רענן חרל״פ: ברעשים החלשים יש לי תקווה

חגית: בוקר טוב רענן, מה שלומך?

רענן: בסדר גמור

חגית: ברכות על התערוכה בגלריה נולובז ״מצבי שמיעה״ – אני חושבת שזו  פעם הראשונה שאתה מספר את ״הסיפור שלך״, נכון?

רענן: נכון, המודעות למצבי החדש, כשומע בשתי האוזניים, מחלחלת לאט

חגית: אני סקרנית לשני הכיוונים – החוויה השמיעתית שלך והעבודות בתערוכה. איך נכיל את שניהם… בוא נתחיל בשמיעה. אני מתארת לעצמי שזה די מטלטל להיחשף לעולם של גירויים חזקים, אחרי הרגל של שנים של שקט יחסי

רענן: ברגעים הראשונים שהייתי עם ההתקן (שתל שמיעה) הוצפתי ברעשים שטילטלו אותי עד כדי בכי. שמעתי דייר סטרייט והתרגשתי. עם הזמן הבנתי שאני מלמד את עצמי לשמוע באוזן שכל החיים לא הייתה פעילה. פתאום היה לי נוח יותר לדבר עם אנשים בסביבה רועשת ולא להיות במתח המתמיד של מה אני מפספס בשיחה

חגית: איבדת את השמיעה באוזן ימין בעקבות פעולה רפואית פולשנית בילדותך. אבל מה שמפתיע יותר – שלא ידעת ״עד כמה אתה לא שומע״, עד שגילו לך במבדקים לקורס טיס. אני משערת שזו הייתה ״מכה קלה בכנף״ עבור האיש הצעיר שהיית?

רענן: כן, כשהובהר לי רשמית שאני לא שומע עמדתי מול עובדה שאין לי יכולת לשנות משהו. דווקא המיונים לקורס טיס היו חלק מהרגיל, כמו כולם. מקבלים זימון אז הולכים ושם הגיע הידיעה על חומרת הפגם בשמיעה.

ולאחר מכן המשכתי כרגיל – לא מוריד פרופיל, למרות שזאת הייתה ההמלצה. הלכתי לקרבי. מודע לכך שאני לא שומע. בשלב זה היה מין מבחן ליכולת שלי לבקש שיחזרו על מה שנאמר או לפתח מין הומור שאני עונה על הדברים ״בערך״, לפי מה שהבנתי ופחות מה בדיוק נאמר

חגית: תקשורת ניחושים 😅 ובשנים שחלפו מאז – המתח של ״מה אני מפספס״ הופך לחלק ממך?

רענן: זה הלך והתפתח, בפרט אחרי שהשמיעה באוזן ״הטובה״ נפגעה לי בצבא

חגית: ועכשיו, בגיל מתקדם, החלטת על הניתוח להשבת השמיעה באמצעות שתל. אז אם נחזור לקשר בין ״גילוי השמיעה״ לחיים היום – ההתרגשות, המתקפה הפיזית, ההנאה (דייר סטרייטס… אני מזדהה) – זה אירוע משנה חיים? משנה תפיסה ודימוי עצמי? משנה את העבודות שלך כאמן?

רענן: התערוכה, כשמה, עוסקת במצבים של שמיעה. האוביקטים נוגעים בצורה ישירה ועקיפה בטווח האפשרות של הקול להיקלט (בתודעה). קול דפיקה על עץ בודקת אם העץ חלול או מלא. הנגיעה באוביקט בודקת יציבות. מישוש משטח העבודה מייצר רעש, רטט וקולט את המירקם.

משטחי העץ משויפים עד לכדי שכבה דקה, המדמה עור תוף, שתפקידו הביולוגי במנגנון השמיעה הוא תגובה לגלי קול ורעידותיו מגיעות לתאי חישה זעירים, שבסופו של דבר נשלחים למוח ומתפרשים כצליל. כך גם המשטח בעבודה מתוח לקליטת תנודות

חגית: החומר שהכי מזוהה עם העבודות שלך כל השנים הוא עץ, וליתר דיוק – קרשי בניין. איך אתה מתרגם את הרעיונות לקרשים (או להיפך)? רפי לביא כתב פעם על עבודה שלו: ״נא לקרוא את מה שמצוייר כאן״. אצלך זה כאילו: נא להקשיב למה שרואים״

רענן: זה מתחיל בכך שהחומר נגיש לי, בתל אביב יש בנייה ללא הפסקה. אני אוהב את החומר. אין אצלי הפרדה בין הרעיון לבין החומר, ואחרי שנים של עיסוק בו הוא כבר סוג של שפה, אם כי לפעמים זה זורם ולפעמים אני מתקשה לבטא רעיון. אם יצא שהעבודות מעודדות הקשבה אז הרווחתי.

אפשר לומר שהשמיעה מחדדת נושאים שמעסקים אותי. הקשרים של תפיסה והכרה במה שאני רואה או מה אני שומע, ואיך אני מתרגם את החוויות הללו לאובייקטים – יצירות אמנות. הרצון לשתף את החוויה, להאיר היבטים על הסביבה, על המציאות סביב, מקבל את מימד ההשתנות. אפשר לשמוע יותר טוב, אפשר לראות אחרת וכו׳. ומאידך, להבין גם את הפחות. את האי יכולת

חגית: כלומר? עם היכולות החדשות התגלו גם מגבלות? תוכל להרחיב קצת על כך?

