כשסילביה מגיעה לפגישת מחזור, משהו מוזר קורה: אדם המוכר לה עוקב אחריה הביתה ונשאר בחוץ, בגשם במשך כל הלילה. היא עצמה מוטרדת מאוד, ונראה כי יש ביניהם משהו. אבל רב הנסתר על הגלוי. ורב עוד יותר הנסתר על מה שמתגלה, רק לכאורה.

קשה לדון ביצירה המעודנת הזו בלי לקלקל, אך אעשה כמיטב יכולתי. מהמפגש בין שני האנשים הללו – שלאורך השעה הראשונה של הסרט מתקפלות אט אט שכבות של זכרונות ואירועים טראומתיים שעיצבו את אישיותם וכמובן גם את הקשר ביניהם – בוקע ים של רגשות וגילויים אמפתיים. כל אלה מתלכדים לכדי חווית צפייה הנוגעת בכל נימי הלב.

שניהם, סילביה וסול (פיטר סארסגארד) מתמודדים עם תחלואה ועם עבר בעייתי. האחת לא מצליחה לשכוח את שהתרחש בעבר. השני, מנגד, סובל מדמנציה. עבורו זכרונות הם חוויה חולפת, חמקמקה. דווקא בגלל הניגוד הזה, בגלל האירוניה והתפיסה של הזמן ושל מרקם החוויה האנושית, נרקם קשר מרגש, עמוק, חזק מאין כמותו.

הסרט גם מראה כי לא פחות חשוב הוא מה בוחרים לשכוח, מה בוחרים לזנוח על מנת לא להתמודד. כל זה הופך לשיעור מעודן על טבעו של הזכרון האנושי, כוחו להרוס וכוחו לבנות

יש שיראו בניגוד הזה גימיק, הבלטה של המוטיב המרכזי של הסרט עד כדי שקיפות. שהרי זה סרט שעוסק בשתי דמויות – האחת כלואה בזכרון, השני בשכחה. אבל הסרט מצליח לבסס את ההנחה שכולם הם עבדים לזכרון האנושי, לחוויות הנזכרות והנשכחות.

החוויה האנושית כולה מרוצפת במה שהמוח זוכר ובמה שהוא שוכח. הסרט גם מראה כי לא פחות חשוב הוא מה בוחרים לשכוח, מה בוחרים לזנוח על מנת לא להתמודד. כל זה הופך לשיעור מעודן על טבעו של הזכרון האנושי, כוחו להרוס וכוחו לבנות.

למרות שמדובר בעלילה רווית תכנים קשים לצפייה (כל כך קשים שגם הרגעים הרכים והלבביים מלווים בתחושה עוקצת ומכמירת לב), הדרך שבה הקשר בין סילביה לסול נתווה בסרט, לאט וברכות, מפיח תקווה עד אין קץ. זו יצירה שמלווה אותה פרדוקס, שכן היא מצליחה באופן בו זמני כמעט להציג את חווית החיים כקסומה ומדכאת גם יחד.

פרנקו בוחר לביים בכפפות של משי את הנרטיב העדין, השברירי והטעון, ולנסח פואטיקה זהירה ורגישה כדי לגעת בנושאים קשים כמו האשמת קורבן, טראומה, אלכוהוליזם, התעללות, ניכור משפחתי, פגיעה מינית ועוד. זה ניכר בצילום הנהדר שמלווה את הסרט, צילום שבנוי ברובו על צילום מרחוק עם מעט קלוז־אפים או עריכה אנליטית; צילום סטטי ברובו.

בדומה לכך הכתיבה גם היא מרוחקת משהו, בוחרת להראות ולא לספר, לקחת את הזמן עם עיבוד הטראומה של השניים, עד שלבסוף היא קושרת בין החווית בצורה יפהפיה, אמיצה, אמינה. הדבר נעשה כאילו יש מאין, לא באמצעות מרחקי מצלמה או משחקי תאורה, אלא באמצעות תבניות סמיכות ודינמיקה נהדרת בעיצוב הסצנה.

מדובר בסרט צנוע מאוד, אך נועז בדרכו. הוא בנוי יותר כמו מחזה. תקציבו נמוך, הכתיבה רזה, פס הקול צנום. גם אמצעי המבע לא תמיד מנוצלים כראוי. אפשר לשער שקצת יותר תעוזה במבנה הנרטיבי הייתה עושה לו טוב, ואולי דווקא מעט פחות סטטיות בצילום הייתה תורמת לפוטנציאל הרגשי ומוסיפה מורכבויות.

יותר מהכל זה המשחק שמצליח למסור את המטען הרגשי במלוא עוצמתו; גם של השחקנים המשניים, כמו מריט ויבר שמופיעה מעט אבל עושה המון, או ג׳סקה הארפר בהופעה מעולה; אבל בעיקר של ג׳סיקה צ׳סטיין ופיטר סארסגארד (שאף זכה בפסטיבל ונציה על תפקידו). זה מפליא אותי ששני השחקנים לא זכו להכרה יתרה על תפקידם.

״זכרונות״ הוא סרט קטן אבל גדול; סיפור מורכב המסופר בפשטות, שצריך להיות מלווה בשתי אזהרות טריגר. האחת, בגלל התכנים הקשים המצויים בו והדרך הלא שגרתית שהוא בוחר על מנת לגעת בהם – ללא הפרזה, ללא רדוקציה מצועצעת ומלודרמטית. השנייה, בשל היותו סרט מלא בתמימות וענווה.

זו יצירה מלאה באהבה ובאופטימיות, גם כשהכל נראה קשה מנשוא. ולכן – זהירות: ״זכרונות״ עלול לעורר תקווה.

---

זכרונות
בימוי: מישל פרנקו
100 דקות; ארצות הברית, 2023
4 כוכבים