פסטיבל כלים 2026: ״מחשבה כוללת של יצירת אלטרנטיבה מנהיגותית וקיומית״

פסטיבל כלים שיפתח מחר (11.5) מורכב משישה ימים של בכורות במחול עכשווי ופרפורמנס, מופעי מחול לכל המשפחה, הכנס השנתי של האגודה הישראלית לחקר המחול, מופעי מחול אינקלוסיבי בשיתוף א.נשים עם מגוון יכולות ובמגוון גילאים. בלב הפסטיבל עומד השנה פרויקט ״מורות דרך״, שבמסגרתו הזמינה המנהלת האמנותית של הפסטיבל, איילה פרנקל, נשים פורצות דרך בשדה האמנות והמחול העכשווי לאצור אירועים שמתבוננים על מסורת גופנית־תודעתית, העברה של ידע ומורשת. 

״אנחנו פועלות להרחבת שדה המחול והכוריאוגרפיה בישראל”, אומרת פרנקל, ״ומזמינות את הקהל לחוות יצירה אמנותית חדשנית שיש בכוחה להציע אלטרנטיבה. בתוך מציאות של מלחמות, הובלה גברית וכאוס, אנחנו בוחרות באמנות; בוחרות בגוף כזירה של ידע, הבעה, התנגדות ותשוקה. בוחרות בנשים מנהיגות שמשפיעות ומעצבות את שדה המחול העכשווי בישראל כיום״. 

הצורך במורות דרך נבע, לפי פרנקל, בין השאר מהצורך האישי שלה כאישה בתוך השנים הללו של התמודדות עם המלחמה. ״הרעיון של מורות הדרך שואף להציע מחשבה כוללת של יצירת אלטרנטיבה מנהיגותית וקיומית, והוא לא מסתכם רק באותן נשים מופלאות שהוזמנו לאצור אירועים בפסטיבל. 

״אני לא מחפשת ליצור קבוצה אקסקלוסיבית אלא להצביע על כיוון, להציע אפשרויות חדשניות לסמן את הדרך, להוות מצפן. ישנן המון מנהיגות פוטנציאליות, בכל התחומים של חיינו כחברה בישראל״.

---

ענת דניאלי

״אני מפתח פה את הרעיון של הבלוט ושל החשיבות שלו כדי לדמיין את החיים בכיוון הפוך, אחורנית, לא מבחינת הזמן, מלידה ועד מוות, אלא מבחינת המשמעות שלהם […] עץ האלון לא נעשה יותר הוא עצמו אחרי ארבע מאות שנה וברגע שנכרת. הוא תמיד הוא״
לחיות את החיים אחורנית – מכתב, ג׳יימס הילמן

זמן מה אני הופכת והופכת בצירוף ״מורות דרך״ ותוהה למה הוא לא נעתר לי. אני תוהה מה מורות הדרך חושבות על מורים ועל הוראה, עד שהמחשבה שלי נפתחת כשתשומת הלב מופנית אל הדרך עצמה. הדרך היא המורה והיא יודעת את עצמה הולכת. ומצידיה יש מורות שמאשרות, כן, כן, זו הדרך… הדרך ידועה והיא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לעצירה. הדרך מקופלת, מגולגלת ונפרסת כמו האלון שמקיים את הבלוט, מגשים אותו רק מתוך ידיעתו הפנימית והקודים הגנטיים שלו.

והמורה היא נושאת כליה של התלמידה. היא ניצבת בדרך, כתמרור או סימון שביל, לאשר את הכיוון, הכלי, האמצעי, לראות את מה שהתלמידה יודעת ואולי חוששת להיות. התלמידה מכוונת את המורה, וזו מצידה עוזרת להסיט את הפחדים מהמסע ומסייעת לשלוח עוגן אל העתיד.