יש עבודות שבהן ניסיתי להגיע אל הנקודה שבה האשליה ״הכי עובדת״ ולשנות אותה, מתוך הרצון לראות מה קורה. ברור שאני שואל על החושים, שזה משהו שמעסק אותי או שהעסיק אותי לגבי השמיעה. הבדיקות, התאמת המכשירים, האכזבות

רענן: חוויה מעניינת שזכורה לי – הצגתי במוזיאון ישראל בתערוכה שכותרתה הייתה ״תעתועים״, באגף הנוער. העבודות שלי היו שלושה ארגזים מקרשי־בניין, שהיו מוארים נפלא, והאשליה שהם נפחיים, בעלי עומק, עבדה אפילו עליי 😊 הם הוצגו על קיר שהיה כמעט הדבר הראשון שנגלה כשעולים במדרגות לקומה השנייה.

ראיתי ילדים שמגיעים ומיד רצים לעבודות ומנסים להכניס את היד למקום שבו הייתה אשליית עומק, והם ביצעו בדיקה לעצמם – לוודא מה הם רואים. לדעתי, בראייה אנחנו קולטים את הדבר לאשורו, אבל התפיסה או ההרגל משדרים אחרת.

אני חושב שבמשך כל השנים שלא שמעתי, האוזן באמת לא שמעה, אבל בתפיסה שלי לא הייתה הכרה בכך. כל הזמן הייתי בודק. כך אני מרגיש עם האמנות שלי: אני כל הזמן בודק מה מסקרן אותי ולמה זה מעסיק אותי, אולי מתוך רצון לפענח דברים שעדיין לא ברורים לי. אני מתנסה, מניח הנחות, ובודק

חגית: הסקרנות הזו והספק – זה נראה לי כמעט תנאי הכרחי לעבודת אמנות. ואפשר לומר שאשליית העומק והפרספקטיבה – הן האפיון הכי חזק של העבודות שלך – החל מהצבת הקבע של העבודה ״פיגום״ בחזית בית הספר מנשר לאמנות, עבור בעבודות הארגזים שתיארת במוזיאון ישראל ועד לעבודות המאוחרות.

ועכשיו כשאתה מציין את זה, אני חושבת שאולי ה״משחק״ עם תעתועי ראייה נובע מאיזו שאלה על החושים, וכמה אפשר לסמוך עליהם

אני חי בחברה שהרבה דברים שמתרחשים בה ״לא נשמעים לי טוב״ והרבה עוולות לא נותנות לי מנוח. ואני תוהה, איך לאחרים זה לא מפריע? או שאם זה מפריע – למה הם פאסיביים בלנסות לשנות את זה? הם לא שומעים?

רענן: בתערוכה החדשה יש עבודות שבהן ניסיתי להגיע אל הנקודה שבה האשליה ״הכי עובדת״ ולשנות אותה, מתוך הרצון לראות מה קורה. ברור שאני שואל על החושים, שזה משהו שמעסק אותי או שהעסיק אותי לגבי השמיעה.

הבדיקות, התאמת המכשירים, האכזבות ממכשירי השמיעה. וגם אחרי הניתוח – קשיים חדשים שמופיעים, ועם זאת, לנסות להבין איך זה עובד. איך עכשיו יש לי התקן שעוקף את האיברים הביולוגיים ומגיע לעצב – ואז אני שומע באופן פנימי

חגית: יש בתערוכה ניסיון בהעברה של הפיסול שלך מחוש הראייה לחוש השמיעה – זה ביטוי אחר בעבודה בחומר

רענן: אני מרגיש שהעבודות מפעילות את כל החושים. גם בפסל של הנרי מור – בא לי לתופף עליו עם האצבעת ולהוסיף לו מימד של הקול שנוצר, או הוויברציות העדינות של החומר, של החלל הכלוא בתוך הפסל.

בתערוכה הזו הרגשתי שאני רוצה להזמין את הצופה בעבודה להתקרב, להגניב נגיעה בעץ הדק, לגרד אותו, לחוש את שבריריות המרקם שלו. לראות את השקיפות שקיימת במרקם הדק; לקלוט את הצד האחורי, את הזהירות שנובעת מכך שהעבודה דו צדדית.

בעבודת הסאונד חשבתי על האפשרות לבצע כמו בדיקת שמיעה, לא במעבדה מנוכרת אלא במשהו טבעי יותר, במשהו שהעין בוחנת ומסתקרנת. את העבודה הזו עשיתי בשיתוף עם האמן רועי רגב. גיבשנו את הרעיון יחד והוא הביא את בחירת הקולות הנשמעים.

עבודת הסאונד מוטמנת באובייקט המורכב משני קונוסים שנפרסים לצדדים ומזמינים את הצופה להביט בתוכם ולהאזין לקולות. יש בעבודה שני סוגי קולות – רעשי רקע של כלי עבודה וסירנות חרישיות, תוך כדי הפרעות מכוונות, כמו בבדיקת שמיעה, כשמנסים להגיע למה אתה שומע באוזן האחת בעוד שבשנייה יש רחשים אחרים

חגית: אתה עכשיו שומע גם את הרחשים העדינים יותר?

רענן: אני מקווה. אני חי בחברה שהרבה דברים שמתרחשים בה ״לא נשמעים לי טוב״ והרבה עוולות לא נותנות לי מנוח. ואני תוהה, איך לאחרים זה לא מפריע? או שאם זה מפריע – למה הם פאסיביים בלנסות לשנות את זה? הם לא שומעים? אז למרות הרעשים החזקים, יש תקווה ברעשים הקטנים יותר

---

מצבי שמיעה רענן חרל”פ
ליווי אוצרותי: גליה גור זאב
עבודת סאונד: רועי רגב
גלריה נולובז, שביל המרץ 3, קומה 3, תל אביב
נעילה: 22.2