בין תיעוד לאנימציה: הוד אדלר על ״דם יונים״

יונתן: הי הוד, מה שלומך?

הוד: שלומי טוב, משתדלת לשמור על אופטימיות

יונתן: יופי. גם אני (:

אנחנו הולכים לדבר על ״דם יונים״, סרט אנימציה קצר שלך ושל חיה מושייב שמועמד לפרס אופיר בקטגוריית האנימציה, ויוקרן במסגרת פסטיבל אנימיקס שיפתח בשבוע הבא. בסרט חיה חוזרת לבית ילדותה בקריית גת ויחד עם אמה מעבדת זיכרון טראומטי מהעבר. אבל לפני כן, רציתי לשאול שאלה קצת כללית יותר: שמתי לב שכאנימטורית, וכיוצרת בכלל, את נמשכת לחיבור בין תיעוד לאנימציה. אני מניח שזה מודע… מה מעניין אותך בשילוב?

הוד: זו שאלה ממש טובה, שהתשובה אליה לא לגמרי ברורה גם לי. אני מרגישה שזה קרה קצת במקרה. לא היתה לי העדפה ברורה לדוקו, נמשכתי לספר סיפורים שמרגשים אותי ויש להם משמעות בעולם בעיניי, ודוקו הוא ה־פורמט המושלם לזה, אז זה פשוט קרה. עם הזמן הבנתי שיש ניגוד מובנה בין תיעוד ליצירה יש מאין, קצת כמו שקר ואמת. וניגודים הם מה שמוליד מורכבות באמנות

יונתן: באמת יש שם איזה ניגוד מעניין שממנו צומחים דברים מגניבים לגמרי, לדוגמה ״דם יונים״

הוד: תודה רבה!

יונתן: איך נולד הסרט, ואיך נולד שיתוף הפעולה בינך לבין חיה מושייב?

הוד: הסרט נולד קודם כל מתוך חברות קרובה. חיה ואני נפגשנו בירושלים דרך חברה משותפת. היא למדה תסריטאות בסם שפיגל ואני אנימציה בבצלאל. לא הרבה זמן אחרי שסיימתי את הלימודים הגיעה קול קורא בשם ״פאטה מורגנה״ של קרן נגב, וזו נראתה לנו כמו הזדמנות לשתף פעולה

יונתן: ואיך היה לעבוד יחד? אחרי הכל זה סיפור אישי וחשוף של חיה, ואת צריכה לתת לו צורה חזותית. איך איזנת בין הפרשנות שלך כאנימטורית לבין נאמנות לזיכרון או לחוויה שלה?

הוד: זה באמת היה אחד האתגרים הכי גדולים ביצירה של הסרט. השלד היה מבוסס על שיחות שחיה הקליטה, שלה ושל אמא שלה מדברות. ההקלטות היו החומר התיעודי הכי חזק, הם נתנו לנו מסגרת. האנימציה עצמה, יצירת הדמויות, הבימוי ואפילו ציור הרקעים – נעשו בשיתוף פעולה מלא עם חיה, ועברו הרבה שינויים ודקדוק כדי שהיא תהיה שלמה ותרגיש בנוח בתוך העולם שיצרנו, כמו חליפה שנתפרה למידותיה

הדבר שהיה ברור מהתחלה הוא סצנת היונים. התחלנו ממנה כי היא שחזור של הזיכרון של חיה, וידענו שזה הלב של הסרט – חוויה טראומטית של ילדה שמנסים ״לתקן״ אותה בדרך לא קונבציונלית, שלא לומר פגאנית

הוד: היה לנו חשוב שהסרט יכבד גם אותה וגם את המשפחה שלה. הרבה ציורים נשרו במהלך הדרך ואפילו אנימציה שכבר היתה מוכנה נאלצה להישאר על שולחן העריכה… (לאנימטורים זה ממש כאב לב)

יונתן: זהו, תהיתי אם היו דימויים שיצרת וחיה הרגישה שהם לא מייצגים טוב את הזיכרון, כי זה באמת טקסט אינטימי

הוד: בוודאי שהיו. לאורך הרבה זמן זה הרגיש כאילו אנחנו הולכות צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הדבר שהיה לנו ברור מהתחלה הוא סצנת היונים. התחלנו ממנה כי היא שחזור של הזיכרון של חיה, וידענו שזה הלב של הסרט – חוויה טראומטית של ילדה שמנסים ״לתקן״ אותה בדרך לא קונבציונלית, שלא לומר פגאנית. מי שסייע לנו בזה היה האנימטור שעבד איתי, אלון שרעבי, שממש לקח את זה והרים את החזון הזה למעלה.