ומתוך הרעיון שהנשמה שלנו מגיעה אל העולם בכדי ללמוד את השיעורים שלה, כך המורות והמורים שלנו, כמו גם הורינו, מלוהקים בקפידה כדי שנוכל ללמוד שיעורים ולעלות כיתות, להתגשם ולהפוך למה שנרשם בבלוט שלנו. וכך אנחנו המורות של המורות שלנו. התלמידות שאנחנו מכוננות את ההורה, המורה וההוראה, מאפשרות למורה להיות מורה, מאפשרות את המפגש בדרך. 

מהמורות.ים שלי קבלתי את ההכרה והחיזוק של מה שהיה בתוכי והם ראו, כמו היו מראה עבורי. וכמורה אני נזכרת בבהירות שבה אפשר לזהות את הכישרון והתשוקה של תלמידה, כמו זיק של אור, ואני המראה שדרכה הזיק חוזר ומראה את עצמו לתלמידה. מבטה של התלמידה ממלא גם אותי בזיק וכך היא יוצרת אותי כמורה. 

---

אורלי פורטל

מורשת אבות אבותיי

ירשתי את שפתם, ירשתי את המוזיקה הערבית הקלאסית והצפון אפריקאית, שהפעילה את כל המיתרים ובעיקר את מערכת העצבים. ירשתי תרבות שאפשרה לי לצלול למעמקים, אל זיכרון קדום ששוכן במרתף האגן הנעול וממתיק כמו יין עתיק. הורי המהגרים שעלו במרוקו, הביאו עמם נכסים תרבותיים, אך המורה השאמנית שלי היתה סבתא שלי עישה (חיה) עליה השלום

״הזְקנה ששוכנת באגן היא בת
מיליוני שנים, כצחוקה המתגלגל מאוֹשר של סבתי החכמה
למדתי ממנה להגות כשישבה
שעות ארוכות בחדרה וקיפלה
ערמות של כבסים ושל מחשבות״

משה פלדנקרייז היה לי למורה, ממנו למדתי לחבר בין הפיזי לאנרגטי, בין המדעי לחושי. התודעה הגופנית, הדיוק והחקירה הסומטית נטמעו בבשרי.

הכוריאוגרפית פינה באוש, שבאה מתרבות רחוקה משלי, העניקה לי השראה באומץ ובטוטאליות שלה. היא לימדה אותי שהדרך היא היצירה, והיצירה היא תולדה של דרך עמוקה ומתמשכת.

ובקולה של אום כולתום מצאתי נחמה גדולה, השירה שלה לימדה אותי על נשימה, על סרעפת, על אינטנסיביות שנוגעת בבלתי אפשרי עד שהקול נפרץ החוצה. דרכה התחזקו שרירי הליבה שלי, הפיזיים והרוחניים כאחד.

המורשת שאני מעבירה הלאה מבוססת על מדע ותרבות, על אינטנסיביות וטוטאליות שהופכות לעדינות ולדיוק. מתוך כל אלה צמחה ״שיטת אורלי פורטל״ – שפה תנועתית־גופנית שנולדה ממפגש בין מסורת עתיקה לחקירה עכשווית, בין ידע שעובר בירושה לידע שנחקר בגוף. עבורי זו תנועה בין־דורית עכשווית וערכית.

המפגש בין תרבויות ומורשת לבין דיסציפלינת המחול המערבית, חולל שפה חדשה ומשיבה את האגן הביתה.

---

ילי נתיב ואיריס לנה

מורות דרך הן חוליות מפתח בשרשרת העברת ידע מחולי המתקיים במרחבים של זיכרון תנועתי, איכות, בקצב, מגע ונשימה, ובאתיקה של עבודה. הן מתווכות בין מסורת להתהוות, נושאות פרקטיקות, ערכים ואסתטיקות, מעבדות ומשנות אותן וממקמות אותן בגופים וזמנים אחרים. הן בנאיות תרבות, יוצרות גנאולוגיה של ידע, ומעצבות את שדות החיפוש בהם הדור הבא תחשוב, תנוע ותיצור.

ילי: דרכי עוצבה בהשראת מורות הדרך שלי, כולן נשים, שלימדו אותי תנועה, הקשבה לגוף, לזמן, ליחסים עם אחרות ולתהליך היצירה של העבודה האמנותית. אני חוליה אחת בשרשרת של מורות שעימן פסעתי במרחבים של גופניות, מחשבתיות ופרפורמטיביות שעיצבו את דרכי כחוקרת ומורה. 

השראות אלה מלוות אותי בליווי של תלמידות צעירות ולא צעירות, שבהן אני מבקשת לעורר אמון בקול הגופני שלהן, בסקרנות וביכולת לפתח את דרכן הלאה. תלמידותיי היו תמיד גם מורותיי, דרך השאלות שהן הציבו בפני והאופנים שבהם הן חושבות, נעות ומאתגרות מסגרות קיימות עד היום.

איריס: בתחילת שנות ה־60 הייתי ילדה רקדנית בסטודיו של רחל תליטמן בשכונת ביצרון בתל אביב. היא לימדה בלט קלאסי עם גרביונים וטוטו ורודים, נעלי פוינט ופסנתרנית. עשרות שנים אחרי זה גיליתי שהיא למדה בבית הספר של הבלט העירוני של ניו יורק, חזרה לישראל ופתחה את הסטודיו שלה ובהמשך הייתה חברה בצוות של ה־R.A.D. 

אבל אז לא ידענו עליה כלום, וגם לא על אהוד בן דוד ושמעון בראון שהיו המורים הבאים שלמדתי אצלם שיעורי ג׳אז פרועים ומלאי תשוקה בסטודיו בגבעתיים. וגם לא על לורי פרידמן ויגאל ברדיצ׳בסקי שאצלם לקחתי שיעורים של גרהם וקלאסי, כשכבר הייתי בתיכון, בבית הספר של בת־דור בלונדון מיניסטור. 

זה היה כל כך נפלא! התנועה במרחב, הגוף שלומד טכניקה בחיקוי מול מראה, המוסיקה, הדחף לנוע, התנועה ביחד, בתואם. לא היו לנו שיעורי יצירה, אילתור, צפייה ביצירות, או איזשהי הבנה של המחול כאמנות. רק לרקוד! זה היה תענוג פראי נטול הקשר וחסר דעת, אבל תענוג עילאי! זה המקור של האהבה הענקית למחול ולגופים הרוקדים, ואת האהבה הראשונית הזאת אני מעבירה הלאה.

---

רותי דירקטור

רק בדיעבד, במבט לאחור מסתבר שהדרך, הדרך עצמה, היא מורת הדרך. ומילים, מילים כתובות, הן שהובילו אל הדרך. 

מורות הדרך הכתובות הראשונות חיכו לי בספרייה בבית הורי, בתוך כריכה קשה אדומה: האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. לא פחות מהאילן הגבוה ביותר של התרבות המערבית, בתרגומו עתיק היומין של טשרניחובסקי, שכבר אז, כשקראתי אותו כנערה, הוא היה ארכאי ומיושן והילך עלי קסם.

בייחוד האודיסיאה – סיפור מסע ודרך, סיפור המסע ב״ה״ הידיעה, סיפור חזרתו של אודיסאוס ממלחמת טרויה לביתו. הוקסמתי. ממקצב ההקסמטר המפואר, מהחזרתיות על תארים וביטויים (חזרתיות של מחול פוסט מודרני, אני יכולה להגיד עכשיו), מהחירות לתאר במילים אחרות בדיוק מה שנאמר שורה אחת קודם, מתיאורים ארוכים שעוצרים את העלילה. 

למה? כי יופיה של הכתיבה הוא העיקר. כי המילים יוצרות מסע משלהן, שהופך מטפורה למסע של אודיסאוס, מסע בן עשר שנים, בחזרה לביתו.

המחשבה על משורר בן המאה השמינית לפנה״ס, שנודד ממקום למקום, נעצר בערים ובכפרים, ומדקלם לאנשים שנאספו סביבו אלפי שורות שיר בעל־פה, הייתה לדימוי ששבה את ליבי. כשהלכתי ללמוד לימודים קלאסיים באוניברסיטה המטרה הייתה לקרוא את האודיסיאה במקור. אבל אחרי שלוש שנות תואר ראשון הדרך שלי התפצלה לכיוונים אחרים, מורי דרך אחרים לקחו אותי לשבילים אחרים. והיום, למרבה הצער, אני לא מסוגלת לקרוא שורה אחת ביוונית של הומרוס.

כשאני חושבת על הערב בכלים – הערב שאני אוצרת בהשראת שירה בציבור, ריקודי עם והליכות קבוצתיות, נדמה לי שבבסיס הרחוק של כל אלה, עוד לפני הרקוויאם לציונות האומללה, לפרקטיקות הפרפורמטיביות־השתתפותיות שצמחו ממנה, ולאובדן הדרך שלנו כאן, אני מבקשת לחזור לפלא של משורר קורא שירה מול קהל – קהל מתמסר, קשוב, שכנראה גם מכיר את הסיפור כי הוא כבר שמע את השירה הזאת. רגע החסד של אמן מבצע – פרפורמר – מול ויחד עם קהל שהוא קהילה.

---

אילנית תדמור

צמחתי מתוך דיסציפלינות של קונטקט אימפרוביזציה, אמנויות לחימה ומחקר סומטי. מרחבים אלה לימדו אותי הקשבה למשקל, למגע, לכוח, לכוונה והניחו את הבסיס לשפת ההוראה והיצירה שלי. לא הגעתי ממסורת תנועתית אחת מובהקת, ולכן הסקרנות לחבר בין עולמות שונים הייתה חלק בלתי נפרד מהתפתחותי.

המורשת שאני מבקשת להעמיק ולהעביר הלאה היא החיבור בין תנועה לתודעה. מחד האפשרות לנוע ״ללא מחשבה״, במובן הזני: להיות בתוך הפעולה באופן שלם, נקי מהסבר. מאידך האפשרות לאפשר לדמיון להוביל את התנועה, לתת לרעיון או לדימוי להניע את הגוף. כשהדמיון מוביל, אפשר לדמיין את הבלתי אפשרי, והגוף, גם במגבלתו הגשמית, יכול לבטא רעיון, חלום או חזון.

החיבור בין גוף לתודעה נושא פוטנציאל ריפוי עמוק. כשאדם מדמיין תיקון, עתיד רצוי או חלום כמוס התנועה יכולה להפוך לגשר המאפשר לחוות זאת כמציאות.

עבורי התנועה היא דרך להתבונן, להבין, לרפא וליצור שינוי בעצמי ובאחרים, במרחב המשותף. שפת ה־PLAY שיצרתי לאורך השנים, מציעה תרגול של נוכחות גמישה, הקשבה פעילה, וגמישות בתגובה ביחס למציאות משתנה. זו שפה שנלמדת דרך חיבור בין סקרנות ומשחקיות, שבה כל מפגש הוא פתח לדיאלוג חי.

אני יכולה לדמיין שהתנועה והחיבור לגוף יכולים להתרחב לא רק גיאוגרפית אלא גם תודעתית וחינוכית. החיבור לגוף יכול להפוך ולהיות שפה שבאמצעותה אפשר ללמוד מתמטיקה, תיאטרון, אזרחות או גאוגרפיה. הרי הגוף תמיד נוכח; הוא כלי חשיבה, ביטוי וחקירה. תנועה יכולה להיות דרך תקשורת, שפה ליצירה והבעה רגשית, ככלי לריפוי נפשי ושיקום הגוף.

אני מאמינה בפוטנציאל של שדה המחול והתנועה להפוך לשפה יצירתית רחבה, כזו שמחברת בין אנשים, בין קהילות ובין תחומי ידע. דרך הגוף אפשר ללמוד על העולם, לחלום, לשאול שאלות וליצור שינוי. בתוך החברה הישראלית שנמצאת בתהליך של שבר ושיקום, למחול יש יכולת ממשית להשתתף בניסוח מחודש של תקשורת, ריפוי ומשמעות.

---

מורות דרך | פסטיבל כלים 2026
מנהלת אמנותית: איילה פרנקל
מרכז כלים, בת ים
11-16.5