״הסודות של לאשה״: המתח בין הצהוב לעיתונאי

״הסודות של לאשה״, סרטן החדש של אורית מרלין רוזנצוויג ואנה סומרשף, שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל דוקאביב, מגולל את הסיפור של מגזין ״לאשה״ ומעורר על הדרך תהיה – איך בעשורים מואצים של פמיניזם לא עשו אותו קודם.

מדובר בסרט מתבקש בעידן של קרב על תדמית, קול ונראות של נשים, עידן שבו מתקדמים שני צעדים קדימה ומתנשפים כאילו זה מספיק. עידן שבו מצד אחד נשים הו משכילות יותר, מודעות יותר ונאבקות יותר, ומצד שני יש מי שדואגים לשמור על מדינת ישראל בערוגת השוביניזם.

״הסודות של לאשה״ הוא לא רק סרט על עיתון, הוא גם סרט על כוחה של התקשורת במרחב ההגדרה של הפמיניזם, במיתוג האישה ובמקומה בחברה. הוא גם סרט על מי שהכתיבו באופן עקיף על מה ידברו נשים או מי נחשבת ל״יפה״.

במהלך 56 דקות הוא מציף פרספקטיבות שונות שמרחיבות את הדיון על מהות (הדוגמה של פנינה רוזנבלום על ידי אחת המרואיינות, כפמיניסטית בדרכה או כמי שהקדימה את זמנה, היא דוגמה מצוינת לזה). זה הזכיר לי בהפוך על הפוך את הטיפ שנתנה לורל תאצ׳ר אורליך באחד מציטוטיה המפורסמים ״נשים שמתנהגות יפה לעיתים רחוקות עושות היסטוריה״.

העיתונאיות מספרות על הטרדות מיניות, ואפילו אונס, שחוו מצד מרואיינים גברים. העובדה שנשים במעמדן מיישרות היום מבט למצלמה ומדברות בפתיחות על תקופות חשוכות,  מעניק רגע של משמעות טעונה לסרט כולו

אני באמת תוהה בקול אם פנינה רוזנבלום התנהגה יפה או עשתה היסטוריה? או שאולי, כדוגמנית, רק היא עשתה היסטוריה… ? ואיפה הן, יתר הגופים העירומים והשדיים הצחורים של נשים בלי שם, שמצהיבים בעיתוני לאשה ישנים, אותן אלו שדימויין ותמימותן נוצלו, וכעת מה שנותר מהן הוא אמנות הדיון?

מרלין רוזנצוויג וסומרשף מאמצות לסרטן אווירה קלילה: מוזיקה, קטעי ארכיון, כותרות, שערים מתקופות שונות, סטים של צילומי דוגמניות, קטעי טקסט מלווים בקריינות. אלה נשזרים בין מרואיינות עוצמתיות שעומדות מאחורי העיתון: נשים כמו מרים נופך מוזס (מנכ״לית ועורכת אחראית), קרינה שטוטלנד שעורכת כיום את העיתון, נעמי לבנון קשת (ששימשה ככתבת בעיתון בין השנים 1977-2001), ברוריה אבידן בריר (עיתונאית ועורכת משנה בין השנים 1960-2006), פרופ׳ בת שבע מרגלית שטרן (מכון שכטר למדעי היהדות), אורנה ננר (עורכת השבועון בין השנים 1999-2014) ועוד; וגם העורך המיתולוגי יגאל גלאי ז״ל שנפטר בפברואר 2025 והספיק להתראיין לסרט.

נשים בגודל אמיתי

לאשה הוקם בשנת 1947 על ידי חדוה נופך מוזס שהייתה עורכת דין מצליחה, כמוסף בן ארבעה עמודים שצורף לידיעות אחרונות. בעקבות הצלחתו תוך חודשים ספורים הוא הפך למגזין בפני עצמו. הכותרות האינפורמטיביות מעניקות רקע וקונטקסט, אבל לעיתים הן מתייתרות כשהדברים נאמרים על ידי המרואיינות. אחת הכותרות מציינת שהיום הוא עיתון הנשים היחיד שמודפס, אבל חסרה סקירה על עיתונות מקבילה בעולם ועל מגזינים כמו ״את״ ו״נשים״ שהדהדו את הצלחת לאשה כשיצאו בעקבותיו.

החלק המעניין בשלב זה הוא המתח בין הצהוב לעיתונאי, בין הקליל לחשוב, בין השילוב של עיתונות מזווית אחרת עם עבודת תחקיר עיתונאית רצינית. ברצף הראיונות משולבים קטעים מתוך העיתונים בשנים שונות ואת הקריאה מלווה קריינות, לעיתים של אישה ובפעמים מסוימות של גבר.

זו אולי הסיבה שהסרט מתחיל לתפוס תאוצה בעיקר בחציו השני. בחתך הזה עולים נושאים כמו עירום ומודעות זימה שפורסמו בעיתון (בין השאר העורך צבי אלגת, שבחן לא רק טקסטים אלא גם גוף של נשים בעירום שנכנסו לעיתון תחת המדור ״ראש כחול״); והכיוונים שהכריעו איך יראה העיתון בהמשך – או יותר נכון – על מה ידברו הנשים שקוראות אותו (בראיונות מקטעי הארכיון נטען שקוראים את העיתון 800 אלף איש, ש־ 25% מהם גברים).

הסרט הופך למעניין במיוחד כשהעיתונאיות מספרות על הטרדות מיניות, ואפילו אונס, שחוו מצד מרואיינים גברים. העובדה שנשים במעמדן מיישרות היום מבט למצלמה ומדברות בפתיחות על תקופות חשוכות, שבהן היה מקובל ללטף ישבנים ולהעיר הערות מטרידות, מעניק רגע של משמעות טעונה לסרט כולו ומהווה סגירת מעגל לנקודת המוצא של העיתון והגלגולים שעבר. יש בו מסר חזק של ״לא עוד״, וגם אם יש מי שטרם הפנימו – זה לא יקרה שוב.

אחד הנושאים המדוברים בסרט הוא תחרות מלכת היופי. אני זוכרת במעורפל איך אי שם בראשית העשור השני של שנות האלפיים, רגע לפני שעירית לינור הפכה למזוהה פוליטית, היא כתבה פוסט ביקורתי על התחרות שמודדת נשים כבשר (או משהו בסגנון), וזכתה להמון לייקים, תגובות ושיתופים. אבל זה היה אקטואלי, כי התחרות התקיימה כבכל שנה.

התחרות שיזם עיתון לאשה וקידם מתוך מניעים קפיטליסטיים, הביאה בהתחלה כבוד למשתתפות בו, אבל הפכה עם השנים לתחרות מחפצנת ומשפילה עד שהופסקה בשנת 2021 – לא כל כך מזמן, ובכל זאת, נראה שהגענו לסוף העידן של למדוד נשים על פי גופן. בדומה, גם השערים של לאשה שינו פנים. אם בעבר דוגמניות בביקיני פיארו את השער, היום מפארות אותו נשים בגודל אמיתי, בשיאן.

הבחירה במצלמה הסטטית, בזווית הפרונטלית ובמדיום שוט מעט חוזרת על עצמה. זו אמנם בחירה שגרתית בהרבה מסרט הדוקו שמספרים סיפור על דמות, אבל כשעוסקים במגזין מדובר בריבוי ולא בדיוקן אחד. הבחירה בסטטי מותירה רושם טלוויזיוני מובהק, כמעט כמו שיחה על כוס קפה בסלון.

חומרי הגלם הארכיונים, טובים ככל שיהיו (במקרה הזה מדובר בחומרים מלאי נוסטלגיה, שנבחרו בקפידה ותורמים רבות לרצף הכרונולוגי), לא יכולים להחליף את הדינמיות של המצלמה. ייתכן שאם היינו רואים את הנשים האלה בלוקיישנים שונים ובפעולה, או אולי אפילו יחד – זה היה מוסיף אנרגיה דוקומנטרית.

בדומה, צילומי נשים בנות זמננו, שאינם צילומי ארכיון – מרגישים מעט חסרים. אחרי הכל, מדובר במגזין שהפך עם השנים לאקטיביסטי, בייחוד כשהציב לעצמו כמטרה את כל מה שקשור בהעצמת נשים; מגזין שמאחוריו צוות נשים עוצמתיות כמו אלה המרואיינות בכתבה (היו חסרות כמה מהבולטות, שאני לא יודעת אם סרבו או שמא כבר לא בחיים) – מרואיינות שיספרו איך לאשה תרם להן להפוך למי שהן. אחרי הכל, הסרט הוא לא רק על מגזין, אלא גם על שיקוף חברתי לדימוי המשתנה של האישה הישראלית, ואפשר היה להרחיב את הפריים.

כך או כך, מדובר בסרט חשוב לצפייה, שמחזיר קצת געגועים לעיתונות הישנה, ומוסיף שמחה על העידן הנוכחי והאפשרויות להגשמת הפמיניזם במרחב הציבורי והאישי. זהו סרט שלא רק עשוי היטב, אלא גם ובעיקר מעורר מחשבה.

---

הסודות של לאשה | HOT
אורית מרלין רוזנצוויג ואנה סומרשף
56 דקות; ישראל, 2026
4 כוכבים
פסטיבל דוקאביב