״החוזה״ של גיא ריצ׳י מתחיל טוב. אבל אז הכל משתבש

סרטו החדש של גיא ריצ׳י, ״החוזה״ (מילה מפיית התרגומים: התרגום המתאים יותר היה – ״הברית״) הוא לא סרט רע מאוד, אבל גם לא סרט טוב. הוא כן סרט טוב לבחון דרכו החלטות לא נבונות. שכן, בחירותיו של הבמאי והעורך גם יחד רידדו את הסרט ועקרו את הפוטנציאל הדרמטי שטמן בחובו. על אף זאת שיש בו חלקים טובים ואקשן נהדר, ליהוק נפלא ומשחק ראוי, אי אפשר להתעלם מחוסר האיזון שמאפיין את הפער בין טיבו של החלק הראשון לסרבול שמאפיין את החלק השני. אפשר היה לפתור את זה די בקלות, אבל ריצ׳י נוטה למעוד, ולא במקומות המאתגרים ביותר.

החוזה הוא סיפור מלחמה הירואי שבלונאי. במרכזו שתי דמויות: ג׳ון קינלי (ג׳ייק גילנהול), סמל ראשון בצבא ארצות הברית המשרת באפגניסטן, ואחמד (Dar Salim), מתורגמן אפגני שנון ואמיץ הנחוש להתנגד לטאליבן כי הם רצחו את בנו. מארב על היחידה של קינלי ופציעתו במהלך המארב מותיר את אחמד בסיטואציה שמוציאה ממנו את המיטב. הוא מציל את קינלי שכמעט נשבה בידי המיליציות הטרוריסטיות, סוחב אותו דרך שטחי הטאליבן בתנאים מחפירים, ימים על גבי ימים, ללא משאבים או תקשורת, בזמן שחברי הארגון נחושים למצוא אותם ולחסלם.

אבל אחמד לא מוותר על קינלי, גם לא תמורת הצלת עורו שלו, ומצליח להצילו. כשקינלי המחלים חוזר לארצות הברית, הוא מגלה כי אחמד הפך לגיבור העם אך גם לאויב הטאליבן מספר אחת, עם פרס על ראשו. הוא נתקף ביסורי מצפון ומנסה לעזור לאחמד מרחוק, עד שהוא מגלה שהדרך היחידה להוציא אותו ולעזור לו היא לחזור לאפגניסטן בעצמו. כנאמר – אם אתה רוצה שמשהו ייעשה, עשה זאת בעצמך.

החלטות מסוימות, כאמור, עיקרו הן את המטען הדרמטי של הסרט והן את המשמעויות העמוקות שלו. נתחיל עם המשפט הנ״ל, ״אם אתה רוצה שמשהו ייעשה, עשה זאת בעצמך״, ונוסיף במסגרת הסרט: רק עשה זאת בעזרת שכירי חרב ומטוס עם מספיק תחמושת למוטט עיר. כל הבילד־אפ הדרמטי, הארוך והמייגע שמתרחש לאורך אמצע הסרט, שכולל בעיקר את קינלי נכתש בגלגלי השיניים של הבירוקרטיה על מנת להוציא ויזות לאחמד ומשפחתו, מוביל לסוף אנטי־קליימטי, מרושל ונחפז. בניגוד לאחמד, שסחב אותו בהרים וגילה תושייה, קינלי נכנס ויוצא בקלות הודות לגיבוי משמעותי, מלווה בתגבורת עצומה שמייתרת את חלקו (מלבד זאת שהוא שילם על התענוג).

חלקו הראשון של הסרט עשוי היטב, מותח, עם סצנות קרב טובות. ההומור של ריצ׳י התאים לאקספוזציה ותרם לאפיון הדמויות והקשר ביניהן. אבל ברגע שהמנוסה מגיעה לסיומה המאושר לכאורה, דברים משתבשים בחווית הצפייה

זו רק דוגמה אחת לתחושת הפער הלא־סביר המלווה את הסרט. חלקו הראשון עשוי היטב, מותח, עם סצנות קרב טובות. המסע של אחמד עם קינלי הפצוע מעניין, מותח ובנוי על הקדמה לא קטנה של הסרט שביססה את הקשר האמביוולנטי אך החזק בין השניים. ההומור של ריצ׳י התאים לאקספוזציה ותרם לאפיון הדמויות והקשר ביניהן. אבל ברגע שהמנוסה מגיעה לסיומה המאושר לכאורה, דברים משתבשים בחווית הצפייה.

והם משתבשים בכל מובן. את המריחה הדרמטית הזכרתי: קינלי מבלה את רוב זמנו בבהייה באוויר, מיוסר, שותה לשוכרה ומתעצבן על ״זמני המתנה ארוכים מן הרגיל״ בטלפון. בנוסף, רודפים את החלק הזה פלאשבקים פוסט־טראומתיים מיותרים וארוכים. אוקיי, קשה לו, זה מובן. הוא רדוף על ידי המחשבה שמי שהציל את חייו ישלם על כך בחייו שלו ושל משפחתו. זה מספיק. לא צריך תזכורת קומפולסיבית למה שהוצג על המסך רבע שעה לפני כן.

טורט ריצ׳י

היה אפשר לפתור את הסרבול הזה די ביעילות, באמצעות המרת המבנה הנרטיבי הלינארי בבסיסו, במבנה לא לינארי. אם קינלי היה נלכד ומיד מתעורר בארצות הברית חודש לאחר מכן, רדוף ופצוע, אז הגיוני היה לחשוף בפיסות את מה שאירע במהלך המרדף מנקודת מבטו. במקום זאת, ריצ׳י בחר לחזור לאותם רגעים שתוארו רק כשהמצלמה הפוכה – שכן קינלי שכב, אז הוא רואה את הכל הפוך. מלאכה קולנועית טריוויאלית מהמעלה הראשונה…

על מנת לתרום להדרדרות נרתם העורך ג׳ימס הרברט. הוא שם לו למטרה ראשונה להבליט את אהבתו לאפקט ההילוך האיטי, שאיתו הוא אמנם הגזים לאורך כל הסרט, אבל בחלק הזה יכול להיות שהזמן ממש עצר מלכת. שיתוף הפעולה לא רק הפך את החלק השני למנומנם, אלא למפעל של צקצוקי לשון מרחבי האולם. נוסף על כך, ההומור של ריצ׳י החליט שמתאים לו להתעלק על חלקים שלהומור אין בהם חלק. את הבעיה הזו אני מכנה ״טורט ריצ׳י״: הוא לא יכול לעצור את עצמו לדחוף בדיחות ״אחוקים״ גם ברגעים העצובים, המרירים והדרמטיים ביותר.

זה בטוח לא משרת את המסר של הסרט שמקופל בבוטות בכותרת, למרות שאינני בטוח אם ללכת לפי התרגום העברי או האנגלי. אבל זה לא משנה. חובות יש לפרוע, בריתות יש לכבד משני הצדדים, לא לפרוש ולהשאיר את האחר להתייבש. מדובר באנלוגיה די ברורה להתקפלות של ארצות הברית מאפגניסטן בשנת 2021, לאחר שסיימה לשרת את האינטרסים שלה, כשמיד אחר כך הטאליבן חזר לשלוט באכזריות במדינה.

זה קרה גם לפני כן, במלחמה הקרה, כשהאמריקאים חימשו את המוג׳האדין כדי להילחם ברוסים, אך ברגע שהם נסוגו – ארצות הברית איבדה עניין (ראו בנושא זה את הסרט המצוין ״מלחמתו של צ׳ארלי ווילסון״). אם המסר לא עבר מספיק בבהירות באמצעות הייצוג האמריקאי המיוסר בדמות קינלי לצד הייצוג האמיץ של אחמד האפגני שנותר להתמודד בכוחות עצמו – ריצ׳י לא ויתר על הזדמנות לכתוב את זה ליטרלית, בכתב, על המסך, בפריימים האחרונים.

המערכה השלישית (אם אפשר לכנות אותה ככה), הייתה קצרה ואנטי־קליימטית כל כך שקצת עצוב לי שלא הלכתי באמצע. ריצ׳י הוא במאי מעניין ובעל יכולות ייחודיות, אבל הוא גם לוקה בהפרזה ובבחירות תמוהות ובלתי סבירות, כאילו צעד לראשונה על סט צילומיו שלו. התוצר הסופי היא גלידת קסטה נרטיבית שחצייה לבן וחצייה חום, רקוב ומתפורר.

אבל סרט הוא לא גלידה וקשה לאכול רק חצי בלי לצפות שהחצי השני יהיה לפחות מספק במידת מה. בחצי הראשון של הגלידה מצוי לו ריצ׳י הטוב, בחצי השני ריצ׳י שצריך להפסיק לעבוד. התוצר הסופי הוא בינוני מינוס, מבוסס קלישאות, מסר קיטשי וברור מאליו, סצנות מיותרות ועריכה עצלה. זה סרט שהתחיל מבטיח, אבל גם סרט שמלבד התחלתו – החלק המרגש ביותר שלו הוא האפשרות ללכת הביתה.

---

החוזה
בימוי: גיא ריצ׳י
123 דקות; ארצות הברית, 2023
2 כוכבים