אורות וטעמים: בכורות ישראליות בפסטיבל תל אביב דאנס
ביום רביעי (29.7) ייפתח במרכז סוזן דלל פסטיבל תל אביב דאנס. במסגרת זו יועלו יצירות מחול רבות, ובינהן שתי בכורות של תמי לבוביץ ואילנה שרה קלייר בלסן, שהתקבלו לתוכנית הרזדינסי של סוזן דלל, ובחודשים האחרונים עבדו על פיתוח יצירה מקורית שתעלה בבכורה בפסטיבל, מלוות בצוות המרכז.
תמי לבוביץ // הארדקור (ריקוד אור)
ענבל: הי תמי, מה שלומך? איך התחושה לקראת הבכורה של העבודה החדשה?
תמי: הי ענבל, ההתרגשות גדולה. מנסה לתת פוקוס לדברים החשובים ולא להיות מוסחת מהלחץ. זו שיבה לתיאטרון אחרי שעבדתי והצגתי הרבה שנים במוזיאונים, בטבע, באזורי חוץ ובסביבות שהן יותר פתוחות מבחינת היחסים בין המופיעים לקהל. זה גם תהליך שדרכו חזרתי לסטודיו אחרי שנה שלא עבדתי בה, שנה שבה עברתי טיפולים לסרטן שד, במקביל להולדת הבת שלי
ענבל: הרבה שינויים והרבה אתגרים
תמי: חשבתי, או הפרה־קונספציה שלי הייתה, שזה יהיה תהליך קשה, אפל ומורכב. גיליתי להפתעתי ולשמחתי שיש כוחות חיים בסטודיו. הגוף שלי נאחז בריקוד, נאחז בפיזיות. אני מוצאת שם הרבה שמחה שזכורה לי מילדות.
התהליך נפתח והתעצם בזכות המפגש עם הרקדניות הפנומנליות שאני עובדת איתן – משי אולינקי, ענבר בוכבינדר ושירה בן אוריאל. גיא גוטמן שכותב את המוזיקה הוא השותף שלי לחיים – ואני מרגישה ממש בת־מזל על כל זה.
תמי: מכאן נובע שם העבודה: ״הארדקור (ריקוד אור)״ – מתוך הליבה הקשה משתחררת אנרגיה של טרנספורמציה ואור. אלו תחושות שיצא לי להרגיש, והייתי רוצה שהקהל יחווה אותן באמצעות העבודה
ענבל: מהקטעים שיכולתי לראות, אפשר להרגיש את הדינמיות הבלתי פוסקת של העבודה, התנועה והסיבוב
תמי: כן, זה משהו שקרה בסטודיו ורציתי להעצים ולהחריף אותו – התחושה שאי אפשר לעצור. גם ככוח של ויטאליות, וגם במבט על חוסר השליטה שחווים כשנמצאים בתוך משהו מפחיד מאוד
ענבל: יש ביצירה שלוש רקדניות, רוב הזמן ביוניסון (תנועה אחידה), מה הוביל לבחירה הזו?
תמי: אני מרגישה שכמה בחירות בסיסיות היו בראשית מתוך פטאליות או הכרעה פיזית, ולא מתוך קונספציה. נהניתי והיה לי חשוב ללכת מתוך חוויה ואינטואיציה ולא מהשאלה ״על מה זה״. באופן תמטי או מושגי, אפשר לראות את שלוש הרקדניות כשלושה קיומים, שלושה מצבים של אותה אישה שרוקדת

תמי ליבוביץ. צילום: תמר לם
נהניתי והיה לי חשוב ללכת מתוך חוויה ואינטואיציה ולא מהשאלה ״על מה זה״. באופן תמטי או מושגי, אפשר לראות את שלוש הרקדניות כשלושה קיומים, שלושה מצבים של אותה אישה שרוקדת
ענבל: המוזיקה שמלווה את היצירה מהפנטת, איך היא נוצרה?
תמי: אני מסכימה, תודה. זה תהליך אורגני – אני מציעה התחלה של סצנה מחולית כשיש לי בראש רפרנס מוזיקלי; ואז גיא מתחיל לכתוב, מגיב למחול ולרפרנס וזה חוזר אלינו לסטודיו וממשיך הלאה. אני מרגישה שדרך המוזיקה אפשר היה לפרוק משהו מהחוויות שהבית שלנו עבר בשנתיים האחרונות
ענבל: המחול עוזר להחלמה?
תמי: אני מרגישה שעוד מוקדם לי לדבר במושגים של החלמה. אני יכולה להשתמש במילים ״תהליך שיקום״, ושם הוא בטח עוזר. הפיזיות של הגוף האישי שלי, המפגש עם השותפות והשותפים, סטודנטיות וסטודנטים מתוך פיזיות – אלה דברים כל כך לא מובנים מאליהם.
בעיניי אמנים הם אנשים חזקים שיודעים להתמודד עם חוסר ודאות וגם חוסר קיימות מוצק באופן יומיומי. אני לא יודעת להגיד מה היה קורה אם זה היה אחרת, אבל שמחתי והודיתי על כך שזה המקצוע שלי
![תמי לבוביץ, הארדקור [ריקוד אור]. צילומים: אסיה סקוריק](https://www.prtfl.co.il/wp-content/uploads/2026/07/TLVD26-TamiLebovitz-photobyAsyaSkorik_10.jpg)
תמי לבוביץ, הארדקור [ריקוד אור]. צילומים: אסיה סקוריק
ענבל: עוד משהו שחשוב לספר על העבודה?
תמי: אני מרגישה שהיא יכולה להזמין אליה קהל מגוון. יש בה איזו תמימות מכוונת, ובעיניי היא לא אקסקלוסיבית. היא נוצרה בתכנית הרזידנסי של מרכז סוזן דלל שנותן את מלוא התמיכה מכל הכיוונים. בשבילי זה בית חדש, ואני חושבת שאפשר להרגיש את זה בעבודה, שמשהו חדש מתהווה. מוזמנות ומוזמנים לבוא לראות
ענבל: תודה רבה על השיחה והשיתוף, והרבה בריאות והצלחה
אילנה שרה קלייר בלסן // טעמים
ענבל: הי אילנה, מה שלומך?
אילנה: הי ענבל שלום, אני בטוב. היום עושה חזרה רק עם עצמי. מה שלומך?
ענבל: אני בטוב, מחכה שהקיץ ייגמר כבר. את מעלה תכף עבודה בבכורה במסגרת תל אביב דאנס – מה ומי?
אילנה: אני מעלה עבודה חדשה ששמה ״טעמים״, כאמנית רזידנסי של מרכז סוזן דלל. זו יצירה לשלוש רקדניות ומוזיקאית שמנגנת לייב, וגם אני משתתפת ביצירה. רוני מילטין, מילה לוי וים אשכנזי הן שותפות פעילות
ענבל: למה טעמים? חוש הטעם לא מתחבר מיידית למחול, איך את מחברת?
אילנה: אולי כי טעם מתחבר לנו לגוף ולרגש ופחות לראש החושב, המתכנן קדימה. פגשתי מישהו שאמר לי שעוד לא עשו מחול על טעם. אני כבר כמה שנים חוקרת ויוצרת עם גוף, מזון, צבע, תנועה, קול ואנשים.
היצירה הזו התגלגלה מכמה כיוונים. קודם כול מהחוויה והמפגש של הטעם עצמו עם הלשון בפה. ההשפעה שיש לטעם על הגוף, הפנים ומה הוא מציף ומזכיר – בשבילי זו ממש חוויה. הבנתי שזה דבר שמעניין אותי ומעניק לי חופש יצירתי להביע רגש, פעולה וידע.
״טעמים״ היא עבורי שפה של יחסים. חומר פוגש גוף, צבע פוגש עור, קול פוגש נשימה, זמן פוגש תנועה. בכל מפגש כזה משהו משתנה. אני מתעניינת ברגע העדין שבו חומר מפסיק להיות רק חומר, והופך לחוויה, לזיכרון, לדימוי, לתנועה או לתודעה.
הוא מלמד אותי לא לייצר תנועה, אלא לאפשר לה להיוולד מתוך הקשבה. הוא מאט את הזמן עד שאפשר לראות את השינוי מתרחש, כמעט ברמה המולקולרית. כשמאטים, גם הצופה מתחיל להרגיש אחרת. לא רק להבין – ממש להרגיש
ענבל: מה יש בטעמים מעבר לתחושה עצמה?
אילנה: במקרא יש טעמים שהם סימנים המכתיבים ומשפיעים על אופן הקריאה. איפה מפסיקים, נושמים, מגשרים, מושכים. הרבה פעולות קטנות שמשנות פרשנות וחוויה.
קיבלתי השראה משיעורי בר המצווה שהבן שלי לב לקח. ואז חשבתי לעצמי על נקודת מבט נשית. איך אני הייתי קוראת את הטקסט? איפה הייתי נושמת? מהו הניקוד שלי? הניואנסים האלה הם הטעמים שלי ביצירה.
וגם – הטעם הוא שני צדדים של גבול. משהו שרוצים עוד ועוד וגם גבול שעוצר ואומר די! – גבול הטעם הטוב. טעם הוא באמת שפה

אילנה שרה קלייר בלסן. צילום: רוסלו שמריה
קיבלתי השראה משיעורי בר המצווה שהבן שלי לב לקח. ואז חשבתי לעצמי על נקודת מבט נשית. איך אני הייתי קוראת את הטקסט? איפה הייתי נושמת? מהו הניקוד שלי? הניואנסים האלה הם הטעמים שלי ביצירה
ענבל: קשה להיות גם בתוך העבודה וגם לעצב אותה. האם הצורך לחוש הוביל אותך להשתתף בעצמך בעבודה?
אילנה: אני פועלת ממקום של דחף ותשוקה, וכן, החושים הם החיים. הפעם חשתי שנכון לי להיות בתוך היצירה יחד ובשיתוף עם הרקדניות והמוזיקאית. הייתי רגילה ליצור לעצמי עבודות סולו או דואטים, ופה לראשונה יש התפתחות מרגשת עבורי – לעבוד עם עוד שותפות ושותפים. חיכיתי לזה שנים, ואני עדיין לומדת איך להעביר את החומר והידע לאחר.
זה בהחלט מאתגר להיות בפנים ובחוץ. אני מצלמת חזרות ומתבוננת, וגם סומכת על העיניים זוהי מקצועיות של הדרמטורגיה והליווי האמנותי
ענבל: איזו מוזיקה בחרתן לעבודה?
אילנה: ביצירה יש שילוב מעניין של עולמות סאונד. היא נפתחת בשיר בלוז יפני, ואחרי מופיע החלק השני של היצירה המפורסמת ״טבולה ראסה״ – סילנטיום של המלחין האסטוני ארוו פרט (אני מעריצה שלו). בהמשך, היוצרת והמוזיקאית הישראלית ים אשכנזי מנגנת מוסיקה מקורית אלקטרונית שלה בלייב

אילנה שרה קלייר בלסן, טעמים. צילום: אסיה סקוריק

ענבל: ספרי משהו על הדרך שלך בעולם המחול?
אילנה: לפעמים אני צופה קצת מבחוץ ומגלה שבאמת יש דרך (: התחלתי במסלול של התמקצעות בטכניקות שונות במסגרות, להקות ופרויקטים שונים. משם עברתי ולמדתי את הדרך העצמאית ואת עולם ההפקה ומאחורי הקלעים. זה עולם שלם שלא תמיד רואים או לוקחים בחשבון – כמה עבודה טכנית יש במעשה האמנות.
אני מציירת, לרוב מופשט, אוהבת לשיר, ועובדת עם מזון כחומר שמשפיע על הגוף שיוצר תערוכה/ציור חי במרחב ומביע מצב רגשי ואנושי. אני מבינה שאני אמנית אינטואיטיבית – מרגישה ועושה ורק אחר כך חוקרת ומבינה. תהליך הפוך שכזה.
הדרך שלי בעולם המחול היא שילוב של שפות אמנות שונות, שיוצרות הרפתקה בדרך לא סלולה שמחכה שאגלה אותה. אני מנסה לסמוך ולתת אמון ומאמינה באמנות ככוח שמעצב דרך חיים ותודעה
ענבל: איזה יופי, ותודה על השיחה!
אילנה: תודה רבה ענבל, וחשוב לי גם לומר תודה לכל התומכים בתהליך, בלעדיהם זה לא היה קורה
תל אביב דאנס 2026
ניהול אמנותי: נעמי פרלוב
29.7-5.8
מרכז סוזן דלל ואודיטוריום אריסון, תל־אביב-יפו
לפרטים וכרטיסים >>>