יונתן: כן, זה שמדובר בטראומה ניכר מאוד. וזו סצנה חזקה

הוד: תודה, אני גם חושבת. לי קשה לצפות בה גם לפעמים

יונתן: ובכלל, השפה החזותית חזקה ומעניינת, נעה בין דימויים ושפה ריאליסטית (קצת במרכאות, הכל יחסי) לבין הפשטה ואפילו חומרים חיים ארכיוניים. ספרי קצת על הבחירה הזו, כי זה קצת מתקשר למה שהתחלנו איתו – לניגוד, אמת ושקר, יש מאין ובכלל לרמות שונות של קרבה למציאות

הוד: הבחירה לעשות סרט כזה באנימציה היא לא ברורה מאליה. חיה העדיפה אותה כי יש בה איזה תיווך ומיסוך. אבל בשלב מסוים הרגשנו שלסרט חסרה אחיזה במציאות. אני הרגשתי שכשאני מסתכלת על חיה, בשר ודם, היא הרבה יותר מרגשת אותי ונותנת לי כוח מהאנימציה.

יחד הבנו שהממד הצילומי חסר לנו. חיה שלפה כמות מטורפת של קטעי ארכיון, ואז נכנסה לתמונה יסמין שפט, העורכת שעשתה עבודה מדהימה וברגישות שילבה אותם אל תוך האנימציה שכבר היתה קיימת

יונתן: אחד הדימויים המעניינים בסרט מציג את פניה של חיה מוקפות בשדה של עיניים. אפשר לקרוא את הדימוי גם כביטוי למבט החברתי שמופנה אליה, וגם כהדהוד של עין הרע והאמונות (הקצת ״פגאניות״ כמו שאמרת) שמלוות את הסרט. איך חשבתן על החיבור בין שני הרבדים האלה?

הוד: כל החלק הזה של הסרט מבוסס כמעט אחד לאחד על הקלטה מקורית של חיה, שבהמשכה היא מדברת על איך היא עלתה לאוטובוס והרגישה איך כולם מביטים עליה, איך אנשים אומרים לה ״תהיי בריאה״ כי הם מניחים שיש לה סרטן. לקחנו את התחושה הזו, של להיות מוקד למבט, וכמעט בלי לחשוב זה התחבר עם עין הרע. זה דימוי שנברא ממש כמו קסם

יונתן: דימוי נהדר. מזוקק תמטית

הוד: תודה!

יונתן: הזכרת קודם את אחד האתגרים ביצירת הסרט, ולא שאלתי אלו עוד אתגרים עלו

הוד: אנימציה זה תחום מאתגר: הוא דורש ידע טכני והמון – אבל המון – סבלנות. זה מדיום סיזיפי שלוקח זמן לייצר. צריך להיות מסוגלים לדמיין איך הדף הלבן יהפוך לסרט. ליוצרים שמגיעים מתחומים אחרים זה בדרך כלל אתגר, ולכן הבימוי המשותף לא תמיד היה פשוט.

בנוסף, בסרט כזה רגיש עם סיפור כזה אישי, יש מורכבות. היצירה יחד הייתה סוג של מערכת יחסים, שבה יש עליות וירידות. אבל אני גאה בדרך שעשינו ובסרט הזה. אני מרגישה שהוא בא מתוך מבט רגיש לאחרות, חברות ואהבת אדם גדולה, וזו בשבילי תמיד היתה מהות היצירה

יונתן: מורגש. על מה את עובדת היום?

הוד: היום אני עורכת המשנה של עיתון הילדים ״עיניים״ ובעיקר אחראית על זה שייצא גיליון חדש; וגם כותבת סדרה(!) במסגרת תואר שני בתסריטאות באוניברסיטת תל אביב

יונתן: עוד עיניים! (;

הוד: לגמרי!

יונתן: נשמע אחלה. בהצלחה עם התואר ותעדכני שיוצאת הסדרה. משהו שבא לך להוסיף לפני שמסיימים?

הוד: תודה, תודה! חשוב לי רק לומר שמאחורי היצירה יש עוד אמנים אדירים שעבדו איתנו וכמובן המפיק לב אורלוב. קולנוע זה ספורט קבוצתי ולא יכולנו לעשות שום דבר בלעדיכם, אז תודה רבה

---

פסטיבל אנימיקס 2026
סינמטק תל אביב
4-8.8