הגוף כמפה של חיים קודמים: גלגול הנשמה של אמירה זיאן

ענבל: שלום אמירה, מה שלומך?

אמירה: שלום ענבל, האמת היא שאני בהתרגשות גדולה. הימים האלה מרגישים לי כמו תנועה מתמדת בין העולמות, בין המציאות היומיומית המורכבת שלנו לבין החלל של מוזיאון רמת גן, שבו מוצגת התערוכה ״גלגול נשמה״

ענבל: אנחנו נמצאים במציאות לא נורמלית כבר כל כך הרבה זמן, שמדי פעם צריך להיזכר שאפשר גם אחרת. לפחות האמנות נותנת לנו לרגע להיות בעולם אחר. התערוכה שלך היא אחד מהרגעים האלה – חלל גדול במוזיאון רמת גן עם צילומים יפים ומסתוריים

אמירה: תודה רבה, מאוד שמחתי שאהבת. את כל כך צודקת, האמנות היא באמת סוג של מקלט במיוחד בשבילי, מקום שבו אפשר רגע לנשום עמוק ולשאול שאלות גדולות. התערוכה הזו נולדה מתוך חקירה של מושג ה״תַקַּמֻּץ״ – גלגול נשמות בתרבות שלי. המילה הזו מגיעה מהמילה ״קמיס״ (חולצה), והיא טומנת בחובה אמונה יפה ומנחמת: הנשמה היא כמו גוף שפשוט מחליף בגד, היא אף פעם לא באמת נעלמת.

בצילומים ניסיתי לתפוס את הרגעים האלה של המעבר. הצילומים הם מבויימים, כי רציתי לפסל את המסתורין הזה, לברוא עולם שבו הגבול בין החומר לרוח מיטשטש.

עבורי, התערוכה היא הזמנה להסתכל על הזיכרון ועל הגוף בצורה אחרת – לא כסוף, אלא כחלק משרשרת נצחית. בתוך המציאות הלא נורמלית שלנו, היה לי חשוב ליצור מרחב שמאפשר לנו לזכור שיש בנו משהו עמוק יותר, שלא כלה לעולם

ענבל: נאמר למי שלא מכיר אותך, שאת בת העדה הדרוזית, שבה הדת היא סודית. איך את מוצאת את עצמך בין התרבות שבה גדלת ובין התרבות הדרוזית? את רואה עצמך דתייה?

אמירה: אני רואה את עצמי קודם כל כבת לתרבות הזו – תרבות שיש בה עומק רוחני וסוד יפהפה. אני לא מגדירה את עצמי כדתייה במובן המקובל של המילה, אלא כאישה מאמינה ברוח, בזיכרון ובקשר שבין הדורות.

לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו פוגשים אדם או מקום ומרגישים חיבור עמוק שאין לו הסבר. לא ביקשתי מהקהל לשנות את אמונתו, אלא רק להקשיב לשקט שבין הגלגולים ולזיכרון שהגוף והבגד נושאים

הסודיות של הדת היא לא מחסום עבורי, אלא השראה. באמנות שלי אני לא מנסה לגלות סודות דתיים, אלא להקשיב להדים שהם משאירים בתוכנו. המושג של גלגול נשמות הוא חלק מהדי.אן.איי שלי, מהאוויר שנשמתי בבית. הוא נוכח שם גם בלי שמדברים עליו במפורש.

אני מוצאת את עצמי נעה בין העולמות: מצד אחד השורשים שלי, הכפר והערכים שגדלתי עליהם, ומצד שני עולם האמנות העכשווי שבו אני פועלת. אני לא מרגישה סתירה ביניהם. מבחינתי, הצילום הוא השפה שבה אני מצליחה לתווך את הזהות המורכבת שלי. אני משתמשת בשפה החזותית כדי לתת ביטוי למה שאי אפשר להגיד במילים, בגלל אותו סוד או צניעות. זה המקום שבו האמנות הופכת לגשר הכי יפה שיכולתי לבקש

ענבל: גלגול נשמות הוא רעיון שלא קל להכיל מהמקום שממנו אני באה, והנטייה הראשונית היא לבטל אותו כלא קיים. דרוש אומץ כדי לשים אותו במרכז תערוכה בלב התרבות הישראלית החילונית?

אמירה: זה נכון, בעולם רציונלי קל לבטל את מה שאי אפשר למדוד. אבל האומץ שלי לא הגיע מהצורך להוכיח שגלגול נשמות קיים, אלא מהרצון לתת מקום לתחושה האנושית של המשכיות.

בסוף, לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו פוגשים אדם או מקום ומרגישים חיבור עמוק שאין לו הסבר. לא ביקשתי מהקהל לשנות את אמונתו, אלא רק להקשיב לשקט שבין הגלגולים ולזיכרון שהגוף והבגד נושאים.

בעיניי, להציב את המסתורין הזה במרכז זה לא אומץ דתי, אלא אומץ רגשי: להזכיר שבתוך המציאות השבירה שלנו – יש בנו משהו שלא כלה לעולם. זו נחמה שלדעתי כולנו זקוקים לה עכשיו

מצלמת היסטוריה

ענבל: העבודות מאוד יפות, גם בלי להכיר את הסיפורים שמאחוריהן, ובכל זאת הסיפורים מוסיפים עומק, והם שער לעולם שממנו את יוצרת. תוכלי לספר על כמה מהעבודות?

אמירה: את צודקת, האסתטיקה היא רק השער, אבל הסיפורים הם הנשמה. מאחורי הצילום של המדים, לדוגמה, עומד סיפור על ילד משפרעם, שחווה גלגול נשמה של גבר מעוספיה שנהרג בצור במלחמת לבנון הראשונה. כשהילד הגיע לבית של המשפחה מהגלגול הקודם, הוא ידע בדיוק מי נמצא שם וביקש מאשתו (מהחיים הקודמים) את החפצים שלו.

הוא הוציא מהארון את המדים, ובידו הייתה שקית עם דיסקית. לפני שפתח אותה, הוא אמר לאמא שלו: את זוכרת שאמרתי לך שאני זוכר את המספר האישי שלי? זה 44665. ובאמת – זה היה המספר על הדסקית.

בצילום, המדים הם לא רק פריט לבוש. הם עדות פיזית למעבר של הנשמה, לרגע שבו הזיכרון חזק יותר מהמוות. זה המקום שבו הבגד הופך להיות הוכחה כואבת ומרגשת להמשכיות שלנו

ענבל: מרתק. תוכלי לספר על עבודה נוספת?

אמירה: התערוכה עוסקת המון במושג שנקרא עקבות. הרעיון שהזיכרון לא נשאר רק בראש, אלא נחרט ממש בתוך הגוף. בתרבות שלנו מאמינים שסימני לידה מסוימים הם עדות פיזית לדרך שבה הנשמה עזבה את העולם בגלגול הקודם, כמו צלקות שנשארות על הנשמה ועוברות לגוף החדש.

הסיפור של הצעיר מבית ג׳אן הוא דוגמה מטלטלת. הוא נושא בתוכו את הזיכרון של החייל מדחת יוסף, שנהרג בקבר יוסף בשנת 2000. הוא נולד עם סימן לידה בדיוק בין עצמות הבריח, באותו מקום שבו פגע הכדור שהרג את מדחת. הוא גם זוכר פרטים שאי אפשר להמציא: את הרגע שבו לא הצליח לנשום כשהוא פצוע במשך כמה שעות עד שמת, את השמות של ההורים מהחיים ההם. עבורו, הסימן בגוף הוא משהו שהוא לא יכול ולא רוצה לשכוח.

בצילומים שלי אני מחפשת בדיוק את המקומות האלו, שבהם הגוף הופך למפה של חיים קודמים. כשאני מצלמת תקריב של סימן על עור – אני לא מצלמת רק פיגמנט, אני מצלמת היסטוריה. זה הופך את המושג של גלגול נשמות ממשהו מופשט למשהו מוחשי

ענבל: יש עבודה בתערוכה שקראת לה פורטרט עצמי, ובה נראית רעלה מרחפת – איך היא מתקשרת אלייך?

אמירה: הבחירה לקרוא לרעלה המרחפת פורטרט עצמי נובעת מהתחושה שהזהות שלי היא לא רק מה שרואים במראה, אלא הרוח שאני משאירה אחרי.

יש קשר ישיר בין הרעלה לחולצות בתערוכה: אם החולצה מייצגת את הנשמה הכללית בתוך ה״תַקַּמֻּץ״ (שמגיעה מהמילה חולצה), אז הרעלה היא הדיוקן האישי שלי בתוך הסיפור הזה. החולצה היא הבית של הנשמה, אבל הרעלה היא הבית של הזהות שלי כאישה דרוזית וכאמנית. שתיהן מרחפות באותו אופן כי שתיהן עשויות מאותו חומר של זיכרון. דרך הרעלה אני מראה את המורכבות של החיים שלי – כבוד למסורת ולצניעות, יחד עם חופש ומעוף

גם אם אני לא עוטה את הרעלה פיזית, היא עוטפת את התודעה שלי ואת האופן שבו העולם מסתכל עלי. לבחור בה כפורטרט עצמי זה לומר שהזהות שלי מורכבת ממה שגלוי וממה שנסתר. זה הדיוקן של הנשמה שלי

ענבל: זה מעניין שבחרת בה לדיוקן עצמי שלך, למרות שאת לא לובשת אותה

אמירה: זה נכון, ביומיום אני לא לובשת רעלה, ודווקא בגלל זה הבחירה בה כפורטרט עצמי היא כל כך משמעותית עבורי. באמנות, אני לא מחפשת איך לתעד את המראה החיצוני שלי, אלא את המטען שאני נושאת בתוכי. הרעלה היא חלק מהשורשים שלי, מההיסטוריה של אמא שלי ושל הסבתות שלי.

גם אם אני לא עוטה אותה פיזית, היא עוטפת את התודעה שלי ואת האופן שבו העולם מסתכל עלי. לבחור בה כפורטרט עצמי זה לומר שהזהות שלי מורכבת ממה שגלוי וממה שנסתר. זה הדיוקן של הנשמה שלי, לא של הלבוש שלי

ענבל: יש עוד עבודה מיוחדת בתערוכה – עבודת וידאו בשלושה מסכים. האם זו עבודת הווידאו ראשונה שלך?

אמירה: הווידאו הוא אכן צעד חדש ומרגש עבורי. זו הפעם הראשונה שאני יוצרת עבודת וידאו ארט כל כך רחבה, והבחירה בשלושה מסכים היא לא מקרית. רציתי ליצור חוויה שעוטפת את המבקר מכל הכיוונים, ממש כמו שהזיכרון עוטף אותנו.

בווידאו אני לוקחת את הדימוי של החולצה הלבנה ונותנת לו חיים ותנועה. אם בצילומים הקפאתי רגע אחד, כאן אפשר לראות את הנשימה של הבד, את הריחוף האיטי ואת המעבר שלו במרחב. זו בעצם התגלמות ה״תַקַּמֻּץ״ בתנועת הנשמה שעוברת מגוף לגוף, ממקום למקום – אני מפרקת את החולצה לכמה חולצות.

שלושת המסכים מאפשרים לי לשחק עם הזמן – לפעמים הם מסונכרנים ולפעמים כל מסך מראה רגע אחר, מה שיוצר תחושה של גלגול מתמשך. עבורי, הווידאו הוא הלב הפועם של התערוכה; הוא הופך את המושג המופשט של גלגול נשמות למשהו מוחשי שקורה ממש עכשיו מול העיניים של הצופה

ענבל: ספרי קצת על הדרך שלך בעולם האמנות

אמירה: הדרך שלי בעולם האמנות לא הייתה פשוטה, והיא עדיין דורשת ממני המון אומץ בכל יום מחדש. לצמוח בתוך חברה מסורתית ולבחור בבימוי צילום ככלי לביטוי עצמי – זה לפעמים ללכת לבד בתוך השקט. היו רגעים של ספק, של תהייה איך יקבלו את העבודות שלי, גם בתוך הקהילה שלי וגם מחוצה לה. אבל דווקא המורכבות הזו היא שנתנה לי את הכוח.

היום, כשאני מציגה במוזיאון רמת גן, אני מבינה שהקושי היה חלק בלתי נפרד מהיצירה. הוא זה שדייק את הקול שלי והפך אותו למה שהוא היום, שפה שמחברת בין הסוד הגדול של ה״תקמץ״ לבין המציאות האנושית של כולנו

ענבל: איפה למדת אמנות ואיך הדברים התגלגלו אחר כך? איך פגשת את גליה בר אור שאצרה את התערוכה?

אמירה: למדתי לתואר ראשון ושני באמנות באוניברסיטת חיפה. אחרי שהצגתי את התערוכה הראשונה שלי בנושא במוזיאון וילפריד, הרגשתי שיש עוד שכבות של זיכרון שצריך לקלף. כשפגשתי את גליה בר אור, זה הרגיש כמו המפגש המדויק שהייתי צריכה כדי לקחת את המחקר הזה לשלב הבא. גליה, עם הניסיון והרגישות העצומה שלה, ידעה לזהות את הניצוץ שכבר היה קיים ולעזור לי להפוך אותו לחוויה מוזיאלית שעוטפת את הצופה מכל הכיוונים.

היום אני מבינה שהמסע שלי, עם כל המורכבות שבו, הוא בדיוק כמו גלגול נשמה: הוא דורש מאיתנו להשיל בגד ישן כדי לצמוח לתוך משהו חדש. אני לא מצלמת רק סיפורים של אחרים, אני מצלמת את הדרך שלי הביתה, אל המקום שבו המסורת והחופש שלי נפגשים

ענבל: ומכאן – לאן הלאה, מה התוכניות להמשך?

אמירה: האמת, יש תוכניות מרגשות. בקרוב אשתתף בפרויקט בינלאומי גדול במוזיאון הברונקס בניו יורק, שמתמקד בסוגיה הנשית. זה פרויקט שזכה למימון של קרן אנדי וורהול, וההזמנה להיות חלק ממנו היא רגע של שיא והתרגשות אדירה עבורי. במיוחד בתקופה המורכבת הזאת

ענבל: נשמע נהדר! בהצלחה רבה בפרויקט, ותודה על השיחה

אמירה: תודה לך, ועל ההזדמנות הזאת

---

אמירה זיאן | גלגול נשמה
אוצרת: גליה בר אור
מוזיאון רמת גן, אבא הלל סילבר 146
נעילה: 31.12