יובל שיבולי // רה־ברוט

ארכיטקטורה מרתקת אותי. היא מבטאת אידיאולוגיות פוליטיות ונרטיבים חברתיים של תקופה. רק שלהבדיל מנרטיבים ברי חלוף, ארכיטקטורה מאריכה שנים, וכך תוצריה נשארים איתנו כמו דפים בספר היסטוריה, מספרים סיפור ישן שמקבל כל פעם משמעות אחרת, תלוי במתבונן ובהקשר.

כשאני מצלם ארכיטקטורה אני בורא אמנות מתוך אומנות. אני מנתק את האוביקט האדריכלי מההקשר המוכר שלו, אבל ממשיך להתכתב עם יוצריו המקוריים, עם רוח התקופה שבה הם עבדו ועם הנרטיב שהוביל אותם. כך אני נותן לארכיטקטורה ביטוי חדש, אישי, המבוסס על האופן שבו היא מצטיירת בעיני רוחי ועל איך שהיא גורמת לי להרגיש היום, כאן ועכשיו.  

אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל יותר מכל מרגש אותי הברוטליזם הישראלי. בזמן שרבים מביטים בבנייני הבטון החשוף האלה ורואים בהם מבנים פונקציונליים המשדרים ניכור וכיעור, אני מוצא את היופי והעוצמה שלהם בסיפור שהם מספרים – סיפור של חזון, של תעוזה ושל יצירתיות.

העיר באר שבע מכונה על ידי רבים ״בירת הברוטליזם של ישראל״, ואם זה כך הרי שאוניברסיטת בן גוריון היא היהלום שבכתר. בסדרה רה־ברוט, שנבחרה בימים אלה להיות בין העבודות הזוכות בתחרות צילום הארכיטקטורה הבינלאומית Architecture Photography MasterPrize, בחרתי להציג את המבנים הברוטליסטים שבאוניברסיטה באור אחר; לנתק אותם מההקשר המוכר לכולנו ולתת להם פרשנות שונה ואישית.

כל מי שלמד או עבד באוניברסיטת בן גוריון מכיר את הבניינים האלה היטב. בניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה (רפי רייפר, אמנון ניב, נתן מגן) והספריה על שם ארן (מיכאל ושלומית נדלר, שמואל ביקסון, משה גיל) שנמצאת מעבר לרחבה, בניין מדעי הטבע (אברהם יסקי,יעקב גיל) – כל אלה נבנו בשנות ה־70, וכבר אז היו שנויים במחלוקת. קומפלקסים מפלצתיים של בטון שחורגים מהנוף המדברי ומבנייני השיכונים הצנועים הסמוכים לקמפוס. לבאי האוניברסיטה נדמה שהם תוכננו בכדי לאפשר את התכלית הפרקטית של קיום לימודים אקדמיים הרחק מהשמש היוקדת ורוחות המדבר, תוך הקרבה בוטה של האסתטיקה על מזבח הפונקציונליות.

ועם זאת, גם היום, 60 שנה אחרי תחילת בנייתם ולמרות (או אולי בגלל) שהם מוקפים בבניינים מודרניים של זכוכית ופלדה ברוח אומת ההייטק – אני לא יכול להתעלם מהנוכחות שלהם. בכל פעם שאני עובר בשדרות רגר בכניסה לעיר אני עוצר ומתפעל מהיופי והכוח שיש למבני הבטון האלה, ומהתעוזה והיצירתיות שהובילו את האדריכלים הישראלים לתכנן אותם כך.  

שעות ארוכות נדדתי בין קירות אפורים בחיפוש אחרי קומפוזיציות, מרגיש את חספוס הבטון, עוקב אחרי החזרתיות הכל כך אופיינית לברוטליזם, לומד את האור הפורץ פנימה מבעד לחיפויי החלונות, מתקרב, מתרחק וכל העת מתבונן ומקשיב דרך עדשת המצלמה

בשנה שעברה יצא לי להגיע לבאר שבע פעמים רבות, ומפעם לפעם הלכה והתגבשה אצלי ההבנה שאני רוצה לתת לבניינים האלה במה, להציג אותם לעולם כמו שאני רואה אותם. אבל איך מוציאים בניינים כאלה, שכל כך מזוהים עם הקשר מסויים, מתוך אותו הקשר?

כדי לתת ביטוי לאסתטיקה הייחודית של הבניינים האלה, הבנתי שעלי לטשטש את ההבט הפונקציונלי המוכר שלהם: להציג אותם ריקים, ללא הסטודנטים ואנשי האקדמיה שמאכלסים אותם ביומיום. לכן ניסיתי להיכנס לאוניברסיטה בסוף השבוע, ניסיון שנכשל כישלון חרוץ כשהשומר בשער עצר אותי בנחישות. שבתי בידיים ריקות למרכז, וחזרתי שוב כמה ימים אחרי, ביום חול, מצוייד במצלמה והרבה סבלנות.  

במשך יום שלם הסתובבתי בין הסטודנטים, המרצים ועובדי הקמפוס, סופג לא מעט מבטים מוזרים ושאלות באשר לעניין התמוה שאני מוצא במפלצות הבטון האלה. שעות ארוכות נדדתי בין קירות אפורים בחיפוש אחרי קומפוזיציות, מרגיש את חספוס הבטון, עוקב אחרי החזרתיות הכל כך אופיינית לברוטליזם – זו שמסדרת אלמנטים במעיין מקצבים גיאומטריים, לומד את האור הפורץ פנימה מבעד לחיפויי החלונות, מתקרב, מתרחק וכל העת מתבונן ומקשיב דרך עדשת המצלמה. 

מכיוון שעבודות הצילום שלי הן עבודות של ביטוי עצמי, אני לא מוגבל על ידי הצורך לשמור על נאמנות תיעודית למקור. במטרה לנתק את האוביקט מהקשרו ולהביע דרכו את תחושותיי, אני עובד לילות רבים על כל דימוי בתוכנות עריכה שונות, כשהצילום עצמו משמש לי נקודת מוצא, כמו בד קנבס שממנו אני מתחיל לברוא את העולם שאני רוצה להציג.  

את סדרת הצילומים הזאת בחרתי להציג בשחור־לבן ובניגודיות גבוהה המקנה לבניינים נוכחות דרמטית. ניקיתי אותם מכל סממן והקשר גיאוגרפי־תרבותי והשתמשתי בטכניקה של שילוב חשיפות סלקטיבי שאיפשר לי ליצור מראה שאי אפשר למקם בזמן או במקום מסויים. לצופה לא ברור אם זה יום או לילה, אם מעונן או בהיר, היכן נמצאים הבניינים האלה ולמה הם משמשים.

בו בזמן, העיבוד הזה מאפשר לי להדגיש את היופי שאני רואה בבניינים האלה: את הטקסטורות של הבטון, את הגיאומטריות והמקצבים, את העוצמה הייחודית, ואת המורכבות התכנונית המאפיינת אותם. אני מאמין שרק בעזרת ניתוק שכזה של הבניינים מההקשר המוכר שלהם, אפשר להביט עליהם באור שונה ולהתאהב בהם באמת.

מנקודת מוצא דומה יצאתי גם לפרויקט הצילום ״זכרון של אחרים״ שעוסק בסיפורם הייחודי של הספומניקים – אנדרטאות הנצחה שנבנו בכל רחבי יוגוסלביה בשנות ה־60 וה־70 לזכרם של קורבנות המאבק בנאצים ובפאשיסטים במלחמת העולם השניה. האנדרטאות מתאפיינות בסגנון ייחודי – מודרניסטי יוגוסלבי, והן היו בזמנו חלק בלתי נפרד מהתרבות והנרטיב הפוליטי־חברתי ביוגוסלביה הקומוניסטית.

עם התפרקות יוגוסלביה ופרוץ מלחמות הבלקן בשנות ה־90 הם נשכחו, הוזנחו והושחתו. רבים מהם לא שרדו. ביוני השנה יצאתי למסע בעקבות הספומניקים בבלקן.  

האנדרטאות מוצגות בצילומים באופן שמדגיש את האסתטיקה של האדריכלות המודרניסטית־יוגוסלבית, אבך גם את ההשחתה וההזנחה שאוחזת בהן. גם כאן, הן מופשטות מההקשר ומוצגות בודדות וזרות. ברמה האישית, החוויה של התבוננות מהצד בנרטיבים של זכרון והנצחה של עמים אחרים היתה מרגשת וסוריאליסטית. אנחנו, כאן בישראל רוויית המלחמות וימי הזכרון, יכולים ללמוד המון מהסיפור שמספרים הספומניקים. 

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו