דוקאביב 2026: המקום, האנשים, העבר והעכשיו - מתגלים במלוא מורכבותם ועומקם

התכנית היפה של דוקאביב השנה היא כמו ריקוד לולייני על חבל דק. בין השאלה המטרידה על האפשרות לעשות סרטים בישראל ואל מה אנחנו מוכנים להפנות את המבט, לבין האופן שבו העולם מתבונן בנו – הצליחו אוצרות הפסטיבל לבנות תכנית עשירה, חכמה, יפה ופוקחת עיניים. לדוגמה, הרטרוספקטיבה המרתקת לבמאי הנפלא רם לוי שהלך לעולמו השנה.

אלו סרטים לכאורה ישנים, אבל באיזה אופן נוקב המקום הזה, האנשים החיים בו, העבר, ובעיקר העכשיו – מתגלים בהם במלוא מורכבותם ועומקם. הבחירה של הסרטים שיוקרנו היא מוקפדת וחכמה; רובם כאלה שאי אפשר לצפות בהם כמעט, חלקם עוררו פולמוס גדול כשהוקרנו לראשונה. הם יוקרנו בפסטיבל בלוויית הקדמה קצרה של במאים ובמאיות דוקומנטריים נבחרים, ובכל אחד מהם – ״מתרסים״, ״אני אחמד״, ״סגר״, ״סכנין חיי״ ועוד – הכאן והעכשיו עצמו כמעט מתבונן בצופה מתוך המסך.

אל תפספסו את הרטרוספקטיבה הנדירה הזו. דרך המבט המפוכח, הנוקב, פורץ הדרך והאנושי כל כך של לוי, ההתבוננות בהווה של המרחב שבו אנו חיים כמעט צורבת את העין. זו הזדמנות נדירה לצפות בעבודה קולנועית מפעימה, מלאת שאר רוח ותבונה.

בתחרות הבינלאומית בפסטיבל ובתחרות ״מעבר למסך״ יוקרנו סרטים שמתעדים את המלחמה באוקראינה על כל מוראותיה, וסרטים על מתנגדי משטר במקומות אחרים בעולם. זה כבר הפסטיבל החמישי מאז שהיא החלה, ו(גם) המלחמה הזו מוקרנת, ובכל זאת עדיין נמשכת. ובתוך העולם והזמן הכאוטי והמטריד הזה, הנה כמה סרטים שאפשר להתבונן דרכם ביופי כשלעצמו, במרחבים מרתקים שמחוץ למבט – יופי והתבוננות שהם כמעט מרפא.

בעזרת צילומי ארכיון משפחתי, צילומי טבע מרהיבים וקריינות מאופקת וחכמה – שרה דוסה מתבוננת בנופים המרהיבים של ארץ הקרח, בגסיסה האיטית של הקרחונים, ובזמן ובעולם שאובד איתם

אחד הסרטים האלה הוא ״זמן ומים״ (ארצות הברית ואיסלנד, 2026) של הבמאית שרה דוסה – סרט שהוא פורטרט יפהפה של מקום, של זמן ושל האהבה עצמה. דוסה הולכת בעקבות הכתיבה של המשורר והסופר האיסלנדי אנדרי סנייר מגנאסון (שהוא גם שותף ליצירה).

בעזרת צילומי ארכיון משפחתי, צילומי טבע מרהיבים וקריינות מאופקת וחכמה – היא מתבוננת בנופים המרהיבים של ארץ הקרח, בגסיסה האיטית של הקרחונים, ובזמן ובעולם שאובד איתם. זהו סרט שהוא כמעט שירה, קולאז׳ חכם של זמנים ומרחבים; ובו זמנית הוא כמעט מסה מאתגרת על העולם שבו אנחנו חיים, כמעט מכתב לעתיד.

״פילי רפאים״, סרטו החדש של ורנר הרצוג (ארצות הברית, 2026), הוא סרט מהפנט ומפעים שיוקרן במסגרת רטרוספקטיבה שהפסטיבל עורך לו. הרצוג, בדרכו הייחודית, מלווה את הביולוג סטיב בויס, שחוקר זן פילים ענקיים, ייחודי ומסתורי. איך מוצאים זן פילים שאולי בכלל נכחד? האם אפשר למצוא עקבות של פיל שהוא כמעט אגדה חמקמקה? ומי ידע לזהות סימנים עדינים שהותיר פיל ענקי שאף אחד מעולם לא פגש?

הרצוג מתעד את המסע בעקבות הפיל המפואר (שבדמיון?) באופן שכמעט אי אפשר להתיק ממנו את העיניים. ימיו הקשים של המקום, אנשים שיודעים להאזין לרחשים שאי אפשר לשמוע, תשוקה לדבר שאי אפשר להחזיק בו, התבוננות ביופי שאין יכולת לתת לו צורה או שם – כל אלו הם חלק מן הסרט היפהפה והחכם הזה.

ההקרנה שלו במסגרת הרטרוספקטיבה להרצוג מאפשרת להתבונן בו גם דרך סרטים קודמים של הבמאי. אל תחמיצו את ״לה סופרייר״ הנפלא, שבו יוצא הרצוג לחפש את האדם האחרון, שלמרות אזהרה על התפרצות הר געש מסרב להתפנות מהאי שבו הוא חי. עולם על סף אפוקליפסה, עיר מרוקנת מיושביה, איש שאולי יוותר לבדו, והמבט של הרצוג על כל אלו הם פנינה קולנועית נדירה.

הסרט ״שעווה וזהב״ (אוסטריה ואיטליה, 2026) הוא התבוננות מרתקת במדינה ובעיר דרך נקודת תצפית מפתיעה ומהפכת. הבמאית, רות בקרמן, התוודעה בגיל צעיר לדמותו המרתקת של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. בעקבות הסקרנות והדמות היא נוסעת לאדיס אבבה, ומשתכנת במלון שרתון שבעיר.

דרך התבוננות במלון, היוודעות לעובדיו, למבקרים בו, למנהגי המקום – היא פורשת דיוקן מורכב ומרתק של העיר והמדינה. העבר המפואר של המקום, האלימות שהופעלה ומופעלת, היופי, העוני, העושר הרב, והסתירות האין סופיות בתוך העיר עצמה וביחסים שלה עם העולם – כל אלו נפרשים דרך התבוננות סבלנית וערנית.

נקודת התצפית שהיא בוחרת היא סיפור בפני עצמו – הסיפור האדריכלי של המלון, הנוכחות שלו בעיר, הקשרים המורכבים שלו איתה, הטקסיות, הרשמיות – נפרשים כדיוקן בתוך דיוקן. המבט שהסרט מאפשר על אתיופיה מרתק, מערער ולגמרי אחר.

בקטגוריה ״מעבר למסך״ יוקרנו השנה סרטים מרתקים. בין סרט שבו נשים מפירות את השתיקה על אלימות מינית במלחמה לסרט שעוסק בהתנגדות לדיקטטורה ברוסיה או בבלארוס, הסרט ״ג׳יין אליוט נגד העולם״ (ארצות הברית, 2026) מהדהד גם הוא את כאן באיזו דרך מפותלת.

אליוט, כמעט בת 90 היום, היתה לאורך שנים מורה בבית ספר יסודי באיווה, ועבור חלק מהתלמידים שהיא לימדה המפגש איתה היה משנה חיים. חלקם, כאלה שכמעט נפלטו מן המערכת, מספרים למצלמה שהיא היתה הראשונה שבעצם ראתה אותם, שבזכותה הם מה שהם היום.

אבל אליוט לא הסתפקה רק בזה. היא אמנם גדלה במשפחה לבנה ושמרנית, אבל כשעברה עם בעלה להתגורר באזור אחר, חייה עוברים טלטלה: בעלה פותח חנות באזור שבו מתגוררים בעיקר שחורים, והיא מתחילה לגלות ולהבין את אמריקה שמחוץ לסיפור שסיפרו לה.

יום אחרי הרצח של מרטין לותר קינג, כשהיא שבורת לב וכמעט נואשת, היא מחליטה לערוך ניסוי בכיתתה. היא מחלקת את הכיתה לילדים עם עיניים כחולות וילדים עם עיניים חומות, ודרך תרגילים שונים היא ממחישה לילדים נוצרים לבנים את טעמה של אפליה וגזענות. הניסוי הזה, התרגילים שלה, יוצאים מהכיתה החוצה – אל כיתות אחרות, אל תכניות טלוויזיה ועוד ועוד, ומטלטלים את אמריקה.

אליוט היא דעתנית, נחושה וחסרת שקט, וכמעט שאי אפשר לעצור אותה. היא עושה את מה שהיא יודעת לעשות, בכל הכוח, בלי מנוחה, ובאופן מעורר השראה. האם ״מורה של פעם״ כזו, יכולה להשפיע גם על הכאן והעכשיו?

עם הזמן זו הופכת להיות משימת חייה והיא שקועה בה לגמרי. לטלטלה הזו (שיש לה הצלחות חשובות) יש מחירים נוקבים. המחיר שמשפחתה משלמת על היותה אמא עם קריירה הוא לא רק בלהטוט שבין שתי המשרות, אלא בעיקר בשנאה, בזעם, ובאלימות שילדיה סופגים מהסביבה בשל מעשיה. בזמן אמת זה לא ממש מעניין אותה. יש לה משימה שחשובה יותר מהכל, ולשיטתה הם רק ״יתחשלו״ מזה.

כעת, כשהיא כבר בת קרוב ל־90, אמריקה שוב מתהפכת לנגד עיניה. ספרים שעוסקים בשאלות של גזע ואפליה נאסרים ללימוד בבתי ספר, ההיסטוריה שמותר ללמד שוב מחוררת, והעתיד מבטיח עוד יותר מכל זה.

אליוט, לבושה בטי־שירט לבנה עם כיתוב הולם ונוקב על החזה (לשם גברים מסתכלים היא אומרת, אז שם זה צריך להיות כתוב), יוצאת להסתובב שוב ברחבי ארצות הברית, להזכיר למורים ולתלמידים את העיקר שבעיניה: שוויון ועולם פתוח לכולם. בתוך המסע הזה שהמצלמה מלווה, נפתחת גם תיבת הפנדורה עם ילדיה. לא כולם מודים לה על השירות שעשתה לאמריקה, וגם אם הם מכירים בו לרגע – הם לא שוכחים את המחיר ששילמו.

אליוט היא דעתנית, נחושה וחסרת שקט, וכמעט שאי אפשר לעצור אותה. שאלת היכולת הממשית שלה להשפיע על חינוך באמריקה לא ממש מעניינת אותה. היא עושה את מה שהיא יודעת לעשות, בכל הכוח, בלי מנוחה, ובאופן מעורר השראה. האם ״מורה של פעם״ כזו, יכולה להשפיע גם על הכאן והעכשיו?

הפסטיבל הזה הוא כאמור כמעט ריקוד על חבל. בין מה ש(אי) אפשר ל(ה)ראות מכאן, לבין העולם שבחוץ, נמתח חבל דק ועדין. צריך ללכת עליו בזהירות. אפשר להתבונן, להקשיב לקולות המהדהדים מבחוץ, ובתוך כל זה – לרגעים – להיאחז גם ביופי.

---

פסטיבל דוקאביב
28.5-6.6
סינמטק תל אביב וברחבי העיר