בין האזעקות: שלושה ספרים (ושליש) לקרוא במקלט

נראה שהדבר האחרון שאנחנו פנויים אליו כרגע הוא צריכת אמנות. גם בשגרה, ביקור בתערוכה יכול להרגיש תובעני יותר מקפה בשדרה; ובזמן מלחמה, גם כשהגלריות והמוזיאונים נפתחים לאט לאט מחדש ובהתאם להנחיות – זה לא תמיד הדבר הראשון שנתאמץ לעשות. וזה בסדר.

אבל ככל שהמלחמה מתארכת והשגרה מתעצבת בתוכה, אני מגלה עד כמה האמנות והתרבות חסרות לי. גם אם כרגע לא מתחשק להתרוצץ מגלריה לגלריה, הצורך לפגוש אמנות לא נעלם – הוא פשוט מחפש נתיב אחר, ובשבילי, התגלית הגדולה של התקופה הזאת היא ז׳אנר ספרותי שמביא את האמנות מהמוזיאון הביתה: ספרים על אמנות ועל עולם האמנות.

אלה לא ״ספרי אמנות״ במובן הקלאסי וגם לא קטלוגים, אלא ספרי פרוזה שמציעים דרך אחרת להתקרב ליצירה – דרך סיפור, דמות, מבט, תשוקה, או זיכרון. הם לא מחליפים ביקור בתערוכה, אבל הם כן מאפשרים להמשיך לחשוב על אמנות, לדמיין אותה ולהישאר בקרבתה גם בלי לצאת מהבית.

אז הנה המלצה על שלושה ספרים ושליש שאפשר לקרוא גם בממ״ד או במקלט, וכולם זמינים גם בגרסה דיגיטלית.

---

הדרך לוונציה // רותי דירקטור

הספר של רותי דירקטור הוא אולי הבחירה המתבקשת ביותר לרשימה כזאת. הרומן בנוי מפרקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת – אספנית, אוצרת, גלריסטית, אסיסטנטית, מבקרת, בת זוג של אמן ואמניות. כך הוא מצטבר בהדרגה לדיוקן רב־פנים של שדה האמנות המקומי.

ונציה, ובעיקר הביאנלה, מוצגת בספר לא רק כיעד גיאוגרפי אלא כפנטזיה מקצועית, כסמל להכרה, לטעם, לקאנון, לתשוקה; וגם לעליבות, לאכזבה ולכמיהה. זה ספר שמבין היטב שעולם האמנות עשוי לא רק מיצירות ותערוכות אלא גם מיחסי כוח, היררכיות, רגשות ופנטזיות.

דירקטור, שבאה מהאוצרות והביקורת, יודעת לכתוב את שדה האמנות הישראלי בלי להפוך אותו לקריקטורה. נקודת המבט הנשית שחוזרת בו שוב ושוב מאפשרת לה לנסח בדיוק את יחסי הכוחות, המעמדות והשאיפות שמרכיבים את ״עולם האמנות״ – עולם שהוא לא רק תרבותי, אלא גם חברתי, כלכלי ופוליטי.

---

איך להיות מוזה // דנה שוופי

אם דירקטור מביטה על עולם האמנות מתוך ניסיון ממושך בתוכו, דנה שוופי מתקרבת אליו מזווית אחרת לגמרי – זווית של התחלה. איך להיות מוזה הוא רומן חניכה שמחזיר את הקוראת אל הרגע שבו אמנות היא עדיין הבטחה, תשוקה, פנטזיה על חיים אחרים – וגם שדה מסוכן של פיתויים, מניפולציות וחוסר ביטחון.

הספר עוקב אחר דמויות צעירות בראשית דרכן ומשרטט את הדרך האפלה לפעמים שבה נבנה ״שם״ בעולם האמנות. דרך חללי סטודיו, בתי ספר לאמנות, קשרים בין־אישיים ורעב להכרה, הוא מציף שאלות מטרידות: האם יש נוסחה להצלחה? מתי השראה הופכת לניצול? עד כמה אפשר לעגל פינות בשם האמנות? וכמה קל להיסחף אחרי כריזמה, במיוחד כשאת עוד לא בטוחה מי את בעצמך?

זהו ספר על אמנים צעירים אבל גם על יחסי כוח, על משיכה לעולם של הבטחה ויוקרה, ועל המחירים שיכולה לגבות הכניסה אליו.

---

עצב הראייה // מריה גאינסה

לעומת שני הרומנים הישראליים של דירקטור ושוופי, ״עצב הראייה״ של מריה גאינסה, שיצא בעברית בהוצאת תשע נשמות בתרגום רינת שניידובר, פועל אחרת לגמרי. זהו ספר המורכב מ־11 פרקים או סיפורים קצרים, שכל אחד מהם נע סביב יצירת אמנות, אמן או מפגש אמנותי, וטווה סביבו סיפור אישי בעל גרעין אוטוביוגרפי.

היופי של הספר הזה טמון בדיוק באופן שבו הוא מתייחס לאמנות: לא כאל אוביקט פסיבי לצפייה, אלא כאל דבר שחודר לחיים, נכרך בזיכרון, באובססיה, באהבה, במבוכה, בזהות. היצירות אינן רק נושא לדיון, אלא שחקניות של ממש בחיי הנפש של הדמויות.

זה גם ספר שמתאים במיוחד לתקופה כזאת, ואפילו לקריאה מקוטעת בממ״ד או במקלט, בזכות המבנה שלו – כל פרק עומד בפני עצמו ואפשרי לקריאה בנפרד. במובן הזה, הוא מחזיק גם את פיזור הקשב של התקופה, וגם את הכמיהה למפגש אינטימי עם אמנות. לפי הוצאת תשע נשמות, הספר זכה עם צאתו להכרה רחבה והוכתר כספר השנה בתשע מדינות.

---

סיפור מתוך ״תמורה נאותה״ // מאיה ערד

לא כל המלצה חייבת להישען על ספר שלם, לפעמים די בסיפור אחד טוב כדי לעשות את מה שתערוכה טובה עושה – לפתוח מרחב, לעורר זיכרון, להפעיל דמיון, ולנסח יחסים.

הנובלה האחרונה בקובץ ״תמורה נאותה״ של מאיה ערד עוסקת באביבה, ציירת חובבת, שלוקחת את נכדתה לסיור אמנות בוונציה ותולה במסע הזה תקוות גדולות, גם ביחס לעתידה שלה. מדובר בסיפור קצר ששואל על יחסים בין־דוריים ביחס לאמנות, על פנטזיות של חניכה, ועל המרחק שבין מה שאנחנו רוצות להוריש לבין מה שבאמת עובר הלאה בסופו של יום.

---

דורי בן אלון היא חוקרת אמנות ותרבות חזותית, דוקטורנטית לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, מרצה ומדריכת סיורי אמנות