רמי מימון: ״אני מבין שדנה לא תיצור עוד עבודות, מה שיצרה זה מה שיש״

יובל: הי רמי, מה שלומך? אנחנו כמה ימים לפני פתיחת התערוכה ״תרגלתי סטודיו״ בגלריה מאיה, תערוכה יוצאת דופן מהרבה הבטים, נכון?

רמי: נכון מאוד

יובל: בוא נצלול רגע לתערוכה עצמה ואז נלך אחורה – באיזה שלב הבנת שאתה רוצה לעשות תערוכה מהעזבון של האמנית דנה דרויש, שהייתה חברה מאוד קרובה שלך

רמי: כל פעם שאני חושב שעבר מספיק זמן אני מבין שהכל כלכך טרי. התערוכה הזו קורית שלא באופן מתוכנן כחצי שנה אחרי פטירתה של דנה. לפני לכתה דנה ביקשה ממני ומהאוצרת אילנית קונופני לנהל את העיזבון שלה. איך מנהלים עיזבון? זו שאלה שמעסיקה אותנו ואת נדב שבח בן זוגה של דנה.

לקח לי לא מעט זמן לפקוד את הסטודיו שלה. בפעם הראשונה שנכנסתי לשם הרגשתי שהכל עמד במקום. היו שם עבודות פזורות בחלל, שולחן עם גזרי קולאז׳ים וכלי עבודה, תחושה חזקה מאוד שדנה שם ורק יצאה לרגע ותחזור. התבוננתי בדברים, באבק שהחל להיערם על העבודות והאובייקטים, ובעיקר ישבתי שם בלי יכולת לעשות כלום. 

שבתי לסטודיו מספר פעמים מאז ובעיקר צילמתי כל פינה שם, מנסה לשמר את הרגעים שנותרו, כאלו שמתארים את פעולות הגוף האחרונות של דנה. מהר מאוד הבנתי שגם אם רציתי אני לא יכול לשמר את החלל כמו שהוא ושהדברים צריכים להתארגן מחדש, להיות מקוטלגים באופן שיאפשר להם חיים חדשים

רמי מיימון

דנה דרויש

רמי מיימון

דנה דרויש

רמי מיימון

דנה דרויש

יובל: והרצון או ההבנה לעשות מזה תערוכה – מתי זה קרה?

רמי: זה קרה באופן אורגני ומכורח הנסיבות. דנה ואני עשינו לא מעט פרוייקטים ביחד, חלקם הוצגו… רוית הררי פנתה אל דנה ובהמשך אלי להציג עם דנה בגלריה מאיה, והתערוכה נולדה מתוך הרצון להיפגש עם דנה שוב, גם אם לא באופן מוחשי. הינו חברים מאוד קרובים והחיים והאמנות שלנו כל הזמן היו בדיאלוג. 

בהקשר של האמנות, הדבר היה לי טבעי ונכון, דנה השאירה אחריה עולם דימויים גדול ועשיר ומבחינתי זה המקום שלי לפגוש אותה גם כשהיא לא כאן לצידי. משיקולים נוספים ושיחות עם אילנית, החלטתי לפנות את הסטודיו שלי ולהעביר את עבודותיי לסטודיו של דנה. זה הרגיש הכי נכון גם ברמת ניהול העיזבון וגם ברצון להיות קרוב אל דנה. התערוכה נולדה מעצם המעבר שלי לסטודיו של דנה והמפגש המחודש של העבודות שלנו

התערוכה נולדה מהרצון להיפגש עם דנה שוב, גם אם לא באופן מוחשי. הינו חברים מאוד קרובים והחיים והאמנות שלנו כל הזמן היו בדיאלוג. דנה השאירה אחריה עולם דימויים גדול ועשיר ומבחינתי זה המקום שלי לפגוש אותה גם כשהיא לא כאן לצידי

יובל: וואי, זו חתיכת החלטה מורכבת, ואני לא מדבר על הפן הלוגיסטי. זה מאוד טעון מבחינה רגשית. לא נראה לי שיש פה שאלה…

רמי: זה באמת טעון. החלטתי שהחלל הזה יהיה חלל שמאגד את העיזבון של דנה ואת האיחסון של העבודות שלי. אני עוד לא יודע אם אוכל לעבוד שם גם אבל כרגע זה היה הדבר הנכון לעשות

יובל: מבין. אז מה כוללת בסוף התערוכה, ותגיד גם משהו על השם שלה? תרגלתי סטודיו

רמי: אני חושב על התערוכה הזו במונחים מאוד פרטיים. היא נולדה מתוך הפעולה של אירגון הסטודיו, הייתי צריך לארוז את העבודות של דנה, לארגן אותן ובו זמנית לפרוק את העבודות שלי בחלל. מתוך הפעולה הלוגיסטית הזו התחלתי להבחין בחיבורים שנוצרו, עבודות שלה עם שלי, שלי עם שלה, מעין כח מגנטי שביקש לקרב בין הדימויים. התערוכה הזו תציג מפגשים קטנים ודיאלוגים אילמים בין הדימויים של שנינו.

השם של התערוכה בעברית לקוח מהטקסט על התערוכה שמכיל תכתובות סמס עם דנה. שם היא כותבת לאילנית: 

20 בספטמבר 2024
״היום הלכתי לסטודיו בפעם הראשונה מאז שחליתי. עם חשש הלכתי לשם. שמה יהיה. הרבה זמן לא תרגלתי סטודיו, צוללת בחלל שהוא רק שלי. בלי אנשים, גם בלי חיות. והתחלתי להתבונן. הייתה שם מאפרה מלוכלכת, ללא בדלים, עדות לעולם ישן. הסיגריה הידועה שאיתה מתבוננים בחדש והמרגש, כמו גם ברבעי משפטים שנותרו על הקיר, בהפרשות מהתערוכה האחרונה, בקו מיותם. והתחלתי לשחק, וקרה משהו שם ובכיתי. אני בת מזל שיש לי את הסטודיו הזה, החלל העמוק הזה, שמאפשר לי לדבר עם המקומות הנסתרים שלי. לברוא עולם מתוך השבר הזה״.

יובל: וואו. תגיד, איך בכלל נהייתם חברים? מתי ואיפה זה קרה?

רמי: דנה למדה במדרשה ואני למדתי בבצלאל, הכרנו על ידי חבר משותף שלמד איתה ומאז נוצר חיבור עמוק. קשה לי בכלל לפרוט את הקשר שלי עם דנה, הינו חברי נפש, משפחה, ״בני זוג״, עברנו הרבה ביחד ואחת לצד השני.

היא חסרה לי מאוד

דנה דרויש

רמי מיימון

דנה דרויש

רמי מיימון

דנה דרויש

רמי מיימון

יובל: כן, כך זה היה נראה מהצד לאורך השנים, והכל גם כאמור מאוד טרי, שישה חודשים בסך הכל. מעניין אותי אם בתערוכה בלייבלים יהיה כתוב איזו עבודה שלך ואיזו של דנה, כי לא תמיד אפשר להבחין

רמי: אני עדיין לא יודע… מחר נפתח את העבודות בחלל ונראה מה זה אומר. זו באמת תערוכה אישית עבורי ורק עכשיו מתחיל לקחת את הצופה בחשבון. אני מבין שדנה לא תיצור עוד עבודות, מה שיצרה זה מה שיש. 

הדרך לנהל את העיזבון שלה הוא לתת במה וחיים לעבודות הקיימות. האופן שבו אנחנו מחלצים את העבודות מההקשרים שאליהם נוצרו וממקמים אותן באופן חדש או בדיאלוג אחר, מאפשר להם חיים חדשים

ולשאלתך, אני לא חושב שבחלל עצמו השמות שלנו יהיו כתובים, אבל יהיה מקרא חיצוני שילווה את התחבירים

יובל: הבנתי. סקרן לראות את החיבורים שתעשו. מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת לפני שנפרדים?

רמי: אני מבין שהתערוכה הזו חשובה להרבה אנשים קרובים שהכירו את דנה (חברים, משפחה, קולגות), וזו דרך עבורם להיפגש סביב האובדן של דנה. אז במובן הכי עמוק, יש בתערוכה הזו אפשרות לעוד אנשים לפגוש משהו מדנה

תרגלתי סטודיו | דנה דרויש ורמי מימון
אוצרת: אילנית קונופני
גלריה מאיה, שביל המרץ 2, קריית המלאכה, תל אביב
פתיחה: 30.7; נעילה: 12.9