כל מה שחשוב ויפה
גליה בר אור על רקע עבודתה של אירית חמו. צילום: גל חוברה ברגמן
גליה בר אור על רקע עבודתה של אירית חמו. צילום: גל חוברה ברגמן

סיפור מסגרת // גליה בר אור

מ״עבודה עברית״ ועד לרציף פירמידה בחיפה ובאוהאוס חברתי - האוצרת גליה בר אור משתפת אותנו בתערוכות, ביצירות ובחללי האמנות שהם אבני דרך בקריירה שלה ובשדה האמנות המקומי. פרויקט חגיגי

צולם בתערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב


איזו תערוכה, יצירה או אירוע אמנותי מכונן (בזירה המקומית) את רואה כמשמעותיים במיוחד בהיסטוריה של האמנות הישראלית?

מנקודת מבט של מי שחיה את מה שקורה עכשיו וממבט לאחור, של תודעה ההיסטורית ואירועים מעצבים, אני בוחרת כאירוע הכי משמעותי את תגובת אמניות ואמני מוזיאון רמת גן להשתלחות של ראש העירייה, וכן את עוצמת הסולידריות של עולם האמנות כולו. זה אירוע מכונן כי לאחר שנעשה ניסיון לתת אמון ולקיים דיאלוג, הובן שנחצה קו אדום.

עולם האמנות הוקע על ידי ראש העיריה באורח פומבי כהזוי, מנותק וכלא אתי. ואז הייתה כאן הצבעה חד משמעית שבלי מרחב ודיאלוג מכבד, אי אפשר לפעול כחברה, לא ניתן ליצור. כפי שנאמר במסכת קידושין, ״נשיא שמוחל על כבודו, כבודו אינו מחול״; ערך עמוק בחיי היחיד והחברה, לא ניתן לאפשר שיירמס.

מהי תערוכת הדגל המשמעותית ביותר בקריירה שלך?

התערוכה והספר ״עבודה עברית״ משנת 1998 שיצאו כחלק מציון 50 שנים למדינה. הייתי אומרת שהם הביאו סוג של חוויה אנושית וגם תובנות של משמעות ההדחקה – גם כמושג וגם כדחיקה של אוכלוסיות ושל התנסויות אנושיות. ההמשך שלהם בא לידי ביטוי בפעולה שלי ברציף פירמידה בחיפה ובבאוהאוס חברתי, שהוציאה את המוזיאון או את חלל האמנות לרחובות.

במשך זמן רב עולם האמנות והקאנון היו צרים והציגו הבטים מאוד מסוימים. התערוכה ״עבודה עברית״ ביקשה לנקז חוויה ותובנה לפיה זו החמצה גדולה בשבילנו, כשעולמות מורכבים ומשמעותיים עבורנו מבחינה רגשית, חברתית ועוד – אינם מיוצגים. זאת קודם כל החמצה שלנו, וגם כשל אתי.

באוהאוס חברתי ורציף פירמידה ביקשו להוציא את התערוכות מהאקסקלוסיביות של המוזיאון שאליו מגיעים אחוזים כל כך זעומים. בימינו יש ריבוי אפשרויות מבחינה טכנולוגית לחלוק ולאגור זיכרון וחוויות, והאירוע הזה דיבר על ההחמצה הגדולה שמתקיימת כשאנחנו לא משתמשות במשאבים ליצור זיקות בין כל מה שסביבנו, באמצעות בנייה של יחסי אמון עם קהילות שונות שיש להם מרכזים.

יש יוצרות ויוצרים שלא מיוצגים במוזיאון; הם יכולים להגיע אליו ואפילו לחוש סוג של מועקה. עלינו להתייחס לכל המרחב שסביבנו, ולהשתמש בכל האמצעים שיש לנו בכדי ליצור אינטראקציה. מצאתי שיש עולמות כל כך עמוקים ועשירים, והדרך היחידה להגיע אליהם היא שותפות, לתת להם מקום וניראות. הבנתי כמה אנרגיה והעצמה וכמה מחקר ותובנות מושגיות יש לפעולה כזו של המוזיאון העכשווי.

באוהאוס חברתי, 2019. צילום: אריק רובין

באוהאוס חברתי, 2019. צילום: אריק רובין

עבודה עברית. על הכריכה: עבודה של סיגלית לנדאו

עבודה עברית. על הכריכה: עבודה של סיגלית לנדאו

רביע סלפיתי, האיש ההוא בקופסא ההיא. צילום: פני הס יסעור

רביע סלפיתי, האיש ההוא בקופסא ההיא. צילום: פני הס יסעור

רציף פירמידה, חיפה (במרכז ולפנים עבודה של נרדין סרוג׳י). צילום: אורית סימן טוב

רציף פירמידה, חיפה (במרכז ולפנים עבודה של נרדין סרוג׳י). צילום: אורית סימן טוב

במציאות הגלובלית של היום, אמנים ואמניות ילידות ישראל לא בהכרח פועלות מכאן. האם יש לזה השפעה על האמנות הישראלית?

אני שואלת את עצמי מאיזו נקודת מבט נשאלת השאלה ואם תופנה למשל, לאוצרת בהולנד, אם טוב שאמנים הולנדים מהגרים, ומה זה עושה לאמנות בהולנד. עולם גלובלי הוא עולם של הגירה, אז אם נכוון לשיח מקומי שמוטען באיזה די.אן.איי לאומי או לאומני – השיח יהיה פחות בן הזמן ופחות מעניין.

אפשר שהשאלה מבטאה דאגה לאמניות עצמן. לוקאלי־גלובלי זו מערכת יחסים מעניינת והכול כמובן מותנה גם במבנה אישיות. איך מפתחים צורות מורכבות מבחינה חומרית ומושגית שניזונות מהמקום האישי, על הפוטנציאל שמצוי בו, העשיר והפוליטי העמוק. בקשר לשדה האמנות בישראל – זו התפתחות חשובה, שיש כל כך הרבה אמניות ואמנים מצוינים שעושות את הדרך שלהם והיא מרתקת. אני חושבת על התערוכה של גיא בר אמוץ שמוצגת עכשיו באשדות יעקב, ועד כמה האינטראקציה עם האפשרויות וההיקף והתעוזה מפרים אותנו.

לצד איזו עבודה בחרת להצטלם בתצוגת הקבע של האוסף הישראלי במוזיאון ת״א, ומדוע?

לצד העבודה סופה מס׳ 5 (גומפל, קיבוץ עין־חרוד), 2013, של אירית חמו, העשויה אבק על אלומיניום. בבחירה שלי חשבתי גם על הקשר התערוכה ״דמיון חומרי״ והמהלך האוצרותי של דלית מתתיהו. ארבעת האלמנטים במשמעות של השתנות, מחזוריות. לא נצח ולא היקבעות. הדגש הוא על הזמניות, ההתנסות, וזה מה שאני חווה בעבודות שמוצגות בתערוכה, שחלק גדול מהן לא ראינו מעולם כי הן היו במחסנים. ההקשר הזה נכון לעבודה של אירית חמו שמתייחסת לעבודות אמנות שקשה לשמר, כמו פיסול או עבודות במרחב הציבורי.

העבודה היא כולה עקבות, אלה העקבות שהעבודה עוברת עם הזמן. היא נעשתה עם שואב אבק, שייצר שכבות נוספות של אבק. התשתית לעבודה היה צילום של סגרפיטו (טכניקה של ציור על קיר) של מרדכי גומפל שהיה מוצב בעבר בכניסה למלון שולמית בחיפה. היום הוא מוצב במשכן לאמנות עין חרוד. מכיוון שאירית התבססה על צילום של העבודה במצבה כיום, נכללו בה עקבות נזילות המים הישנות ועוברת בה הפגיעות של עבודת הקיר.

זה מה שמרגש אותי בעבודה כולה: זמניות והתנסות הן גם פגיעות. המחזוריות של ארבעה אלמנטים משמעותה טרנספורמציה, שהרי אם אין כליה, אין חיים ואין את הממד האנושי העמוק שהוא ליבה של יצירת האמנות. האדם הוא בעל החיים היחיד שצריך להתמודד עם עובדת מותו. האמנות היא סוג של השארת עקבות.

צילום: גל חוברה ברגמן

צילום: גל חוברה ברגמן

מרדכי גומפל. צילום יניב שפירא

מרדכי גומפל. צילום יניב שפירא

סביב שנת 2010, נודע לי שהמלון הולך להיחרב ויחד איתו ציור הקיר של מרדכי גומפל. עשיתי מאמץ מאוד גדול לנסות לקבל סיוע להציל אותו, וההדף הגיע לקבלן הבנייה שלבסוף החליט על דעת עצמו להוריד את הקיר, ולשנע אותו למשכן לאמנות עין חרוד. באותו היום שבו ניהלתי מו״מ עם הקבלן בטלפון, טסתי לווייטנאם כי הבת שלי עברה שם תאונה קשה. עבורי העבודה גם מדברת על המקומות האלה – סופה, מצבים שבהם אנחנו צריכים להתמודד עם הבלתי צפוי, ובתוך הבלתי צפוי יש לעיתים פוטנציאל.

התערוכה של דלית מקרינה על המשמעות הזו כי הכל בה עשוי שכבות, כולל גם העבודה של אירית חמו. העומק של העבודה הוא גם העומק שבו היא יכולה לדובב, ולהעביר לנו את הצמתים שכל צופה יפגוש ממקום אחר, כך שאפילו לא הכרחי לספר את הסיפור המסוים של הציור או את מה הוא מבטא. כבר בעצם המפגש עם החומריות שלו והעקבות של מה שעבר ומה שהוא מביא איתו – הוא מעניק את רבדים של התנסות אנושית. וזה אולי הדבר הכי חשוב שאמנות יכולה להביא והמוזיאון יכול לחשוף.

birds

מהו המקום האהוב עליך ביותר בעולם האמנות?

מקום הרי יוצרות ויוצרים א.נשים, ולכן המקומות גם משתנים. אני יכולה להגיד שהיום וברגעים אלו מוזיאון תל אביב הוא מקום חביב עליי. אני אוהבת במיוחד להגיע מחוץ למרכז, הזכרתי את מוזיאון אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב. בכל תערוכה שם יש איזו הקרנה לעבודה עמוקה עם אמניות ואמנים שמייצרת משהו ייחודי. אבל גם גלריה קטנה, למשל כמו זו של רמות מנשה, שיש בה סוג של רגישות וקשב נדיר, והאטליה של שמי בכברי, ובערד, ובבת ים.

כך שקשה למקד מקום אחד כשיש כל כך הרבה אוצרות נפלאות. כן, ההקשר למקום יכול מאוד לסייע, אבל מה שחשוב הם האוצרת, הצוות, ומה הם מקרינים במערכת היחסים שנוצרת עם אמניות ואמנים ועם הסביבה. בסופו של דבר כשאני מגיעה למקום, זה מה שיהפוך את החוויה לבלתי חוזרת ביחס למקומות אחרים שאני מגיעה אליהם.


ד״ר גליה בר אור, אוצרת תערוכות רבות בארץ ובחו״ל ומחברת עשרות ספרים וקטלוגים, מרצה בכירה במכללה האקדמית אורנים. הייתה מנהלת ואוצרת המשכן לאמנות עין חרוד (עד 2016), מנהלת ואוצרת פירמידה, מרכז לאמנות עכשווית חיפה (2018) ובאוהאוס חברתי חיפה (2019).

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden