אנסלם קיפר במוזיאון ישראל

בסוף שנות ה־60, בחיפושי הדרך שלו כאמן צעיר, התנסה אנסלם קיפר באמנות פעולה ומחאה. הוא נסע לאתרים שבהם התחוללו זוועות מלחמת העולם השנייה, לבש על גופו מדי חייל נאצי והצטלם כשהוא מצדיע במועל יד. סדרת הצילומים הפרובוקטיבית – שנתן לה את הכותרת ״נופי כיבוש״ – התקבלה בעולם האמנות ומעבר לו ברגשות מעורבים וסלידה במקרה הטוב, ובחוסר הבנה מוחלט במקרה היותר נפוץ. היו שראו בזה אקט נאו־נאצי במסווה של אמנות. היו שחשבו שהוא רודף תשומת לב, ועושה זאת בטעם רע (ואפילו מסתכן בעונש מאסר על כך). קיפר עצמו הסביר את מניעיו רק כעבור זמן.

כמי שנולד בגרמניה ב־1945, לקראת סוף המלחמה, קיפר שייך לדור רדוף טראומה ורוחות רפאים מההיסטוריה של ארצו. המבוגרים – כמו הוריו וסביו, שחיו תחת המשטר הנאצי – אטמו את עברם תחת מעטה של שתיקה והדחקה, עד כדי כך שהילדים של העשורים הראשונים אחרי המלחמה כלל לא ידעו מה התחולל שם ומה עשו וחוו האנשים שעימם הם חיים.

כאיש צעיר שנחשף לראשונה לזוועות שמאחורי הנופים שבהם גדל, קיפר התחיל לשאול שאלות על מה שטרם נוסח ועוד לא נכנס לספרי ההיסטוריה. את השאלה הגדולה מכולן הפנה בעיקר לעצמו. אם הוא היה שם בזמן המלחמה – מה היה עושה?

״אני אחד המוציאים להורג, לפחות תיאורטית, כי אני לא יכול לדעת היום מה הייתי עושה אז״, הוא אמר בעבר. ״אני לא מזדהה עם נירון או עם היטלר, אבל חשבתי שעליי ללכת איתם חלק מהדרך, כדי להבין את הטירוף״.

מתוך תפיסה שהרוע הוא אנושי, שהפיתוי לאכזריות וחוסר גבולות נמצא אצל כולנו, קיפר הצעיר בחר להגיע הכי קרוב שאפשר, לגלם את הרוע ו״להפוך לפשיסט״, לפחות בתמונות, בניסיון להבין מה קרה שם. בהמשך התגבשה אצלו ההכרה בפשעי המלחמה של מולדתו, עד שהחליט שהוא לא יחיה על אדמת גרמניה ועבר לצרפת.

הוא שואב השראה מספרות והיסטוריה, מדתות העולם וממיתוסים עתיקים, מתורות הנסתר כמו הקבלה והאלכימיה, מאדריכלות, גיאופיזיקה ופילוסופיה, מהמתח בין כוחות של הרס ובריאה

עם השנים הפך קיפר לאחד האמנים הגדולים של זמננו, ולמי שיצירתו משקפת את העוצמה של ההיסטוריה ועוסקת בזיכרון הקולקטיבי ובהשפעות המלחמה. עבודותיו האפיות וגדולות המידות התרחקו מאוד מאמנות הפעולה, מהצילום והתיעוד, ושפתו האמנותית הבשילה בכיוונים אחרים. הוא שואב השראה מספרות והיסטוריה, מדתות העולם וממיתוסים עתיקים, מתורות הנסתר כמו הקבלה והאלכימיה, מאדריכלות, גיאופיזיקה ופילוסופיה, מהמתח בין כוחות של הרס ובריאה.

אך יש בקיפר צד נוסף, של הסתכלות בו זמנית קדימה ואחורה – במורד ההיסטוריה ולעבר הלא נודע. הצילומים ההם, כמו מרבית הארכיון של עבודות העבר שלו, נדדו איתו לאחוזה שהפכה לסטודיו העצום שלו, והפכו לחלק מחומרי הגלם של עבודותיו. כך קרה שתמונות שחור לבן קטנות, מוכתמות ודהויות, מציצות מבין השכבות של עבודות גדולות וציורים בלתי נראים, במיצב המונומנטלי ״עידני העולם״ (Ages of the World) – המתנה החדשה והמרהיבה שקיבל מוזיאון ישראל לכבוד שנתו ה־60, מהאספן מרטין מרגוליס וידידי המוזיאון בארצות הברית.

קיפר יצר את ״עידני העולם״ במקור לקראת תערוכה רטרוספקטיבית שלו שהוצגה ברויאל אקדמי בלונדון ב־2014. משם נדדה היצירה למיאמי, אחרי שנרכשה על ידי מרגוליס, והוקצה לה חדר מיוחד בחלל התצוגה של האוסף.

״קיפר מנהל שיח אמנותי מאוד מורכב עם מולדתו, גרמניה, והמיצב ׳עידני העולם׳ מתייחס לזמנים ולהיסטוריה של מה שכונה אמנות מנוונת״, אומרת האוצרת, אורלי רבי, שהופקדה על הפרויקט. גם במוזיאון ישראל זכתה העבודה המרשימה לחדר משלה – חלל שנבחר במיוחד, שמאפשר לראותה מרחוק ומלמעלה ולהתהלך סביבה, כפי שמסבירה רבי.

המיצב הוא מעין פסל שגובהו מעל ארבעה מטרים, מורכב מבדי ציור המונחים בערימה וביניהם חמניות יבשות, ספרי עופרת, סרטי תצלומים, סלעים ושברי אבנים. משני צדדיו מוצגים קולאז׳ים גדולים ועליהם מילים כגון ״ארכאיקון״ ו״מזוזואיקון״, המתייחסות לעידנים גאולוגיים, ובעיקר מרמזות על ״הזמן העמוק״ שבו שרוי היקום, שמעבר לתפיסת הזמן של חיי אדם.

המראה מזכיר ערימה רעועה ומבהילה של חפצים שהוצאו מבית, או את ערימות הספרים שהושלכו לאש אחרי עליית הנאצים לשלטון. ״המיצב – ספק טוטם ספק פירמידת קבורה, בוחן את הפואטיקה של חורבות, ואת הקשר בין המין האנושי לטבעו העמוק והמחזורי של הקוסמוס. אלו הם נושאים שמאפיינים את יצירתו של קיפר, ובהם השכבות הגאולוגיות ורמיזות מטפוריות למגדל בבל ולסולם יעקב״.

העבודה מורכבת מ־140 יצירות שלו מתקופות שונות, משולבת ביציקות ובסלעים, באבק וחלודה, בגושי צבע שמן שהתקשה על רצפת הסטודיו. ״בהוראות ההצבה שלו, קיפר ביקש לשמור על האימפרוביציה, לצד הוראות ברורות שמבוצעות על ידי אנשיו״, מספרת רבי. ״היא הגיעה במספר ארגזים וכל חלק בה ממוספר, גם אם התוצאה נראית אקראית. תחושת האיום והקריסה נראית שונה מכל זווית, וכך גם המורבידיות של החמניות הנבולות, שנחנטו בצבע שמן. גם האבנים והאפר שנראים כנשורת מסביב, מגיעים מסביבת הסטודיו שלו בצרפת״.

קשריו של קיפר עם ישראל ועם מוזיאון ישראל ארוכי שנים, מאז תערוכת היחיד שהציג בשנת 1984. את התערוכה אצרה סוזן לנדאו, אז אוצרת לאמנות עכשווית ובימים אלה מסיימת את תפקידה כמנהלת מוזיאון ישראל. לדברי לנדאו, מסעותיו של האמן לישראל סביב התערוכה ההיא ובעקבותיה, נתנו לו השראה שהתבטאה בהמשך בשילוב סיפורים מהתנ״ך ומהקבלה בעבודתו.

״מאז תחילת דרכו האמנותית, יצירתו של אנסלם קיפר עוסקת בשאלות מורכבות סביב הזיכרון התרבותי והחיים בנופים שנפגעו ממלחמה, והציבה את האנושיות שלנו בהקשר של עוצמת היקום שאנחנו חולקים והמסתורין שבו״, אמרה לנדאו בדברי התודה שלה לתורם, מרגוליס.

עבודותיו של קיפר הן בין הנכסים הנדירים שכיום מתקשים מוזיאונים להגיע אליהם, ללא תרומות. ״עידני העולם״ היא היצירה הרביעית של קיפר שנתרמה לאוסף מוזיאון ישראל, והיא מצטרפת לעבודות ״פרג וזיכרון״ משנת 1989 – פסל של מטוס עופרת, עמוס בספרי עופרת גדולים וביניהם צמחי פרג יבשים; ״אהרון״, ציור בהשראת מדבר יהודה וסיפור יציאת מצרים, שנוצר במיוחד לתערוכת היחיד במוזיאון ישראל ב־1984; ו״בנות לילית״ ציור מ־1990 המתמקד בדמות מן הפולקלור היהודי – נושא חוזר ביצירתו של קיפר. כעת מוצג הציור באולם סמוך לעבודה החדשה.

היצירות של קיפר – בגודלן, בעומקן, בחומריות הנועזת ובמסתורין שאופף אותן – הן בעלות אפקט עז. יש מי שבוחנים אותן בניסיון לרדת לפרטי הכוריאוגרפיה של החפצים השונים, לגלות רגב עפר באמצע בד ציור, פיסת בד, קוצים או סלע הבולטים מקנווס על הקיר; לפענח קטע של טקסט או צילום שמבצבץ. יש מי שאפקט הוואו מסב להם נחת, ואחרים מגיבים לעתים בדמעות של התרגשות ויראה. קשה שלא לראות את ״עידני העולם״ בהקשר המקומי, ולקרוא אותה כתמונת חורבן אקטואלית. המתח בין הקצוות של יצירה אנושית ומלחמה נותר רלבנטי כתמיד.

---

אנסלם קיפר | עידני העולם
אוצרת: אורלי רבי
מוזיאון ישראל, ירושלים