כל מה שחשוב ויפה
מבעד לזכוכית, גלריית הרחוב יפו 97
מבעד לזכוכית, גלריית הרחוב יפו 97. צילום: תומר זמורה

קופסה שחורה: גלריית הרחוב לא נסגרת, גם בסגר

אסף כהן ויצחק מזרחי הקימו את גלריית הרחוב ״יפו 97״ כדי לגשר על פערים בין אמנות לקהל במרחב הציבורי. העבודות של אמל אבו חנא יוצרות אשליה של פנים בית לעוברים ושבים

חגית: בוקר טוב אסף ויצחק, מה שלומכם? כבר מתכוננים לסוף הסגר?

אסף: בוקר טוב, מקווים. בתקופה הזו כל יומיים דברים משתנים, אבל הלוואי

יצחק: מבחינתנו העבודה בגלריה ממשיכה גם בסגר. אבל כמובן מחכים לסוף הסגר, ולתנועה החופשית של אנשים ברחוב

חגית: אתה מתכוון לרחוב שבו ממוקמת גלריית החוצות?

אסף: כן, לגלריית הרחוב ״יפו 97״ מול כיכר הדוידקה, בירושלים 

חגית: אני צריכה רגע הסבר – מהי הגלריה ומהי קופסה שחורה? אני מבינה שזה משהו שכולל עוד פעילויות שלכם?

יצחק: קופסה שחורה היא עמותה ללא מטרות רווח, שמקדמת אמנות עכשווית במרחב הציבורי. עם סיום לימודינו בבצלאל, הרגשנו ניתוק בין עולם האמנות למרחב הציבורי. וחשבנו שישנם קהלים שמודרים מחללי אמנות עכשווית. ולכן אסף ואני התחלנו לפעול במרחב הציבורי, לגשר אמנות ברמה מוזיאלית לרחוב.

שנינו בוגרי בצלאל, אסף בוגר המחלקה לצילום ואני בוגר וידאו וניו מדיה (סיימנו ב־2011), ובימים אלו אני מסיים את התכנית לתואר שני במדיניות ובתאוריה של האמנויות בבצלאל

אסף: את קופסה שחורה התחלנו ב־2012, בתערוכה שהתקיימה על עשרות שלטי חוצות בירושלים ובערד, והציגה עשרות אמנים. קיימנו אותה כל שנה עד 2017 ובמקביל פתחנו את עמותת קופסה שחורה, שמאגדת עוד פעילויות שלנו, כמו גלריית הרחוב יפו 97, ירושלים, תחת הכנפיים שלה

בועז אהרונוביץ, חומר אפל

בועז אהרונוביץ, חומר אפל, 2012. צילום: אסף כהן

ניר נדלר וחיה הרטוך, דור גלקסי, סיאול, 2013

ניר נדלר וחיה הרטוך, דור הגלקסי, 2013. צילום: שניר קציר

חגית: בגלריית הרחוב שנפתחה ב־2017 הקמתם מערך של תיבות אור, ומאז מוצגות בה תערוכות מתחלפות, ואתם האוצרים?

יצחק: אכן. אחרי שעבדנו שש שנים על שלטי חוצות (והחלפנו את התוכן הפירסומי בתוכן אמנותי, כמעין הפסקת פרסומות), רצינו להקים פלטפורמה קבועה לאמנות במרחב הציבורי. הקמנו את הגלריה בשיתוף אגף אמנויות של עיריית ירושלים וחברת עדן

אסף: בגלריה חמש קופסאות אור שגודל כל קופסה הוא שני מטר גובה על 2.70 רוחב ועומק של 30 ס״מ. את הקופסאות עיצבנו בשיתוף עם פרופ׳ קני סגל: הן עשויות מזכוכית ומאפשרות תצוגה משני הכיוונים. אנחנו מצגים בסביבות ארבע תערוכות כל שנה

אסף כהן: ״האופי של העיר זימן התייחסות אחרת ממה שעשינו בירושלים. המבנה שלה מאפשר הליכה רגלית בין כמעט כל השלטים וההרגשה יותר אינטימית, מה שאפשר לנו לייצר מפה של מסלול הליכה לעוברים ושבים שיכולים לצאת לסיור בעקבות התערוכה״

חגית: מה עשיתם בערד?

יצחק: בהזמנת האוצרת הדס קידר ועיריית ערד ב־2016 הצגנו על שלטי חוצות בעיר תמונות שמצאנו באלבומים משפחתיים של תושבי העיר ומעזבונות בעירייה. וכך, דרך הצגת צילומים פרטיים במרחב הציבורי, נוצר פורטרט של מקום והיסטוריה

אסף: אחרי ביקורים בערד ושיחות עם תושבי ערד ופעילים שם הבנו שבשנים הכבר לא כל כך אחרונות האופי של ערד משתנה. בתערוכה הראנו את השנים הראשונות שלה, איך היא קמה, למה היא קמה, וניסינו דרכה לייצר מכנה משותף שייצר חיבור והזדהות בין כל תושבי העיר.

האופי של העיר זימן התייחסות אחרת ממה שעשינו בירושלים. המבנה שלה מאפשר הליכה רגלית בין כמעט כל השלטים וההרגשה היא הרבה יותר אינטימית, מה שאפשר לנו לייצר מפה של מסלול הליכה לעוברים ושבים שיכולים לצאת לסיור בעקבות התערוכה

אסף כהן (מימין) ויצחק מזרחי

אסף כהן (מימין) ויצחק מזרחי. צילום: קובי שרביט

חגית: יפה. והמשיכה שלכם למרחב הציבורי הפכה את העבודה האוצרותית למרכז העיסוק האמנותי שלכם, או שלכל אחד מכם יש גם את מסלול אמנותי אישי שלו?

יצחק: הפעילות האוצרותית אכן שואבת את עיקר זמני, אבל אני כן פועל גם כאמן, ועוסק בעיקר בצילום ובווידאו כאמצעי לתפיסת המתח החמקמק שבין שתי מילים, במקום שמעבר למגבלות שפה וידע קודם. בסגנון ה־״cinema verite״ אני מתעד מפגשים החורגים מהאופן בו מקובל לנהוג בחברה (כדוגמת מפגשים אינטימיים במרחב הציבורי), שמעלים תהיות לגבי המפגש של היחיד עם הספרה הפוליטית של המדינה.

וברגעים אלו אני כותב משהות אמן בפראנס מסרי סנטר בבלגיה 

חגית: הו! לא ידעתי, נחמד לשמוע שיש אנשים שמסתובבים בעולם בתקופה הזו… מה המצב בבלגיה?

יצחק: אנחנו בכפר קטן ליד יער. לפני שבוע פתחו את המוזיאונים ואפילו ביקרתי במוזיאון באנטוורפן. כנראה תלוי איזה גל סגר תופסים

חגית: שמחה לשמוע! מאחלת שיהיה הרבה לראות… ואסף בירושלים?

אסף: אני בירושלים. אצלי, מאז שהפכנו לעמותה, זה העיסוק המרכזי. קשה לי במקביל לייצר גם עשיה אמנותית פרטית וגם הרצון להתפתח לעוד כיוונים ופעילויות תחת קופסה שחורה, בעיקר שאנחנו מנסים לקדם יוזמות נוספות

חגית: פרסמתם ממש עכשיו קול קורא להצעות לשנה הבאה, התקדמתם הרבה מתקופת הגרילה של תערוכות במקום מודעות על שלטי פרסום. אפשר לומר שזה השינוי המהותי – מפעולות גרילה במרחב הציבורי לחשיבה על המרחב הציבורי כחלל מארח?

יצחק מזרחי: ״תמיד הינו צריכים לפעול בשיתוף פעולה עם גופים ציבורים. הרבה מהעניין והעיסוק שלנו כאוצרים סובב סביב השאלה, כיצד לפעול בחלל הציבורי בירושלים ובשיתוף פעולה מוסדי, ועדיין להביא תוכן אמנותי שמאתגר מוסכמות״

יצחק: בגלל שלוחות הפרסומת גם בבעלות העירייה תמיד הינו צריכים לפעול בשיתוף פעולה עם גופים ציבורים. הרבה מהעניין והעיסוק שלנו כאוצרים סובב סביב השאלה, כיצד לפעול בחלל הציבורי בירושלים ובשיתוף פעולה מוסדי, ועדיין להביא תוכן אמנותי שמאתגר מוסכמות

אסף: אבל בתערוכות על שלטי חוצות הרגשנו יותר חופשיים. בעיקר בגלל הפלטפורמה, הרשינו לעצמנו להציג דברים יותר ניסיוניים, והתמקדנו יותר ויותר כדי לפתח תקשורת עם הציבור הרחב

חגית: אבל אם נחזור לנקודת ההתחלה, אמרתם שהרגשתם שיש אוכלוסיות שמודרות מחללי האמנות. אתם מנסים לפתור את זה במפגש אקראי ברחוב עם אמנות – איך הקהל מתחבר לאמנות ניסיונית ברחוב?

אסף: בשנים הראשונות באמת עשינו דברים שהציבור פחות הבין ואז נותרה איזו שהיא אדישות, שמבחינתנו זה היה הכי גרוע. עם השנים הבנו יותר ויותר איך לעבוד במרחב הציבורי שבנוי מקהלים שונים ומגוונים

יצחק: הגלריה ממוקמת בצומת שבין שוק מחנה יהודה לשכונות חרדיות מול תחנה של הרכבת הקלה, ולכן הקהל בגלרייה מאוד מגוון.

לפני הקורונה, לכל פתיחת תערוכה היה אירוע פתיחה שלווה במוסיקה חייה ושתייה. ואז ממש יכולנו לראות איך קהלים שונים, שהלכו ברחוב מצאו את עצמם נמשכים ומשתתפים באירוע פתיחת תערוכה. ופשוט הסקרנות סביב האירוע יצרה הרבה שיחות תוכן מעניינות

אסף: חשוב לציין שתמיד הפעילות שלנו היא חינמית

יצחק: אין סף דלת לעבור. זה במפלס הרחוב ופתוח לכל

חגית: ספרו לדוגמה על תגובות הקהל לתערוכה הנוכחית, של אמל אבו חנא

יצחק: בעקבות הסגר אנחנו פחות במפגש ישיר עם הקהל ברחוב

אסף: יש בני נוער שהתערוכה שלה מושכת אותם להצטלם על הרקעים המאוד צבעוניים ועזים שלה. לאנשים עם אוריינטציה דתית, האלמנטים הנוצרים מושכים אותם ומצטלמים איתם

יצחק: וגם הממדים הגדולים של התמונות והעובדה שאמל מצלמת חדרי בתים, זה מייצר תחושה שאנחנו ממש בתוך הבית. אז אנשים מרבים להצטלם על הספה

אמל אבו חנא, תשע נשמות

אמל אבו חנא, תשע נשמות. צילומי הצבה: גיתי סילבר

אמל אבו חנא, תשע נשמות אמל אבו חנא, תשע נשמות

אמל אבו חנא, תשע נשמות

אמל אבו חנא, תשע נשמות

חגית: חח, זה מגניב! איפה ברני סנדרס?

יצחק: לגמרי

יצחק: כמו כן לפעמים מגבלות מייצרות עומק תוכני

חגית: איך בוחרים מה נכון להציג בלי להתפשר במסגרת המגבלות?

אסף: נכון שבגלל שאנחנו במרחב הציבורי ועוד בירושלים יש איזה שהם גבולות גזרה. מהם זו שאלה קשה, אבל בתוכם יש מנעד רחב של אמנות איכותית וטובה שאנחנו מציגים.

אנחנו בעיקר מתרכזים בשילוב של ארבעה פרמטרים – התאמה לפורמט, מרחב ציבורי, לאוכלוסיה ולמיקום הגלריה במובן הלאו דווקא ישיר שלה אלא אווירה/אסתטיקה/גאוגרפיה, ומציגים את התערוכות שהשילוב של כל הדברים האלו עובד בצורה הכי מדוייקת

חגית: גם אני חשבתי שצילומי הפנים הגדולים מרגשים כשהם מציעים מעין סביבת פנים ביתית ברחוב. אבל באמת יש לכם שורה של מגבלות, אפילו עניין המדיום והפורמט – שמאלצים את החיפוש אחר אמנות מסוגים מסוימים בלבד

יצחק: נכון, אנחנו מתמקדים במדיום הצילום. דווקא כשהמדיום נהיה כל כך אינסטנט, וכולם מצלמים בטלפונים וצורכים דימוים בקצב מהיר, אנחנו רואים חשיבות שבהערכה מחודשת לדימוי הצילומי. בעזרת הגודל המונומנטלי, האור, איכות ההדפסה וטכניקת ותוכן הצלמ/ת, אנחנו מצליחים לציור מרחב לשהייה והתבוננות ממושכת

אסף: נכון באופן כללי מדיום הצילום מוגבל בהווייתו, ולהצגה בגלריות הקלאסית גם יש מגבלות, כשבסוף בתערוכות צילום את בעיקר רואה צילומים ממוסגרים בצורה כזו או אחרת. אצלנו דווקא אנחנו מרגישים שהפורמט נותן לנו יותר מרחב ואופציות מעניינות להציג אותו

אבני נוף, אבני מסע, 2019

אבני נוף, אבני מסע, 2019. צילום: תומר זמורה

יעקב ישראל, דרום מערב ירושלים

יעקב ישראל, דרום מערב ירושלים. צילומים: גיתי סילבר

חגית: כתבתם בקול קורא שאתם מתכננים לכל תערוכה גם פעילות פתוחה של הרצאות/שיח גלריה וכד׳ – קיימתם מפגשים בזום בתקופת הקורונה? מי בא למפגשי הקהל?

יצחק: אפשר לתת כמה דוגמאות של דברים שמפתחים את השיח במרחב הציבורי: תערוכת ״הארכיון החסר״ (2019), שיתוף פעולה עם מוסללה והביאנלה היהודית, עסקה בבית הספר לאמנות ״תורה ומלכה״ שהוקם ב־1882 על ידי כי״ח נשכח, או ליתר דיוק הושכח משיח האמנות הישראלי, בעיקר השל היותו מזוהה עם הספרדים ועם ציונות אוניברסלית. שער בית ספר ההיסטורי עדיין נמצא ממש בצמוד לגלריה. הצגנו עם סמדר צוק סריקות תלת־ממד של ארטיפקטים שיוצרו בבית הספר, מתוך מחקר ארוך למצוא את אותם אוביקטים נישכחים.

בתערוכה הנוכחית קיימנו פאנל מקוון ״לחיות עם האובדן״ – ערב שבו השתתפו אמנים ואנשי רוח, שעסקו בתערוכה תשע נשמות של אמל אבו חנא (בהנחיית ד״ר יואב רונאל ובהשתתפות רנא אבו פריחה, זהר אלמקייס, עומר אבן־פז ואמל אבו חנא). דנו ביחסים שבין אובדן הנצחה והמרחב הביתי משפחתי. שמחנו לראות בין קהל הצופים את הצלם וראש המחלקה לצילום בבצלאל, דוד עדיקא

חגית: ובכל פעם הקהל מעט שונה?

אסף: אני חושב שעם הזמן למדנו שעבודות שמציגות במרחב הציבורי צריכות להיות הרבה יותר מתוחכמות במטרה להעביר מסר אמנותי. הציבור לטוב ולרע מגיב באופן כן, ואם רוצים להשפיע ולצאת מהמסגרת הזו צריך לדעת איך לעשות את זה, וזה לא אומר שצריך לוותר על האיכות האמנותית. זה אומר שצריך להיות הרבה הרבה יותר יצירתיים.

הקהל מגוון, בעיקר לפי אופי התערוכה. לדוגמה, בתערוכה של אבישי פלטק שעסקה בחיות הבר ההולכות ונעלמות, הגיעו אנשים עם אוריינטציה שהיא לאו דווקא אמנותית אלא בהקשרים של שימור והגנה על הטבע.

בתערוכה של פרדריק ברנר הצגנו את הפרויקט שלו ״גלות״, התרכזנו בצילומים שלו מברית המועצות שנעשו בסוף שנות ה־80. פרדריק התחקה אחרי קהילות יהודיות שהיו פזורות בשטח העצום של ברית המועצות לשעבר. הוא תיעד פורטרטים שונים שלהם בפורמט גדול, שחור לבן, ויצר סוג של זיכרון של אותן קהילות שבלעדיו היו נעלמות מהזיכרון הקולקטיבי.

יום אחד קיבלנו מייל מאוד מרגש ממישהי, שדרך התערוכה שהצגנו זיהתה את סבא שלה שהיה באחד מהצילומים ונפטר, וצילומים שלו מהעיר שבה נולד וגדל לא קיימים. כל המשפחה ממש התרגשה והודתה לנו

חגית: מרגש באמת

חגית: מה בתערוכה הבאה?

אסף: אנחנו נעלה את התערוכה של קק״ל ״מבעד לזכוכית״ לסיבוב נוסף, בגלל הסגר שהיה,  ומחכים שהקול הקורא יסתיים ונבחר מתוכו

יצחק: אנחנו עובדים על קטלוג הפרויקט של יעקב ישראל, ״דרום מערב ירושלים״, תיעוד מ־20 השנים האחרונות של שכונות שיכונים בירושלים, הוא יופץ ב־15 אלף עותקים למנויי עיתוני הארץ ומקור ראשון

חגית: עוד משהו לסיום?

אסף: נראה לי בעיקר להזמין את כולם להגיע לגלרית הרחוב יפו 97, ירושלים, במיוחד עכשיו שזה רלוונטי מתמיד, ולעקוב אחרי שאר הפעילויות שלנו שיוצאות מתחום הגלריה 🙂

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. Amal

    אני אשמח לתיקון של השם שלי בפסקה מעל התיעוד מהתערוכה. אמל ולא עמל. תודה.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden