רמי מימון ב״ציפורים ליליות״: הקולאז׳ כפעולה כירורגית ארכיאולוגית

יובל: הי רמי, מה שלומך בימים אלו של חגים ושנה חדשה, וברכות על התערוכה החדשה בגלריה אלמסן

רמי: הי יובל, תודה. אני בסדר, רצף של חגים ושאר עניינים בחיים עצמם, מחכה לחזור לשגרה…

יובל: כן, מבין את ההרגשה. ויש לי תחושה שאיכשהו גם התערוכה קשורה לרצון הזה לחזור לשגרה, אפילו בשם – ציפורים ליליות – שמרמז על שדרה מסוג אחר? של פעילות לילית?

רמי: בשבילי אמנות היא שגרה, היא תמיד שם גם כשאין זמן או יכולת ליצור באופן מעשי. זה לפעמים מבורך אבל גם מעיק כשהחיים עצמם עמוסים. התערוכה הזו נולדה בשעות הקטנות של הלילה. חודשיים שבהם עבדתי עליה כשהחושך יורד, כולם הולכים לישון והראש פנוי לציפה של התת מודע…

יובל: אז בוא נתחיל לצלול לתוך התערוכה ותספר מה אתה מציג בה (וכן, אני יודע שזה לא כמו לראות את העבודות בחלל הגלריה)

רמי: אני מציג בה בעיקר עבודות קולאז׳ מבוססות צילום שיש בכולן (יותר או פחות) ממד ניכר של הפשטה. את שלוש העבודות המרכזיות והגדולות בתערוכה יצרתי במיוחד עבורה ובפרופורציות לחלל של הגלריה. בניגוד לשאר הקולאז׳ים/מונטאז׳ים המוצגים, שיש בהם פעולה של הדבקה ואיחוי, שלוש העבודות הגדולות הן מעין קולאז׳ים פיסוליים, פעולת החיתוך לא מגיעה לאיחוי מלא, החלקים נשארים מפורקים האחד מהשני ומנכיחים את החללים שנפערים בין שכבות הקולאז׳.

גם תהליך העבודה עליהן היה שונה, הוא לא התקיים בסטודיו שלי באופן פיזי, יותר בדמיון, לבש צורה כסקיצות במחשב ואז בנסיונות הפקה ובדיקה חומרית לאפשרויות מימוש של העבודות. עד לרגע התליה לא ידעתי איך התוצרים יתקבלו, רק שם בחלל הממשי הרכבנו את השכבות לכדי עבודות מוגמרות

יובל: כלומר, אם אני מבין נכון, התערוכות הקודמות שלך היו יותר מתוכננות ומחושבות, והנוכחית יותר אינטואיטיבית? או שזו פרשנות לא מבוססת שלי… 🤔

רמי: אני חושב שכל העשייה שלי מכילה שני כוחות מנוגדים. בסטודיו אני מאוד אינטואיטיבי ולא נותן לראש לנהל אותי. אני מתרגש מהדברים הכי בסיסיים באמנות כמו חומר, צורה, אני משתדל לשחק שם ולהיות מובל על ידי הדברים. הממד הקונספטואלי תמיד שם אבל אני לא מודע לו, הוא מוטמע בתוך האינטואיציה.

אני מתרגש מהדברים הכי בסיסיים באמנות כמו חומר, צורה, אני משתדל לשחק שם ולהיות מובל על ידי הדברים. הממד הקונספטואלי תמיד שם אבל אני לא מודע לו, הוא מוטמע בתוך האינטואיציה

רק אחר כך בשלבים מאוחרים יותר ובדרך כלל לקראת תערוכה, הדברים מתבהרים והתוכן הופך מובן, משמעותי ועקרוני. בשלב הזה העריכה היא סופר משמעותית לכדי בניית משפט והאוצרות הפנימית של הדברים קושרת אותם ומגלה משהו מהותי עבורי.

נכון יהיה להגיד שבתערוכה הנוכחית הרגשתי מאוד בטוח לא לדעת… עד הרגע האחרון. גם הטקסט שכתבה קרן גולדברג נכתב ביומיים־שלושה לפני הפתיחה. לפני, היה לי קשה למלל את התערוכה ולא חשבתי שילווה אותה טקסט

יובל: אז בוא נדבר על הטקסט של קרן ועל העבודות: אם לא הייתי קורא אותו, אני לא חושב שהייתי מזהה שם את נמרוד (ובטח לא את הרפרנסים האחרים שהיא מציינת בטקסט). אפרופו תמלול וטקסטים – זה חשוב לך שאני ״אבין״, עם ובלי מרכאות, מה שאני רואה? לא במובן הדידקטי של למה האמן התכוון כמובן. כי גם אם תשים לב, כשתיארת עד עכשיו את התערוכה, הכל היה מאוד כללי, לא אמרת לדוגמה, אני לוקח את נמרוד של דנציגר, הופך אותו ומכסה חלק ממנו (ולא שאני טוען שהיית צריך כמובן)

רמי: הזיהוי של פסל נמרוד של דנצינגר או האנפה של אריה רזניק לא חשובים לי באופן מיידי, הם שם בתודעה הקולקטיבית של מה שעיצב או נבחר לעצב את האמנות הישראלית. הם קשורים לדיון מתמשך שלי עם תולדות האמנות בכלל ותולדות האמנות הישראלית בפרט.

זה יושב על רצף הפעולה האמנותית שלי לאורך השנים שמבקשת לנסח מחדש, לערער או לעורר דימוים קנוניים. כפועל יוצא זה יושב על הארכיאולוגיה ההיסטורית/פוליטית של מה נכנס לקאנון ומה לא…

הטקסט מבהיר את ההקשר של הדימויים אבל מבחינתי זו רק עוד שכבה בחוויה של העבודות. הצופה קודם כל נפגש עם קולאז׳ מבוסס צילום, הוא מזהה שמקור הצילום הוא רפרודוקציה של פסל, הוא מזהה שמקור הרפרודוקציה הוא ספר, את הסגנון הפיסולי והצילומי, זה מחבר אותו לזמן ולמקום גם אם הוא לא מזהה את הפסלים הספציפיים. כמו קולאז׳ שמבוסס על שכבות, העבודות מייצרות טקסטורות וטקסטים שונים, חלקם ברובד הנראה לעין וחלקם ניתנים לגלות, והם מתפקדים כסאב־טקסט.

בדיוק כמו שלי לא תמיד ברור על ההתחלה למה בחרתי להשתמש בדימוי כזה או אחר. לרוב ההבנה נבנית תוך כדי פעולה ועם הזמן

הצופה קודם כל נפגש עם קולאז׳ מבוסס צילום, הוא מזהה שמקור הצילום הוא רפרודוקציה של פסל, הוא מזהה שמקור הרפרודוקציה הוא ספר, את הסגנון הפיסולי והצילומי, זה מחבר אותו לזמן ולמקום גם אם הוא לא מזהה את הפסלים הספציפיים

יובל: אז אני מסתכל על עבודה נוספת בתערוכה, הקולאז׳ הצבעוני הגדול, ורוצה לשאול  אם אתה חושב שמתישהו יגיע השלב שבו לדימוי המקורי כבר (כמעט ו)לא תהיה משמעות. או אולי אני רוצה לשאול על התוצר הסופי, אם זה צילום או ציור – לא כי חשובה לי ההגדרה אלא כי זו הזדמנות לדבר על המעשה האמנותי. ובכלל – אם אני מסתכל על רצף העשייה שלך שנעה מצילום, כמו שאנחנו רגילים לחשוב על מה זה צילום, ועד לתערוכה הזו שבה התוצר התלת־ממדי מנהל עם המדיום משא ומתן,

וכן – אני יודע שיש פה הרבה שאלות וקביעות – תתייחס למה שנראה לך נכון

רמי: הקולאז׳ הצבעוני הגדול בנוי משלוש שכבות של נייר שנופלות האחת על השניה, הן מהודקות רק בחלקן העליון ומוברגות שם לקיר. התוצר נראה כמו איזו מפה טופוגרפית מופשטת. במקור היו על כל שכבה דימויים של אוביקטים מצולמים שרוקנתי בעזרת סכין חיתוך, ומה שנותר הוא רק המרחב הצילומי של אותם אוביקטים, או אולי יותר נכון להגיד, ההילה הצילומית שלהם.

פה ושם אפשר להבחין ברמז קטן לדימוי שהיה שם קודם… אז בהחלט כן, ישנם מצבים שבהם הדימוי המקורי עובר מטמורפוזה כל כך גדולה עד שאי אפשר לזהות אותו יותר והוא הופך לדימוי רפאים.

הקולאז׳ כמדיום עסוק בשאלות של גילוי והסתרה, ולא פעם ישנם דימויים שנמחקו או ש״נקברו״ תחת ההריסות של פעולת הקולאז׳. לגבי ההגדרה של התוצר הסופי, האם זה עדיין צילום או ציור או פיסול? אולי כל התשובות נכונות. אני מחפש את העמימות הזו שממוססת את ההגדרה או הזהות המדיומלית

יובל: אז אולי עוד שאלה שקצת ענית עליה אבל בכל זאת אשמח לחידוד בפרספקטיבה שלך – איפה אתה רואה בתערוכה הזו המשך של מהלך אמנותי ארוך טווח, שפה שיצרת ופיתחת, ואיפה (ואם) אתה רואה בו משהו אחר, חדש, או אולי משהו שלא חשבת עליו שיצאת לדרך לעבוד על התערוכה, שהפתיע אותך

רמי: אני מאמין שיש חשיבות לרצף של הדברים, לכרונולוגיה שלהם. זה לא בהכרח ליניארי, לפעמים אני חוזר אחורה למהלכים שעשיתי בעבר או לדימוי כזה או אחר ומגיב לו בפרספקטיבה חדשה. ברמה הזו, זה נכון לגבי הדימוי של נמרוד ופסל האנפה שהצגתי כבר ב־2015 בתערוכה ״לתת בהם סימנים״ בגלריה חזי כהן.

שם, כחלק ממהלכים שונים, פירקתי את הפרק שעוסק בפיסול בארץ ישראל מספרו של חיים גמזו מ־1950. בתוך דפי הרפרודוקציות יצרתי מעין מכתשים של צורות מופשטות, שאותן השלמתי אחר כך בעזרת דפי פחמן שחורים. ברמה הטכנית זה היה מהלך קולאז׳יסטי של חיתוך/החסרה והדבקה. לפני כן, עניינו אותי ספרים אבל לא פירקתי אותם או חתכתי בהם, הייתי מתבונן בהם מבעד למצלמה כאוביקטים שמגלמים בתוכם אפשרויות פיסוליות או פרפורמטיביות.

ברמה היותר עקרונית, רוב העשייה שלי עושה שימוש ביצירות אמנות קנוניות כאילו היו רדי־מייד. אני משתמש ברפרודוקציות, בספרי אמנות ובקטלוגים כדי לחקור נרטיבים והיררכיות שכבר קובעו, מנסה לפרום אותם ולפתוח בהם פתח לקריאה מחודשת

ברמה היותר עקרונית, רוב העשייה שלי עושה שימוש ביצירות אמנות קנוניות כאילו היו רדי־מייד. אני משתמש ברפרודוקציות, בספרי אמנות ובקטלוגים כדי לחקור נרטיבים והיררכיות שכבר קובעו, מנסה לפרום אותם ולפתוח בהם פתח לקריאה מחודשת.

הרבה פעמים כדי להשיב משהו לדיון או לעורר אותו לחיים, נדרשת פעולה כירורגית או ארכיאולוגית וכאן בא הקולאז׳, לא בהכרח כמדיום אלא יותר כתפיסה. התפיסה של קולאז׳ שמפרקת דבר מההקשר שלו וממקמת/מטעינה אותו בהקשר חדש יכולה לבוא לידיי ביטוי גם בצילומים שלי, בחיבור בין טקסט לדימוי, או במקומות שבהם מדיום אחד נוגע באחר

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שמסיימים?

רמי: היתי רוצה להודות על החיבור המוצלח בין Fireflies של ורד גדיש, שמייצגת אמנים באופן פרטני בארץ ובחו״ל, לבין יניב לכמן מגלריה אלמסן (שהיא אחד החללים היפים בעיר). שני אנשים אהובים שהיה לי העונג לעבוד איתם על התערוכה הזו.

ושב־29.10 בשעה נקיים שיח גלריה בהשתתפות קרן גולדברג וד״ר יובל אתגר

---

רמי מימון | ציפורים ליליות
גלריה אלמסן, הפנינים 1, יפו
נעילה: 12.11