הלוויה חורפית: מתן אמסלם מקים את חנוך לוין לתחייה

ענבל: הי מתן, מה שלומך בימים אלה?

מתן: משתדל לשמור על אופטימיות בזכות היצירה. זה ממש מרחב של שפיות

ענבל: מעניין שאתה מציין שפיות, בדיוק כשאנחנו רוצים לשוחח על ההצגה ״הלוויה חורפית״ שביימת בתיאטרון הקמארי, של חנוך לוין – לא בדיוק מחזה ששפיות היא בראש מעיניו

מתן: נכון, אני לא יודע אם המחזה הזה ״שפוי״, אבל יש בו הרבה היגיון. חנוך לוין כמו חנוך לוין יורד לנבכי נפש האדם, ומנסה לנסח הגיונות שלפעמים קל או נוח להתחמק מהן

ענבל: תכניס אותנו קצת למחזה

מתן: ״הלוויה חורפית״ נכתב בסוף שנות ה־70, והוא שייך למחזות הגדולים יותר של לוין, שעוסקים בשאלות של מוסר, בחיים מול המוות ובנפש האדם. המחזה מתחיל עם מות האם, שמורישה לבנה צוואה – להשיג כמה שיותר אנשים להלוויה. רק שבאותו היום יש חתונה לבת הדודה, חתונה שחיכו לה כל החיים, ומשם מתחיל מרדף מטורף לבשר את הבשורה

ענבל: וכמו תמיד אצל חנוך לוין, הכול גרוסטקי ומוקצן, אבל כאן גם יותר במחוזות הפנטזיה

מתן: הייתי אומר שהכול אצל חנוך מוגדל. הוא לוקח איזו תכונה, סיטואציה או אפילו יחסים – ומגדיל אותם עד לכדי אבסורד. וגם כאן, ההבנה הפשוטה של המשפחה החוגגת, שהחגיגה שלהם עלולה להתבטל בגלל הבשורה האיומה, מוגדלת עד כדי עיוורון – ומשם צומחת הדרמה. הסיטואציות נובעות מאיזה צורך אנושי שמוכפל ומצטבר, ולעיתים זה באמת יכול להיראות כמו פנטזיה

בחרנו אלמנט אחד מרכזי – קונפטי. אפשר למצוא את הקונפטי בחגיגות למיניהם, והוא חומר שמביא איתו שמחה והדר, אבל הטיפול שלנו בחומר הזה מעניק לו משמעויות נוספות (ללא ספוילרים), שמטשטשות את הייעוד המקורי שלו

ענבל: נדמה לי שלעוף להימלאיה זה בפנטזיה ממש 😊 ואם כבר הימלאיה, חוף הים ועוד מקומות, איך ניגשתם לנושא התפאורה?

מתן: כבר בדיאלוג הראשוני עם מעצב התפאורה המדהים ערן עצמון, הבנו שלוין הניח כבר את כל הלוקיישנים בטקסט, הוא עשה לנו את מרבית העבודה. כל שנותר לנו הוא לא להרוס לו, ולבחור איזשהו מרחב דימויי שיוכל להחזיק את כל המרחבים שבהם הסיטואציות מתנהלות, והמעברים ביניהם יבואו לידי ביטוי גם במשחק וגם בתלבושות.

הבחירה שלנו בבמה עגולה שהקהל מקיף אותה הייתה כמעט טבעית למהלך של הסיפור רדוף המסעות, ובחרנו אלמנט אחד מרכזי – קונפטי. אפשר למצוא את הקונפטי בחגיגות למיניהם, והוא חומר שמביא איתו שמחה והדר, אבל הטיפול שלנו בחומר הזה מעניק לו משמעויות נוספות (ללא ספוילרים), שמטשטשות את הייעוד המקורי שלו

ענבל: זו לא הפעם הראשונה שמעלים את ההצגה הזו, גם אחרי מותו של לוין

מתן: כן, ויותר מזה – זה מחזה שעולה לא פעם בעולם, והוא פעל בקונטקסטים שונים ותרבויות זרות. זה מוכיח שיש בטקסט הזה ליבה שחוצה את ההקשרים המקומיים, והוא יכול להכיל מנעד רחב של פרשנויות.

כך, צוות היוצרים ואני ניגשנו להגדיר את העולם שלנו, כולנו הגענו עם עולם הדימויים משלנו שפגש את העולם של לוין ואת המטען המלווה את ההצגות שלו. ובמובן הזה, זה היה ריקוד שנעים לרקוד אותו – לצאת מהטקסט ולחזור אליו

למצוא אנושיות במוות

ענבל: איפה היו הדגשים שלך כבמאי? מה רצית להביא לעיבוד הזה?

מתן: הנחת היסוד שהנחתה אותנו לאורך כל הדרך היא שמדובר בבני אדם. ככה הם נראים וככה הם פועלים. כל בחירה שלהם במהלך המסע הזה, אכזרית ככל שתהיה, נובעת מתוך רצונות וסיטואציות אנושיים.

לוין לקח איזו תמצית של חיים וממנה עשה חגיגה תיאטרונית, ובכל זאת הוא נשען על משהו. אז החל מפענוח הטקסט ועד פיצוח השפה החזותית – הכול יוצא מזה שמדובר באנשים, עם רצונות ודחפים אנושיים לחלוטין

ענבל: ובאמת, נדמה לי שהדמויות בהצגה הזו אנושיות יותר מהדמויות שאפשר למצוא לרוב אצל חנוך לוין – שהן לעיתים על גבול הקריקטורה; וכאן יש גם אפשרות לחמול עליהן

מתן: אני שמח שזה מה שעבר, זאת באמת הייתה אחת המטרות הגדולות בעבודה הזאת

ענבל: בוא נדבר על אחת הדמויות המעניינות בהצגה – מלאך המוות

מתן: בסיפור הזה המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. את מלאך המוות, אנג׳ל סמואלוב, מגלם דן שפירא הנהדר. כבר בחזרות הראשונות, הוא הביע את הכוונה שלו להוביל מהלך קצת אירוני – למצוא אנושיות במוות. היו הרבה ניסיונות, וזאת הייתה משימה לא פשוטה להביא מורכבות לתוך סצנות המוות, שכתובות בהומור עצום.

נוסף לכל זה, למלאך המוות אצלנו יש גם מצלמה, וכל מה שהוא רואה מוקרן על הבמה. ערן עצמון ואני חשבנו שהמצלמה יכולה לבטא אחת ממחשבות היסוד של המחזה, ובעצם של הרבה מהיצירה של חנוך לוין – השאלה ״מה יישאר אחרי לכתי?״.

יש במצלמה פעולה של תיעוד, ניסיון לשמר משהו מול הידיעה שהכול חולף. דווקא העובדה שהמצלמה נמצאת בידיים של מלאך המוות מחריפה בעיניי את האירוניה. מי שאחראי על הסוף הוא גם זה שמתעד את מה שעומד להיעלם

ענבל: זו ההצגה הראשונה שאתה מביים בקאמרי. ספר קצת על הדרך שעשית אליה

מתן: למדתי משחק בניסן נתיב, כי חשבתי שקדמת הבמה הכי מעניינת אותי. אבל כבר בלימודים מצאתי את עצמי כל הזמן מביים, ומיד לאחר מכן הלכתי ללמוד תואר ראשון ושני בבימוי באוניברסיטת תל אביב – ואין שמח ממני על ההחלטה הזאת. מאז שסיימתי את הלימודים, חזרתי ללמד ולביים גם באוניברסיטה וגם בניסן נתיב. ביימתי גם בתיאטראות פרינג׳ ופסטיבלים.

לפני כמה שנים הייתי בפגישה עם גלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי, ומאז התחיל דיאלוג ארוך שבמהלכו גם ביימתי בפסטיבל קריאות מבוימות בתיאטרון – עד שהוא הציע לי את ההצעה המרגשת לקחת חלק בעונה הנוכחית של הקאמרי, ואני מודה לו על כך מאוד

ענבל: איך בחרתם בהלוויה חורפית?

מתן: גלעד הציע שנחפש טקסטים של חנוך לוין, ואני, בתור נער שרק שתה טקסטים שלו, חשבתי שזאת הזדמנות מרגשת. באיזשהו שלב הוא העלה את הלוויה חורפית, קראתי אותו שוב, ושנינו הרגשנו שזאת הבחירה הנכונה והמדויקת

ענבל: איך התבצע הליהוק? רבקה מיכאלי הייתה מושלמת בתור הנזיר

מתן: רבקל׳ה עושה עבודה מדהימה בהצגה, וגם בחזרות היא הצחיקה אותנו נורא. הנזיר בהצגה הוא דמות אייקונית, כמעט תמיד הוא מה שזוכרים משם. המחשבה על רבקל׳ה היתה בגדר חלום, כי לא הייתי בטוח אם תסכים לעשות משהו כזה. הופתעתי מהנכונות והמוכנות שלה, והתרגשתי מאוד לחלוק איתה חדר חזרות.

הליהוק נעשה בשיתוף עם המנהל האמנותי, אבל הוא התחיל מאיזושהי פנטזיה שלי. התבקשתי לנסח את קאסט החלומות למחזה הזה, ולמעשה – התוצאה לא הייתה רחוקה משם. את מי שבקאסט פגשתי כקהל, וזה היה נורא מרגש פתאום לחשוב עליהם בסיטואציה של ליהוק, הקיר הרביעי נשבר 🙂

ענבל: עכשיו שההצגה עלתה ורצה – מה הפרויקט הבא? איפה נמצא אותך?

מתן: הפרויקט הבא שלי הוא מחזה שאני מאוד אוהב ובטח בקרוב יהיו פרטים; ואני מקווה בדיוק ככה – להמשיך ולהמשיך