״ערך סנטימנטלי״: מותיר את הצופה, פשוטו כמשמעו, עם ערך

״ערך סנטימנטלי״, סרטו החדש של יואכים טרייר (שאת סרטו הקודם ״האדם הגרוע בעולם״ אהבתי מאוד),הוא סרט שהמוטיב המרכזי בו הוא הבית והאופן שבו אנחנו זוכרים אותו. הבית בסרט הזה הוא גוף נוכח, אבל גם זיכרון וגם נושא בתוכו את הרובד העמוק יותר של משפחה והמשמעות של משפחה.

הסרט נפתח בהצגת גוף הבית, הקורות שלו, החלונות, העצים שמקיפים אותו. המוזיקה שמלווה את התיאור מזכירה קצת אגדה ישנה, וקריינות של אישה כמו ממסגרת לנו את האקספוזיציה: ״כשנורה הייתה בכיתה ו׳ היא התבקשה לכתוב חיבור ׳לו הייתי חפץ׳.

״היא לא התלבטה לרגע ובחרה בבית שלהם. היא תיארה איך הבטן שלו משקשקת כשהיא ואחותה רצות במדרגות ויוצאות מהדלת האחורית. הוא ראה אותן מקצרות את הדרך… היא תהתה אם הבית מעדיף להיות ריק וקל או מלא וכבד. אם הריצפה אוהבת שדורכים עליה. אם הקירות רגישים לדגדוגים. אם כואב לו לפעמים״.

הבחירה בנקודת התצפית (pov) של הבית, יוצרת אפשרויות צילום מעניינות לזיכרון נוכח. היא מאפשרת גם שכבה של זיכרונות כשהיא מתעכבת על ההיסטוריה של הבית. מעבר לזה, היא מאפשרת לנו הצצה אחרת על נורה ששומעת איך הוריה – אביה הבמאי גוסטב בורג ואמה ססיל הפסיכותרפיסטית – רבים.

האב בסרט מוצג כיוצר גדול, אבל כאדם שבחייו האישיים כשל. הוא מסוגל להבין דמויות טוב יותר מאת בנותיו. הוא מתואר כאדם שהקריב את חייו האישיים על מזבח האמנות

זה מאפשר הצצה להתפרקות הבית ולפגם שהיה בו ביסוד. את הריבים בין הוריה נורה מתארת כ״רעש״, כי אם יש משהו שהבית שנא זה שקט. בהמשך, כשאבא של נורה עוזב את הבית באופן סופי, הבית נעשה קל יותר, אבל מתגעגע.

כל זה הקדמה למי שנורה היא היום – שחקנית, וכל זה הקדמה לתסריט שעתיד להיכתב על ידי אביה, במאי הקולנוע גוסטב בורג (בגילומו הנפלא של השחקן השוודי סטלאן סקושגורד), שבחר בקולנוע כבית; והדבר מורגש היטב בתהליך הליהוק של השחקנית הראשית והצוות. כעת, בזקנתו, הוא מנסה לשוב אל הבית ואל שתי בנותיו, דרך האמנות, ודרך השחקנית שבתו נורה – שכתבה בילדותה על הבית – הפכה להיות.

את נורה בבגרותה מגלמת השחקנית הנורווגית רנאטה ריינסב, שכיכבה גם ב״האדם הגרוע בעולם״, וגם כאן היא מיטיבה ליצור דמות שמאחוריה ניסיון התאבדות. דמות שסובלת מחרדה, ערך עצמי נמוך וכאב פנימי לא פתור. נורה סוחבת את הפצע העמוק בתוכה, הפצע שאפילו מחיאות הכפיים הסוערות ביותר לא מצליחות לרפא.

כשאביה המזדקן מציע לה את התפקיד הראשי בסרטו החדש, היא מסרבת לסלוח ומסרבת לקרוא את התסריט שכתב. אל הסרט מלוהקת במקומה אל פאנינג, שחקנית הוליוודית צעירה. אבל מה שקורה באמת מתחת לסירוב, יושב לאורך ניסיונותיו של גוסטב לקדם את הסרט. האב בסרט מוצג כיוצר גדול, אבל כאדם שבחייו האישיים כשל. הוא מסוגל להבין דמויות טוב יותר מאת בנותיו. הוא מתואר כאדם שהקריב את חייו האישיים על מזבח האמנות.

מעדיף פיוס על פני סליחה

לנורה יש אחות קטנה, אגנס (בגילומה של השחקנית הנורווגית אינגה איבסדוטר ליליאס), ולמרות שגדלו באותו הבית, הצליחה להקים משפחה ולהביא בן לעולם. בין נורה לאגנס יש מערכת יחסים קרובה. נקודת המוצא של הסרט לבחינת מערכות היחסים בתוך המשפחה היא חזרתו של האב לבית.

ברקע הסרט מהדהד גם סיפורה של הסבתא, קארין, שהייתה חברת המחתרת הנורווגית בתקופת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. היא נעצרה, נחקרה ועונתה על ידי השלטונות. לאחר המלחמה היא מסרה עדות רשמית על מה שעברה, אבל בחייה הפרטיים כמעט לא דיברה על החוויה הזאת עם משפחתה.

בהמשך מסתבר ששנים לאחר מכן הסבתא התאבדה בבית, כשבנה גוסטב היה בן שבע. זהו פרט חשוב להבנת הכאב המניע של גוסטב, ובמידה רבה הוא הופך למנוע עלילתי במהלך הסרט ומשנה את החלטתה של נורה. כשאגנס מבינה מאיפה מגיע הכאב, היא חוקרת ומגלה את השרשרת כולה. קריאת התסריט שכתב אביה לא מותיר לה מקום לספק.

במערכת היחסים הטעונה בין האב לבנותיו, ניכר שטרייר מעדיף פיוס על פני סליחה. אפשר לאהוב מישהו גם אם הוא אכזב אותך, וזה בדיוק המרחק בין להבין מישהו לבין להיות מסוגל לאהוב אותו, או כמאמרו החכם של וילאם פוקנר ״העבר לעולם אינו מת. למעשה, הוא אפילו לא עבר״. זהו רובד עמוק שמשתקף בסרט, כי אי אפשר להילחם בעבר אלא ללמוד להשלים ולחיות איתו.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הסרט לא מושלם. משך העלילה הארוך שלו לא בהכרח מוצדק מבחינת הערך הניצב במרכזו – ערך שמסמל מרחק וקירוב, את הבית וגם את החפצים בו. הבחירה במשך זמן ארוך פוגע בקצב שלו. פיזור העלילה בין שלושה גיבורים עוצמתיים מותיר קצוות לא פתורים. אבל הסוף שלו מאפשר לנו להבין משהו גדול על המדיום עצמו ועל הכוח המרפא של אמנות הקולנוע.

חווית הצפייה ב״ערך סנטימנטלי״ מותירה את הצופה, פשוטו כמשמעו – עם ערך. אולי לכן, לדעתי, הוא מסתמן כאחד הסרטים החשובים והמעניינים של השנה החולפת. התעוזה של טרייר לחקור לעומק את הפצעים שהאמנות משאירה אחריה היא מופתית. אחרי שהפגין את כישוריו הייחודיים ב״האדם הגרוע בעולם״, הוא חוזר כאן אל אותם אזורים רגשיים שאותי באופן אישי מסקרנים בקולנוע – אזורים של פגיעות, בדידות, געגוע וזהות.

ערך סנטימנטלי
בימוי: יואכים טרייר
132 דקות; נורבגיה, גרמניה, דנמרק, צרפת, שוודיה, 2025
5 כוכבים