איך להיות מוזה: ״החיים הרגילים – שבהם אנשים פשוט הולכים לעבודה וחוזרים הביתה – לא מספיק מעניינים״

יובל: הי דנה, בוקר טוב, מה שלומך בימים טרופים אלו?

דנה: אני חווה הרבה עליות ומורדות בשבועות האחרונים, מאז יצא הספר. בנוסף לתנודות מצב הרוח הצפויות גם ככה מהוצאה של ספר ראשון, יש גם את הדיסוננס בין ההתרגשות של היציאה לאור ובין מה שקורה במציאות שלנו

יובל: לגמרי. ובכל זאת הנה, הוצאת ספר ראשון – איך להיות מוזה – שיצא לאור בהוצאת אפיק. קראתי אותו בשקיקה בכמה ימים, ממש כמו בינג׳, הייתי חייב לדעת מה יעלה בגורלם של מיכאל, רונה וניר (לא נגלה, אל חשש)

דנה: אני שמחה שזו הייתה חוויית הקריאה שלך. חשבתי על זה הרבה בזמן שכתבתי, שאני רוצה לכתוב ספר שאפשר לצלול לתוכו. משהו שהוא מאוד נפוץ בספרות מתורגמת, ואולי פחות בספרות מקומית, אלא אם זו ספרות ז׳אנר

יובל: מבחינתי הצלחת. ובואי נצלול גם עכשיו לתוכו – כששואלים אותך על מה הספר, מה קורה בו. מה את עונה כתשובה ראשונה?

דנה: אני עונה בערך כך: זה ספר על עולם האמנות המקומי, על כל הקסם והאינטריגות שלו, ועל אמנים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בסצנה ומגלים שהם מוכנים ללכת רחוק (אולי רחוק מדי) בשביל להצליח

יובל: אז נפתח רגע טאב ונדבר עלייך, כי גם את למדת אמנות. סיימת בבצלאל לפני עשר שנים בערך?

דנה: אתה מחמיא לי – סיימתי ב־2005 הייתי קצת כמו הדמות של ניר, הרבה יותר מדי צעירה בשביל ללמוד בבצלאל. התחלתי שם בגיל 18

יובל: הו. אני מאשים את המלחמה ואת הקורונה בשיבוש תפיסת הזמן שלי. תני לנו תקציר הפרקים הקודמים מה עשית מאז

דנה: מאז בצלאל? די מהר ויתרתי על הרעיון של להיות אמנית בעצמי. התחלתי לכתוב ביקורות אמנות בטיים אאוט (במדור שערכה אז גליה יהב), ומשם התגלגלתי לקריירה בעיתונות שנמשכה הרבה זמן, עברה דרך עיתון ״הארץ״ ונגמרה כשסגרו את עכבר העיר שעבדתי בו כעורכת. אחר כך למדתי לתואר שני בספרות, תוך כדי שכתבתי את הספר. מאז הקורונה אני עובדת בבית מכירות פומביות לספרים, בעיקר ספרי אמנות וספרים נדירים על כל סוגיהם

יובל: אז סגרנו את הטאב ובחזרה ל״איך להיות מוזה״ – היה איזה רגע שבו הבנת שאת רוצה לכתוב על העולם הזה שאת מכירה, אנשים צעירים שהולכים ללמוד אמנות ואז יוצאים לעולם וצריכים למצוא להם שם מקום?

רציתי לכתוב סיפור נוסח רומן חניכה צרפתי מהמאה ה־19, על בחור צעיר ששואף לטפס בסולם המעמדי ולעשות מעצמו משהו בעולם, אבל האגו או היצר שלו לא פעם מחבל לו בתוכניות

דנה: אני לא זוכרת את זה כרגע מסוים. אבל כן, זה היה סיפור מעניין שעבר עליי ושרציתי לספר. עולם האמנות מלא בדמויות מרתקות, באידאולוגיה, באמביציה, באגו, בפוליטיקה. יש בו כל כך הרבה פוטנציאל לקונפליקטים.

חוץ מזה, רציתי לכתוב סיפור נוסח רומן חניכה צרפתי מהמאה ה־19, על בחור צעיר ששואף לטפס בסולם המעמדי ולעשות מעצמו משהו בעולם, אבל האגו או היצר שלו לא פעם מחבל לו בתוכניות. שני הדברים האלו השתלבו לי מושלם ביחד

יובל: אמרת רומן חניכה צרפתי מהמאה ה־19, לי זה קצת הזכיר (בקטע טוב, כן?) את הז׳אנר של סיפור הקולג׳ האמריקאים עם הטוויסט, נגיד ההיסטוריה הסודית של דונה טארט

דנה: זיהית נכון. ״ההיסטוריה הסודית״ של טארט הוא הספר שגרם לי להתחיל לכתוב את הספר הזה

יובל: וואלה

דנה: וגם ״הכישרון של מר ריפלי״ של פטרישיה הייסמית, והשני בסדרה ״Ripley Under Ground״ – היו השפעות חשובות שליוו את הכתיבה

יובל: כן, אני יכול לראות את זה, בגרסת קריית המלאכה…

יובל: תגידי, רציתי לשאול על האתגר לשמור על הדבר הכה חמקמק הזה שנקרא אותנטיות. את סיימת לפני 20 שנה בצלאל, ויש לך את החוויות והזכרונות משם, אבל עברו 20 שנה מאז ותהיתי מבחינתך, מה נשאר אותו דבר ומה השתנה להבנתך, בחוויה הזו של בוגרות ובוגרי אמנות צעירים? מה היית כותבת אולי אחרת אם היית מוציאה את הספר לפני 20 שנה?

דנה: גרסאות מוקדמות של הספר התחיל להיכתב לפני עשור, שזה תשע שנים אחרי שסיימתי את הלימודים, כך שזה בכל זאת הרבה יותר קרוב. חלק מהחוויות עוד היו טריות יחסית. אבל גם אם היו עוברות 30 שנים, אני לא בטוחה שזה משנה. מה שנחקק בי נחקק בי.

השאלה שהעסיקה אותי היא האם היו שינויים דרסטיים בעולם האמנות או בבצלאל מאז, שיגרמו לרמת האמינות לרדת. הנה לדוגמה: מישהי שקראה את הספר לא מזמן אמרה לי שהיום הביקורות הן לא סוערות וקשוחות כמו שתיארתי אותן, אני חושבת שהיא אפילו אמרה שהם ממש ״טטלה״. אבל מיקמתי את העלילה קצת אחורה, השנים שבהן הדמויות לומדות הן 2012-2008, כך שנדמה לי שאני עדיין באזור הבטוח

יובל: כן, הביקורות הן אחרות היום, למרות שגם היום הן עלולות להחוות (לא רק בבצלאל כמובן) כקשוחות.

והדמויות? הן מבוססות על אנשים אמיתיים או מיקס שלם? לא שאני חושב שתספרי לנו מיהי בעלת הגלריה, או הסטודנטים, אם ביססת אותן על דמויות אמיתיות שאני מכיר, אבל כמובן שהיו לי דמויות של אמנים צעירים שליהקתי לי בראש

דנה: מוצא חן בעיניי הרעיון שקוראים מעולם האמנות ישחקו את המשחק הזה, של לנסות לנחש מי זה מי. וזה הכי הרבה שאני מוכנה לומר בנושא!

מוצא חן בעיניי הרעיון שקוראים מעולם האמנות ישחקו את המשחק הזה, של לנסות לנחש מי זה מי. וזה הכי הרבה שאני מוכנה לומר בנושא!

יובל: למה את ויתרת להיות אמנית? אמרת שזה קרה מהר מאוד

דנה: כמו שציינתי קודם, הלכתי ללמוד אמנות בגיל מאוד צעיר, כמעט מיד אחרי התיכון. לא הספקתי לחיות ולגבש זהות לפני הלימודים. למדתי בתיכון לאמנות ופשוט ״זרמתי״ לשלב הטבעי הבא. הלימודים נחוו אצלי פחות כבית ספר לאמנות ויותר כבית ספר לחיים.

זמן קצר אחרי שסיימתי בצלאל ועברתי לתל אביב, הבנתי כמה קשה יהיה להמשיך עם האמנות – לא היה לי כסף לסטודיו, עבדתי גם ככה בשלוש עבודות במקביל, והפתיחות של ימי חמישי בערב היו לי סיוט של ממש – ונאלצתי להודות בפניי עצמי שאני פשוט לא רוצה את זה מספיק. מה שכן – מאוד רציתי לכתוב. זה כן בער בי מספיק

יובל: זה מעניין ה״פשוט לא רוצה את זה מספיק״. אני חושב שזה גם אחד החלקים הטובים בספר, ההזדהות שלך עם הדמויות, או אולי האמפתיה שהרגשתי שיש לך אליהן, שאת לא שופטת אותן על הרצונות שלהם, על כמה הם רוצים להצליח ומה הם מוכנים לעשות בשביל זה, ובעקבות כך נוצרה גם ההזדהות שלי איתן.

בכל פעם עברתי מדמות אחת לאחרת, והכי התחברתי לניר, או אולי רציתי להיות ניר, למרות שבתוך תוכי נראה לי שאני יותר מיכאל, שאם לצטט מגב הספר, הוא מאמין ש״הכול מותר בעולם שהשקר והצביעות טבועים בו עמוק״ 😬

דנה: קל לי להזדהות גם עם התמימות והכוונות הטובות של ניר, וגם עם הציניות והתחמנות של מיכאל – כי שני הצדדים מתקיימים בי במקביל. לפחות שתי תפיסות העולם. הלוואי שהייתי קצת יותר מיכאל, שהייתי יודעת לנצל הזדמנויות ולקדם את עצמי מהר ובנחישות. לצערי אני הרבה יותר ניר, החיים תמיד קצת גדולים עליי

יובל: אני מקווה שזה לא אומר שהספר הבא ייצא רק בעוד עשר שנים

דנה: איזה ג׳ינקס!

אני חושבת שהספר הראשון היה גם בית ספר לכתיבה, וזה חלק מהסיבה שלקח לו הרבה זמן להיכתב. כי לא יכולתי לשחרר אותו לעולם עד שהוא לא יהיה בשל, עד שהוא לא ייצג את היכולות שלי. חוץ מזה הקורונה והמלחמה היו גורמים משמעותיים לעיכוב בהוצאה שלו

יובל: את חושבת שתישארי סביב עולם האמנות או שתחפשי דווקא עולם אחר? בכתיבה, זאת אומרת

דנה: זו שאלה ממש טובה. אני עובדת על כתב יד חדש, וכל הזמן מתלבטת איפה בדיוק למקם אותו. אני לא חושבת שהספר הבא יהיה ממש בתוך עולם האמנות כמו הספר הזה, אבל כן חשוב לי הרעיון הזה של ״עולם״. החיים הרגילים – שבהם אנשים פשוט הולכים לעבודה וחוזרים הביתה – לא מספיק מעניינים. אני צריכה שהדמויות שלי יפעלו בתוך סביבה שמתנגדת לחיים הרגילים

יובל: אז לפני שנפרדים יש לי עוד שאלה – על העטיפה מופיעים זוג שפנים (ארנבים? אף פעם לא ידעתי להבדיל) בתנוחות רבייה שונות, ואמנם אין שפנים בספר אבל כיאה לגיל הצעיר של הדמויות, סקס הוא חלק בלתי נפרד ממה שמניע אותן.

מספיק לקרוא את המשפט הראשון בספר – ״הדפיקות הלמו בראשו, ונחיריו מלאו ריח של זרע״ – כדי להבין. יכולה להגיד על זה משהו, ועל העטיפה? 

דנה: העטיפה היא יצירה פרשנית של המעצבת המדהימה טליה בר. אני לא רוצה לשים מילים בפיה, אבל שוחחנו ארוכות על העניין, והיא סיפרה לי שהיא עצמה למדה בבצלאל, ושיש משהו בעולם האמנות שמחייב אנשים קצת ״לפתוח רגליים״.

חוץ מזה – וזו כבר פרשנות שלי על היצירה שלה – יש בכריכה גם אלמנטים של התחזות (יש ארנב אחד עם קרניים, ואחד עם אוזני עכבר), והיא גם מרפררת לאמנות פופ דרך הדימוי החוזר. הכיתוב בכתב יד הוא כמו חתימה של אמן על יצירה. הכריכה גם ממשיכה את הדיון שמיכאל כל הזמן עסוק בו – על איך להפוך אמנות לסקסית

יובל: אהבתי. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

דנה: חשוב לי שאנשים מעולם האמנות יקראו את הספר. גם כי הוא עליהם, וגם כי הם עשויים לגלות שהוא נותן מילים של ממש למחשבות ולרגשות שהיו להם ביחס לעולם האמנות וביחס לחוויה של להיות אמן. ואולי הוא גם יכול לספק נקמה קטנה ומתוקה בטיפוסים מסוימים ששמו להם רגליים, או שסתם לא באו להם טוב

---

דנה שוופי | איך להיות מוזה
עורכת: מיכל בן־נפתלי
הוצאת אפיק, 346 עמודים
להשיג בחנויות הספרים ובמהלך שבוע הספר בדוכן של הוצאת אפיק בפארק שרונה, תל אביב