יותם כהן // לחורף אין אויבים

כל בוקר בזמן שאני מצחצח שיניים אני פותח את החלון שמעל האסלה כדי לראות כמה שלג נמס מאתמול. אני מתחיל להרגיש בבית, בין עזרה לאימאי סאן בטיפול המבנים שהוא משפץ, לבין ביקורים וארוחות עם אנשים מבוגרים שמדברים בשפה שאני לא מבין. התחלתי לאסוף חתיכות עץ שבורות ודהויות שקיבלו את צורתן הגיאומטרית תחת ידיו של נגר מיומן לפני לא מעט זמן והיום הן חלק מעוד פגר של בית שאין מי שידאג לו.

אחרי שנתיים וחצי בצפון אירופה רציתי להגיע הכי רחוק שאפשר משיחות ריקות על AI וויכוחים שטחיים על המלחמה בבית. כשהגיע ההזדמנות, הרומנטיזציה וחוסר הוודאות הקיצונית שבהחלטה להיעלם לחצי נדמו לי כמו תנאים מבטיחים לאוורור, תנועה וכמו כן להתמודדות.

בעזרת אינסטינקט אימהי אחד ושלושה טלפונים הגעתי לכפר קטן ונידח בשם טאקאיאנגי בהרים המושלגים של מחוז ניגטה שביפן, שם חיכה לי שינג׳י אימאי. פסל עץ, בתחילת העשור השמיני לחייו, שהזמין אותי להתארח אצלו ב־Guru Guru House, מבנה מוזר ועמוס המשמש כגלריה, קפה, מסעדה ומתנ״ס קהילתי שאימאי סאן ייסד, מנהל ומתחזק לצד מבנים אחרים כחלק ממפעל חייו הנוכחי – להחיות את הכפר.

האוכלוסייה הצעירה, מנגד, התחפפה לחלוטין והמבוגרים המעטים שנשארו הולכים ומזדקנים. בחיי לא פגשתי אדם שמאמין ככה בכוח האמנות.

הופתעתי מאוד לגלות כמה חורבן החורף משאיר אחריו. אי אפשר לכעוס על החורף, אמרתי לעצמי איזה מיליון פעמים, בין חורבות בנייני הבטון במזרח התיכון שנפלו קורבן לעלילות מלחמה לבין בית ישן מעץ שבהרי מחוז ניגטה שלא שרד את החורף

יומיים טרם הגעתי לכפר, החליטה המלחמה בבית שלא הספיק לה והנה טהרן ותל אביב כוסו עננים של בטון מרוסק, חרדה, כעס וכאב. מהחדר שלי בקומה השלישית רואים את ערמות השלג על הגגות מסביב, בפינת הבית שממול קרס הגג תחת העומס.

ביחס לקצב האיטי של החיים בכפר הכל קרה די מהר. השלג האחרון ירד, מדרון הסקי הקטן שמונח מול החלון בחדר שלי נסגר, שכרתי רכב קובייתי וישן מהמוסך הקטן פה ליד והתחלתי להסתובב הלוך ושוב בין הרים לבנים אדירים. את אחד המבנים הריקים אימאי סאן הפך למחסן, בית ישן מעץ, שתי קומות, Yoneyama house שמו, מלא ארגזים, מסגרות לתמונות, פסלים ורהיטים בלי סוף.

עלינו לקומה העליונה. this is atorie (atalier), you atorie, ok?, הוא אומר לי באנגלית מגוחכת וחיוך שובב של ילד שמנסה לסגור עסקה לא משתלמת. עברו יומיים שהרגישו כמו חודש עד שהצלחתי לבלוע את הדבר הזה.

הזזנו הכל, פירקנו דלתות, קברנו את כל הרהיטים הישנים בתוך אחד החדרים. הוא עוזר לי ואז אומר לי תודה, שטפנו, ניקינו, Oh goode space! goode spaceo! בצחוק דחוס ומרוצה. יומיים אחר כך הבאנו פלטה ושני חמורים ואם אני זוכר נכון הוא הלך ואני התיישבתי על שרפרף והתחלתי לבכות.

הופתעתי מאוד לגלות כמה חורבן החורף משאיר אחריו. אי אפשר לכעוס על החורף, אמרתי לעצמי איזה מיליון פעמים. האיזור כולו מכוסה סבכי ברזל כבדים שנראים כמו מכשולים שנועדו לחסום טנקים, רק שבמקום שיוצבו במאונך לקרקע ויפנו אל האופק הם מותקנים במאונך לצלעות ההרים ופונים לשמים – בין חורבות בנייני הבטון במזרח התיכון שנפלו קורבן לעלילות מלחמה לבין בית ישן מעץ שבהרי מחוז ניגטה שלא שרד את החורף.

מה ההבדל בין שלג לטילים? The time here is made by nature, הקול הרובוטי של האישה בגוגל טרנסלייט של אימאי סאן אמרה לי פעם. 

״לחורף אין אויבים״ היא יצירה המתפרשת על פני שתי קומות של בית עץ ישן. בקומה התחתונה סדרת עבודות העוסקות ביחסים צורניים וחומריים בין הפרגמנט לשלם ובמתח בין כוח טבעי לכוח מלאכותי. חתיכות העץ לרגעים מנסות לשחזר את המנח שבו היו לאחר שקרס הבית מהשלג ולרגעים משמשות כדמויות מקומיות המתארות את מערכת היחסים בין האדם לטבע ובין הטבע לעצמו. ביניהן, שזורים כמו ציטוטים ויזואליים מהמסע האישי שלי במרחב הזה. 

בקומה העליונה, חלל העבודה, מן יומן מסע כרוך קירות או מרכז מחקר של תופעת טבע, עמוס תמונות וחתיכות עץ ישנות שנדגמו מכל אותם הבתים ההרוסים שהתאהבתי בהם ולא יכולתי להפסיק לנסות לחלץ מהם אמת כלשהי. Artists can listen to the spirits of things; גם את זה אמרה לי האישה הרובוטית.

החיים בכפר מדגישים את הניכור מהטבע בחיים המערביים שמהם הגעתי. מערכת היחסים של המקומיים עם עונות השנה היא רגישה ומחייבת ביותר, בין סכנה אמיתית בשיא החורף לבין הקתרזיס שמגיע בשיא פריחת האביב, יש סדר הגיוני בדברים כמו שהם, סדר שידעתי את על קיומו והופתעתי לחלוטין להכיר מחדש.

אור השמש שמאיר מבעד לעלים. Japanese say komorebi אמר לי אימאי סאן, כשראה את אחת העבודות מוארת לראשונה באחד מביקוריו בסטודיו עם אורחים מזדמנים. בכל ביקור כזה הוא מספר שאני ישראלי, שאני לומד בהולנד, שעכשיו זה הסטודיו שלי לכמה חודשים ולהפתעתו החלטתי שהבתים ההרוסים פה יפים ומעניינים. אני חושב, הוא מדבר ביפנית אז אני לא יודע בוודאות.

יש משהו מאוד מרגש בביקורים של עוברי אורח בכפר, מן כנות טהורה שקיימת באירוע ספונטני. לפעמים הם שואלים שאלות, כמו למה אני חושב שהבתים ההרוסים יפים ואז אני מנסה להסביר להם על המלחמה בבית ועל החן שאני מוצא בחתיכת עץ ישנה. אור השמש שמאיר מבעד לעלים, רק שבמקום עלים אלו הן הבעיות שלנו.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו