״שטח אפור״: גאי ריצ׳י חי בסרט, לא מביים אותו

גם מעריציו הנאמנים של גאי ריצ׳י יתקשו להגן על הטענה ש״שטח אפור״ (In the Grey), סרטו החדש, הוא עבודתו החלשה ביותר, שלא לומר אשפה קולנועית. יש רק שני דברים שמצילים אותו מלהיות 0 מתוך 5 כוכבים, וגם זה – רק בקושי.

מאז ״סנאץ׳״ הנהדר שאהבתי מאוד, ו״לוק, סטוק ושני קנים מעשנים״, שדווקא לא אהבתי אבל קשה להגיד שאין בו מחשבה וסגנון, ריצ׳י, הבמאי הבריטי שעבר להוליווד, עשה דרך ארוכה ומפותלת. תנודתית במקרה הטוב, מאכזבת במקרה הרע. מסרטי פשע בריטיים שהפכו לסרטי פולחן הוא עבר לביים סרטים הוליוודיים שרבים מהם היו פשוט גרועים, וחלקם בסדר־ISH.

אפשר להזכיר את סרטי ״שרלוק הולמס״ הלא רעים, שבעיקר הקאסט הציל אותם, או את ״רוקנרולה״, ניסיון מביך למדי לשחזר את קסם העבר, גם אם יש בו כמה רגעים טובים. ויש גם את ״הג׳נטלמנים״, שזכה לקונצנזוס חיובי, ולדעתי היה בעיקר חביב מינוס.

לצד אלו, יש את הפחות טובים, רוצה לומר גרועים: החוזה, ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ״קינג ארתור: אגדת החרב״, והקטסטרופה המובילה עד כה, ״היחידה ללוחמה לא ג׳נטלמנית״. על הדרך הוא גם מצא דרך לעשות רימייק גרוע, כמיטב המסורת המאוחרת של דיסני, ראו ערך ״אלאדין״.

במשך רוב הסרט ריצ׳י לא בונה עלילה, לא משאיר שום דבר לדמיון ולא נותן לשום דבר להיראות במקום להיאמר. למעשה, הוא פשוט מספר הכול. בקול רקע בלתי פוסק, חופר, טרחני, מיותר לחלוטין

אבל הנה, שפל חדש, מביך וקרינג׳י, אפשר אפילו להגיד עלבון לאמנות הקולנוע: ״שטח אפור״. כמעט אפשר לחשוב שהוא ניסה לעשות פארודיה. אבל לא, זה אמיתי לגמרי. התיאור הרשמי לבדו כבר מסגיר עד כמה נקודת הפתיחה קלישאתית ותבניתית:

״צוות חשאי של סוכני עילית הפועלים בצללים, מיומנים בהפעלת כוח והשפעה לא פחות משהם מיומנים בשימוש בנשק ובחומרי נפץ מתקדמים. כשדיקטטור חסר רחמים גונב הון בשווי מיליארד דולר, נשלח הצוות להשיב את הכסף במשימה שהייתה נחשבת עבור כל אחד אחר למשימת התאבדות. מה שהתחיל כשוד בלתי אפשרי הולך ומסתבך במהירות, ומתפתח למלחמה כוללת של אסטרטגיה, הטעיה והישרדות״.

מובילי הצוות החשאי הם ברונקו (בגילומו של ג׳ייק ג׳ילנהול) וסיד (בגילומו של הנרי קאוויל). השניים עובדים אצל רייצ׳ל ויילד (אייזה גונזלס), עורכת דין או גובה חובות יוקרתית, שנשכרת בידי בובי שין (רוזמונד פייק), בכירה בחברת ניהול הנכסים ספנסר גולדשטיין, כדי להחזיר מיליארד דולר שמני סלאזר (קרלוס בארדם) מסרב להחזיר.

יש אכן איש עסקים מפוקפק ששולט באיזה אי, אם כי אני לא בטוח שהייתי מכנה אותו דיקטטור. לשם הדרמה, נו בסדר, נגיד שכן. בדרך נמצא גם הורוביץ (פישר סטיבנס), עורך דינו של סלאזר, דמות סליזית אבל שטוחה ולא נחוצה במיוחד.

רייצ׳ל מנסה ״לשכנע״ אותו להשיב את הכסף, תחילה בנימוס, וכשהוא לא עושה זאת, היא לוקחת את שני עוזריה הנאמנים והמיומנים סיד וברונקו, יחד עם הצוות שלהם, שיחבלו בעסקיו ונכסיו עד שיסכים לעסקה.

נתחיל בבעיה הנסלחת ביותר: אין בסרט הזה היגיון בסיסי. ריצ׳י לקח את המושג השהיית הספק לרמה חדשה לגמרי, כאילו הוא מבקש מהצופה לבצע דילוגים אולימפיים, עם מוט, מעל בורות התסריט. לדוגמה, יש הרבה שימוש בבתי משפט במהלך הסרט. אז למה לא כל התהליך פשוט התקיים בבתי משפט? יש הסבר, בערך, אבל לא אהרוס לכם את ההפתעה, כי ריצ׳י עושה את זה בעצמו.

בחזרה לעלילה: מכיוון שמדובר באיש עסקים רע מאוד, הישר מהמדריך לנבל המתחיל, דברים משתבשים והופכים למלחמה עם קווים אישיים. ריצ׳י מנסה, ואפשר רק לשער מה בדיוק (כי כמעט שום דבר לא באמת עובד) לעשות סוג של סרט שוד או ״הייסט״: תכנון מתוחכם, צוות מיומן, משימה פתלתלה, שכבות של הטעיה, קונצים ושטיקים. כלומר, משהו שנראה כמו הגרסה הריצ׳ית ל״אושן 11״. רק עם אפס תחכום, אפס יצירתיות, אפס הפתעה.

מה יש במקום? ברברת בלתי נגמרת, המון פיצוצים, קרבות ירי ומשפטי וואן־ליינר מעוררי בחילה. אני זוכר אחד (לצערי, לשירות הציבור): ״אל תיכנסי למים שאת לא יכולה לשחות בהם״. בתוך הקונטקסט, כי המשפט הזה אמור להיות דרמטי במיוחד – זה אפילו גרוע יותר.

במשך רוב הסרט ריצ׳י לא בונה עלילה, לא משאיר שום דבר לדמיון ולא נותן לשום דבר להיראות במקום להיאמר. למעשה, הוא פשוט מספר הכול. בקול רקע בלתי פוסק, חופר, טרחני, מיותר לחלוטין. כל דבר זוכה לקריינות, כמעט עד רמת מי הולך לשירותים ומתי. אפילו מה האיש הרע חושב על רייצ׳ל נאמר בקול.

בנקודה אחת, רותח ואדום מעצבים סלזר מסנן בין השיניים לעצמו: ״היא מפלצת״. כן, תיארנו לעצמנו שתרגיש ככה אחרי מה שהיא עשתה לך. תודה על העדכון. בנוסף, אקספוזיציות על אקספוזיציות על אקספוזיציות, כולן מלאות יומרה ופומפוזיות, והתחושה היא שריצ׳י פשוט מאוהב בכל חתיכת דיאלוג שלו. הבן אדם חי בסרט, לא מביים אותו.

זו באמת תאונת רכבת שקשה לראות. ולמרות שזה לא מדגם מייצג, לפחות שישה או שבעה אנשים, מתוך כעשרים באולם, יצאו במהלך ההקרנה. לא אשקר – אם לא הייתי צריך לכתוב עליו, הייתי יוצא בעצמי איפשהו סביב קו חצי השעה.

אבל כאמור, יש שני דברים שכן עובדים בסרט הזה, עד כמה שמשהו יכול לעבוד במסגרתו: הראשון הוא ג׳ייק ג׳ילנהול והשני הוא הנרי קאוויל. הם כל כך מוכשרים וכל כך כריזמטיים, ויש ביניהם כימיה טובה מספיק, שהם מצליחים במפתיע לעבוד עם הכלום ושום דבר שנתנו להם. אני לא יודע למה הם עשו את זה לעצמם, אבל הם מקצוענים אמיתיים. יש שורות שבאמת מגיע להם פרס על כך שהצליחו להוציא מהפה בלי לגחך או להיראות מגוחכים.

אלוהים, הפער בין ״סנאץ׳״ לסרט הזה כל כך רחב, ומגלם שונות כל כך קיצונית, שקשה להאמין שהם נכתבו ובוימו על ידי אותו בן אדם. מי שבנה קריירה שלמה על סרטים שמצאו את עצמם בשטח האפור של הדיון הקולנועי, בין תחכום לפוזה, בין סגנון לשטיק, בין אירוניה לקלישאתיות, בין קולנוע רחוב חי לבין תבניתיות וריצוי עצמי – מגיע כאן לאזור אחר לגמרי.

זה כבר לא שטח אפור, זה אזור אסון שצריך להקיף בסרט צהוב, ואחד הרגעים המביכים של הקולנוע המסחרי בשנת 2026.

---

שטח אפור
בימוי: גאי ריצ׳י
97 דקות; ארצות הברית, 2026
כוכב 1