נזק היקפי: להאיר את מה שאחרים ממהרים לכסות

על הקיר המרכזי ב״אלוף הניצחון״, התערוכה שלי בגלריה ארטורה (אוצרת: מיכל קרסני), תלוי צילום גדול של בניין מגורים שנפגע מטיל איראני. הבניין עומד על עמודים דקים, החלונות מנופצים, מרפסות קרועות תלויות באוויר. זה הבית ברחוב אלוף הנצחון 21 ברמת גן. סביבו תלויים שמונה צילומים נוספים של בתים שנפגעו גם הם במטחי הטילים הראשונים שנורו מאיראן ביוני 2025, יחד הם מרכיבים את סדרת הצילומים שמוצגת בתערוכה תחת הכותרת ״נזק היקפי״.

שבועיים אחרי פתיחת התערוכה אנחנו שוב מתמודדים עם טילים בליסטיים, אזעקות ובתים שנפגעים. הגלריות נסגרו וגם התערוכה. אבל במובן מסוים נדמה שהיא רק נפתחה מחדש – הפעם בתוך המציאות עצמה.

את סדרת ״נזק היקפי״ צילמתי בקיץ שעבר, אחרי מתקפת הטילים האיראנית. אצלנו יש מי שמתאמץ לקרוא למערכה הזו מבצע ״עם כלביא״. בעולם היא נקראה ״מלחמת 12 הימים״. בפתיחת התערוכה שאלתי את המבקרים אם כבר אפשר לקרוא לה ״מלחמת איראן הראשונה״. השאלה נאמרה בחצי חיוך, אבל שבועיים אחר כך – כשפרצה המלחמה השנייה עם איראן – היא כבר נשמעה אחרת לגמרי.

באותה תקופה התנהל גם ויכוח ציבורי אחר, על השם שהוענק למלחמת 7 באוקטובר, סביב הניסיון להגדיר אותה כ״מלחמת התקומה״ ולחרוט את השם הזה על מצבות הנופלים. במקביל, בדיונים על החוק להנצחת האירועים עצמם, נשמטה מהנוסח המילה ״טבח״. נדמה שלא רק השמות שנבחרים מספרים את הסיפור, אלא גם המילים שבוחרים להעלים ממנו.

בכל אחת מהזירות ראיתי מאמץ כמעט אינסטינקטיבי למחוק את הפצע. נדמה שהתגובה לפגיעה לא הייתה רק הנדסית או בטיחותית, היה גם מאמץ לשלוט באופן שבו האירוע ייראה ובאיך שהוא יסופר

אולי בגלל זה, כשיצאתי לצלם בימים שאחרי מתקפת הטילים הראשונה, מה שתפס אותי היה דווקא מה שנשאר אחריה. לא רגע הפגיעה עצמו, לא הפיצוץ, האש או הדרמה, אלא הבניינים שנותרו עומדים, החלונות המנופצים, המרפסות הקרועות, המבנים הפצועים שממשיכים להתקיים בתוך העיר. אלו היו מבנים שנשארו בין מצבים. לא הריסות מוחלטות, אבל גם כבר לא בית.

בכל אחת מהזירות ראיתי גם דבר נוסף: מאמץ כמעט אינסטינקטיבי למחוק את הפצע. מבנים פגועים הוסתרו במהירות מאחורי גדרות פח. אחרים כוסו בדגלים או בשלטי ענק עם מסרים של כוח ועוצמה. היו מקרים שהבתים נהרסו בתוך ימים. נדמה שהתגובה לפגיעה לא הייתה רק הנדסית או בטיחותית, היה גם מאמץ לשלוט באופן שבו האירוע ייראה ובאיך שהוא יסופר.

במהלך העבודה על הסדרה, גם הצילומים עצמם עברו תהליך של מחיקה וטשטוש. אזורים שונים בדימוי מוארים, מוחשכים או נעלמים כמעט לגמרי. הפגיעה עצמה לא מוצגת באופן ישיר, אבל היא נוכחת דרך ההיעדר שלה. כך הבית מפסיק להיות רק מרחב פרטי, והופך לדימוי בתוך סיפור רחב יותר.

אנדרטה לפגיעוּת

בדיעבד הבנתי שסדרת הצילומים הזו, בדומה לצילומים אחרים המוצגים בתערוכה, הפכה לסוג של אנדרטה. לא אנדרטה לגבורה או לנצחון – אלא לפגיעוּת. העניין באנדרטאות מלווה אותי שנים. סדרה נוספת בתערוכה מציגה אנדרטאות מודרניסטיות מתקופת יוגוסלביה הקומוניסטית – מבני בטון עצומים שנבנו כדי להנציח נצחון של אומה שכבר איננה.

היום רבות מהן עומדות נטושות בנופי הבלקן, כמו קליפות ריקות של זיכרון. כשעמדתי מולן, היה משהו כמעט מטריד בשקט שלהן. הן עדיין מרשימות, אפילו יפות, אבל הסיפור שהן נועדו לספר כבר נשכח מלב.

סדרה נוספת בתערוכה צולמה בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל. בניגוד לאנדרטאות הנטושות בבלקן, כאן הזיכרון עדיין נוכח מאוד. קירות לבנים, לְבֵנִים זהות שעל כל אחת מהן חרוט שם; ארכיטקטורה שמבקשת להכיל את הזיכרון הלאומי כולו.

אבל אפילו בתוך המרחב הזה יש גם חדר קטן בצד. על קירותיו חרוטים שמות של חיילים שלא נפלו בקרב, אלא נפטרו ממחלה או שמו קץ לחייהם. הבחירה להנציח אותם בחדר צדדי, מחוץ למעגל המרכזי של ההיכל, אומרת לא מעט על האופן שבו נקבע מה ייזכר ומה יישאר בשוליים.

לצד סדרות הצילום שלי מוצגות בתערוכה גם עבודות של אידית פישר־כץ, ירון שטיינברג ושולי בורנשטיין וולף, המגיבות לא רק לאוביקטים המצולמים, אלא גם לתמה שמדברת על הנצחה ונצחון.

שלוש הסדרות שלי בתערוכה – האנדרטאות בבלקן, היכל הזיכרון בהר הרצל והבתים הפגועים בישראל – נראות שונות מאוד זו מזו. אבל תוך כדי העבודה הבנתי ששלושתן מעלות שאלות על האופן שבו מוגדר הסיפור הלאומי בכלל, והסיפור הלאומי שלנו בפרט – מי קובע מה יהיה חלק ממנו ומה יישאר מחוץ לתודעה.

הבית הפגוע הוא אולי המקום שבו השאלות הללו מתגלות בצורה הברורה ביותר. הבית הוא המקום הפרטי ביותר, מרחב החיים היומיומי והאינטימי. אבל ברגע שהוא נפגע מטיל, הוא חדל להיות רק בית. הוא הופך לאירוע, לסמל, לחלק מהסיפור הגדול של המלחמה.

דרך הצילומים בסדרה ״נזק היקפי״ אני מבקש להאיר את הרגע הזה דווקא באור אחר. לא את הפיצוץ עצמו אלא את מה שנשאר אחריו. את הפגיעוּת, את השבריריות, את הרגע שאחרים ממהרים לכסות, למחוק, או לבנות במהרה מחדש.

אנחנו כבר כמה שבועות אחרי פתיחת התערוכה, והמציאות חוזרת על עצמה. אנחנו שוב במצב הישרדותי של מלחמה, ושוב מצאתי את עצמי יוצא לצלם בתים שנפגעו. אני שוב עומד מול בניינים פצועים, מול חלונות מנופצים ומול מרפסות קרועות.

המושג ״נזק היקפי״ מתאר בדרך כלל משהו שולי, תוצאה נלווית של האירוע המרכזי. אבל כשיוצאים לשטח ורואים את הבניינים הפגועים שנותרו עומדים במרחב הציבורי – הם מדגישים דווקא את הפער בין הנרטיב שמבקש לפאר את הנצחון לבין מה שחווים האזרחים בשטח.

אני מביט על העבודות שמוצגות בתערוכה, שנוצרו שנה קודם. הן לא נראות עכשיו כמו תיעוד של אירוע שעבר, אלא כמו תחילתו של דיאלוג מתמשך עם מציאות של מלחמות, ועם הנרטיב שבאמצעותו מבקשים לעצב את האופן שבו נזכור אותן.