חדשות מהירח: הדר מיץ במרחב הציבורי בירושלים

גלריה ״קופסה שחורה״ בירושלים כוללת עשר קופסאות אור גדולות (1.8 על 2.5 מטרים), שמוצבות במרחב הציבורי, במרכז רחוב יפו הסואן. בתוכן מוצגות בימים אלה עשר עבודות דיפטיך שמרכיבות את ״מה שראה הירח״, תערוכת היחיד החדשה של הדר מיץ.

מיץ (36) היא בוגרת התואר הראשון בלימודי אמנות במדרשה ולימודי התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. הפרקטיקה המרכזית שלה במהלך השנים היא צילום, אבל במהלך השנים היא יוצרת גם בווידיאו, רישום, תחריט ועוד. בתערוכה החדשה (אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי) היא משתמשת בתצלומים שלה מכל השנים, ויוצרת מהם מערך חדש באמצעות מוטיב ה״פלימפססט״ – שימוש חוזר בלוח קיים שעליו נערמות שכבות חדשות.

״התהליך התחיל בהדפסה של כ־300 שקופיות, דימויים שצילמתי עבור פרויקטים ותערוכות קודמות. חלקם צולמו בסטודיו וחלקם בחוץ, לרוב במסעות ברחבי העולם. מאז שסיימתי את הלימודים במדרשה הפרקטיקה שלי היא לנסוע כל קיץ לרזידנסי במקום אחר.

״בדרך כלל אני מגיעה למקומות שקרובים לטבע, במקומות שהם שומקום כמו פינלנד או איסלנד, כאלה שמראש אני יודעת שירגישו בצילומים שלהם את האור האחר. התערוכה הזו היא קצת כמו אוסף של מסעות יד שנייה״.

זו שיטת עבודה שמייצרת המון הפתעות, קצת כמו עבודת קולאז׳. יש בתהליך הזה משהו שהוא כמו צלילה. אני לא מנסה להשיג משהו שחשבתי עליו קודם, אלא נותנת לדימויים לקחת אותי

את התהליך היא מגדירה כמשהו דמוי משחק. ״יש אמנים שעובדים לפי ויז׳ן; אני לעומתם תמיד לוקחת המון חומרים, מניחה אותם סביבי ומשחקת עד שמשהו מקליק. זו שיטת עבודה שמייצרת המון הפתעות, קצת כמו עבודת קולאז׳. יש בתהליך הזה משהו שהוא כמו צלילה. אני לא מנסה להשיג משהו שחשבתי עליו קודם, אלא נותנת לדימויים לקחת אותי. עבורי זה הרבה יותר כיף״.

ה״משחק״ הזה מתחיל בהנחה של שקופית על קופסת אור בסטודיו, שעליה היא מניחה שקופית נוספת, ולפעמים אפילו עוד אחת. כך נוצר דימוי רב־שכבתי שמושפע מהצילומים המקוריים אבל גם יוצר עולם חדש, וכולל בתוכו את האור שמאיר מתחתיו.

את שתי השקופיות על אותה קופסת אור והדימוי החדש שהם יוצרים היא מצלמת שוב, במצלמה, וזהו הדימוי הסופי שמודפס ומוצג בקופסאות האור הגדולות שבגלריית הרחוב. אבל זה לא הכל – הדימויים מוצגים כדיפטיכים, כך שכל דימוי סופי אחד חובר לדימוי סופי אחר – חיבור שגם הוא מעניק שכבה ופרשנות נוספת. כך, לדוגמה, מוצגים כצמד סוס וסלע, קונכיה וסביון, פרח ונשיקה.

הדימויים הם כאלה שהפכו עם השנים לאוצר המילים של מיץ, כאלה שמופיעים תדיר בעבודותיה – נופים, בעלי חיים ובעיקר בעלי כנף, צמחים, גולגלות, וגם דמותה שלה עצמה. ״רוב הדימויים הם כאלה שקשורים בתפיסה של רגע שחולף. כשהם מוצגים בקופסאות האור הגדולות, משהו בהם מתפרק – הטכניקה מייצרת ערבוב בין הזמנים אבל גם משהו שדומה להתבוננות אל תוך אגם עמוק.

“לוקח זמן לקרוא אותם. יש בהם תחושה של השתהות, של מתיחה של זמן, של חשיכה כמקום להתבוננות פנימית, של הניסיון לערבב בין זמנים ובין הרגעי לנצחי״.

תחושת הזמן שנעלם והפער שבין הרגעי לנצחי הם רעיונות שמלווים את מיץ לאורך השנים. ״לקח לי המון זמן לקבל את זה, אבל בעבודה שלי יש משהו שקשה לתמלל. אני לא בהכרח עוקבת אחרי נרטיב ברור. ניסיתי לעשות את זה אבל זה שיעמם אותי, לא יכולתי לסבול את זה. החיבורים שאני עושה הם חיבורים פואטיים – גם אלה שמרכיבים את אותו הדימוי וגם אלה שמרכיבים את הדיפטיכים. כל אחד מהם מייצר איזשהו משפט אחר״.

אור מדרגה שנייה

שם התערוכה, ״מה שראה הירח״, מגיע גם מהתוכן שלהן וגם מסיפור אגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. ״בסיפור, צייר בודד מגיע לעיר הגדולה. הוא חי בעליית גג וכשהוא פותח את החלון הוא רואה את הירח ומרגיש שפגש ידיד ישן. הירח מבטיח לו שכל פעם שהוא יפתח את החלון – הוא יספר לו סיפורים של דברים שראה ברחבי העולם – והוא יצייר אותם. אני מרגישה שכל אחד מהדימויים בתערוכה הוא סיפור שהירח סיפר, כל אחד מהם מגיע מעולם אחר אבל יש ביניהם איזשהו קשר״.

הירח, כאלמנט שמפיץ אור, מתחבר גם לאור שבוקע מהקופסאות שמאירות את העבודות. ״יש בתערוכה הרבה עיסוק באור מושאל, אור מדרגה שנייה. יכול להיות שהכל בתערוכה הזו הוא יד שנייה. יש תקופות בחיים שיוצרים מתוך העבר, ואולי גם התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, של הסתגרות, משפיעה על זה״.

עוד אלמנט שנכנס לתהליך העבודה של מיץ הוא ההיסטוריה של הצילום ותקופות מסוימות באותה ההיסטוריה. ״בשנת 2026 מציינים 200 שנה לצילום הראשון. אני עוסקת בנקודה שבה המצלמה הפכה להיות לא רק כלי לתיעוד המציאות, אלא גם כזו שמתעדת את הדברים שאנחנו לא רואים. הדימויים שעבדתי איתם, מעבר לזה שהם מייצגים טבע או נוף או אובייקטים – הם הרבה פעמים גם איזשהו בנק או אינדקס של תחושות פנימיות.

״בראשית ימי הצילום היתה תקופה שבה נפתחו סטודיואים שצילמו משפחות ׳לצד׳ הקרובים המתים שלהם מאחוריהם. היו להם כל מיני טכניקות לעשות את זה והיתה ממש פריחה של צלמים שהתייחסו למקום של בין החיים למוות. המצלמה לא היתה רק אובייקטיבית, אלא משהו שמאפשר לתקשר עם עולמות אחרים. זו התקופה בהיסטוריה שאני ׳מתיישבת׳ עליה. אי אפשר בהכרח לדעת על העבודות שהן נוצרו עכשיו, הן יכולות להיות מכל תקופה אחרת. זה מדבר את העיסוק שלי בנצח ובעל־זמניות״.

תהליך העבודה על התערוכה היה קצר – חודש של עבודה טרם פרוץ המלחמה עם איראן, והקמות שקרו כבר תוך כדי השבוע הראשון שלה. ״העבודות הן במקור מאוד קטנות. כשהדפיסו אותן בגדול, זה היה נורא יפה לראות את הדימויים כמעט נקרעים.

״זו היתה הפתעה גדולה וטובה פתאום לראות מולי את הסוס הענק או את הדמות המרחפת שלי בגודל אנושי. זו הצבה שמחמיאה לעבודות ויש משהו דווקא בלהתקרב לגודל הזה ולראות את הגרעיניות שבהן. זה נותן כבוד לחומר״.

חשבת על המיקום עצמו כשעבדת על התערוכה? ירושלים? מרכז העיר?

״לא חשבתי ספציפית על ירושלים אבל זה לוקח את המרחב הזה ומקפיץ אותו, מייצר ממנו משהו אחר. יש שם כמות ענקית של אנשים שעוברים מדי יום, חנויות סטוק ותחנה של הרכבת הקלה, ופתאום מופיעים בו דימויים של כנפיים והרבה קסם, שמכניסים את המתבוננים לרגע לעולם אחר״.

---

הדר מיץ | מה שראה הירח
אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי; עיצוב: אוהד חדד
גלריה קופסה שחורה, יפו 97 ירושלים
נעילה: 7.5