ערן עצמון: האלמנטים בתפאורה נועדו כדי ליצור דימוי בימתי וריגשי, לא כדי לייצר מקום

ענבל: שלום ערן, מה שלומך?

ערן: אני בטוב, בדיוק בעבודה על מודל להצגה חדשה, ״האחים קראמזוב״ לתיאטרון גשר

ענבל: ספר קצת מה אתה עושה?

ערן: קשה להסביר מה זה בדיוק מעצב תפאורה. ככל שעובר הזמן ההגדרה הזו נהיית יותר ויותר מורכבת והגבולות של המקצוע מיטשטשים. המונח המקצועי של העיסוק שלי הוא סצנוגרף. אני אמון על הצד הוויזואלי של עיצוב הבמה לתיאטרון. אני עובד כבר כמעט 20 שנה בתיאטרון, בעיצוב לבמה של הצגות ומופעי מחול.

התפקיד שלי הוא לפרש יחד עם הבמאי את הטקסט לדימוי חזותי לבמה, ולמצוא יחד דרך לספר את הסיפור באופן ייחודי ואישי

ענבל: איך מתרחש תהליך העבודה? איפה נכנס המודל שהזכרת?

ערן: זה מתחיל מהמחזה, שהוא כמובן ההשראה הכי גדולה לעבודה, וככל שהמחזה עמוק, מורכב ואנושי יותר – ככה המסע מרגש ומסעיר יותר. קודם קריאה עמוקה של הטקסט ואז דיאלוגים ושיחות עם הבמאי של ההצגה, בניסיון להבין איך נרצה לספר את הסיפור.

זה השלב שאני הכי אוהב ומשתדל שיהיה ארוך ככל האפשר. הוא זורע את הזרעים לעיצוב עמוק ומורכב. אחרי שגיבשנו כיוון, אני עובר לעבוד על מודל – בהתחלה זוהי סקיצה קטנה של הבמה, בקנה מידה של 1:50.

ב״זינגר״ הבמה מורכבת מכמה אלמנטים. המרכזי הוא עגלה גדולה שצורתה מזכירה בפרופורציות קרון רכבת בגודל אמיתי. בתוכה יושבת תזמורת המהפכה, שמלווה את ההצגה כפסקול חי, והקרון הזה יכול לנוע ולהסתובב על צירו

זה כבר שלב שבו הכיוון הכללי די ברור, אבל זה לא אומר שהדברים התקבעו. לפעמים זה הזמן לשנות, לבדוק שוב ולהחליט ללכת גם בכיוון אחר. היום, גם אחרי שאני בונה כבר מקט מפורט שמצריך המון עבודה והשקעה, אני מרשה לעצמי לשנות. המודל הגדול והמפורט בקנה המידה של 1:25 הוא הזמן לבדוק שאנחנו באמת מצליחים לספר את הסיפור, וגם לומר משהו אנושי ורגשי.

משם ממשיכים לשלבים טכניים מול התיאטרון – הצגת המודל לצוותים האמנותיים והטכניים ועם תחילת החזרות גם לשחקנים. אז מתחילים תהליכי הייצור של התפאורה, עד לשבוע הטכני שבו מקימים את התפאורה על הבמה. זה תהליך מדהים שבו מצטרפים עוד ועוד אנשים לעבודה.

יש עוד שלבים אמנותיים בדרך – כמו ייצור האביזרים להצגה בעבודה מול מחלקות האביזרים וליווי של תהליכי החזרות בשלבים שונים, כדי לראות שהרעיונות שלנו מתחברים יחד לכדי הצגה

ענבל: בוא נדבר על ״זינגר״ בתיאטרון הקאמרי

ערן: ב״זינגר״ הבמה מורכבת מכמה אלמנטים. המרכזי הוא עגלה גדולה שצורתה מזכירה בפרופורציות קרון רכבת בגודל אמיתי. בתוכה יושבת תזמורת המהפכה, שמלווה את ההצגה כפסקול חי, והקרון הזה יכול לנוע ולהסתובב על צירו. המבנה הזה מכיל כמה פאות: בפאה החזיתית שלו נמצא שלט מואר עם הכיתוב ״זינגר״ באנגלית, כרמז לאגו של הגיבור שמגיע כמהגר ניצול שואה לאנגליה והרצון שלו להצליח בענק.

בדופן הצדדית נמצא פתח הבית, שממנו מגורשים זוג הזקנים באחת הסצנות הקשות במחזה. בחלקו האחורי הרחב – הסטודיו של סטפן, חבר מהמחנה שדרכיהם נפרדו. זהו סטודיו לציור שמורכב מפיגום וציורים רבים שפרוסים בו. יש בה גם גרם מדרגות לעליה על המבנה, ושם מתרחשות סצנות רבות, גם כמפלס נוסף לבמה וגם כספינה שמביאה את זינגר ואת שאר הדמיות מאירופה לאנגליה

המציאות מתערבבת עם היצירה

ענבל: מהם מקורות ההשראה שלך?

ערן: לפעמים זה מגיע מחיבור אישי שלי לזיכרונות ילדות. בזינגר, לדוגמה, יצרתי את הסטודיו בהשראת סטודיו הציור של סבא שלי ביפו. תמיד יש פרטים קטנים שאני מכניס בתפאורות שאני מעצב שהן חלק מהחוויות והזיכרונות האישיים שלי

ענבל: זו באמת אחת התפאורות המורכבות שראיתי, מסחררת ממש

ערן: נכון, זו תפאורה ייחודית. היא משתמשת באלמנטים תיאטרוניים רבים כמו קיר פנסים גדול, תא טלפון שיוצא מתוך הרצפה, מסכים נופלים, פתחים ברצפה, ושימוש במסכי הקרנה ובווידאו (בעיצובו של עומרי רוזי).

האלמנטים נועדו כדי ליצור דימוי בימתי וריגשי, לא כדי לייצר מקום. ״זינגר״ הוא סיפור שלא פשוט לספר. בתחילת ההצגה קורא רמי ברוך את הטקסט ״גם אם היה לנו את כל הלילה ואז עוד יום, ו־100 שחקנים וצבא של עובדי במה, ואלף מלבישות ומאפרים שהיו יכולים לשחזר הכול אחד לאחד – עדיין לא היינו יכולים לתאר לכם את המלחמה ההיא. את המקום ההוא. כמו שהיו באמת״.

זו הצהרה גדולה ומחייבת שהעסיקה אותי ואת גלעד קמחי, במאי ההצגה, שהוא אחד הפרטנרים המופלאים והמרגשים לעבודה. היא הובילה בין השאר לבחירה לשים את החולצה של זינגר בציור ענק כרקע למחנה הריכוז. לא לנסות לייצר את המקום באופן מובהק, אלא לייצר תחושה

ענבל: איך היה תהליך העבודה?

ערן: עבודה על תפאורה היא תמיד מסע ארוך, אבל במקרה הזה גם פרצה במהלכו המלחמה שקטעה את תהליך החזרות. בניית התפאורה המשיכה, כי חלקים גדולים של תפאורה כבר היו בשלבים שונים של בנייה. לפעמים המציאות מתערבבת עם היצירה, וזה אחד הדברים שמרגשים אותי ביצירה לתיאטרון.

״זינגר״ הוא פרויקט יוצא דופן בגודל ובמרכבות שלו. כמות האביזרים, חלקי התפאורה, התפעול המורכב של ההצגה וכמות האנשים שעומדים מאחורי ייצור חלקי התפאורה והבמה – הם לא דברים שקורים כל יום

ענבל: זו באמת במה מדהימה, שמשרתת מאוד את המחזה. כמות הלוקיישנים שבמה אחת מייצרת, והעולמות השונים שהיא מאפשרת הם מרשימים. גם ב״נשמות״, שמוצגת בתיאטרון גשר, יש במה מסתובבת, אבל באופן שונה. אנחנו עוברים בין חדרים שונים ובין תקופות שונות. גם שם שילבת זיכרונות אישיים?

ערן: ב״נשמות״ המחשבה הייתה איך מספרים את סיפור הגלגולים של הגיבור. ההצגה מבוססת על הספר ״נשמות״ שכתב רועי חן, שגם עיבד אותו למחזה. מבנה הבמה הוא שני חדרים, סלון ואמבטיה, ששוכפלו פעמיים על במה עגולה, כדי שהשחקנים יוכלו לנוע על גבי הבמה.

בזמן שסלון אחד נעלם אל עומק הבמה, סלון נוסף יכול הופיע עם תנועת הבמה- בזמן אחר ובתקפה אחרת. זה אפקט שהוא יותר רגשי מפרקטי. לאיתי טיראן, במאי ההצגה, ולי היה ברור שאת כל המסע של הגלגולים נרצה לספר מתוך הדירה היפואית שבה חי הגיבור.

הרעיון שדמות יכולה לצאת ממקרר הבית או מארון הבגדים, להיעלם ולצאת מהדלת שוב בתפקיד אחר – היה מסע יצירתי ומרגש. כיוצר, אני תמיד רוצה לספר סיפור אישי ואמיתי. גם ב״נשמות״ יש חלקים שהם זיכרונות אישיים שלי, כמו מראה הסורגים מהבית הישן של סבתא שלי.

זה קורה באופן אינטואיטיבי. אני אספן של חוויות ויזואליות, שבהן אני משתמש כדי לייצר דימויים על הבמה. פתאום אני מבין עד כמה זה דומה לגרישה, גיבור המחזה, שהמציאות והגלגולים שעליהם הוא מספר מושפעים אחד מהשני

בגלל הצילום בלייב ב״נשמות״ הטיפול בכל הפרטים הקטנים הוא כמעט קולנועי. כל האביזרים שעל הבמה משוכפלים פעמיים. היה לי חשוב שלהכל יהיה מראה ייחודי. שלא תהיה תחושה של בית גנרי, אלא של בית ספציפי, עם סיפור והיסטוריה

ענבל: אולי זה חלק ממה שהופך את ״נשמות״ להצגה כל כך נוגעת ללב

ערן: ב״נשמות״ זה הרגיש שלכל היוצרים שלקחו חלק ביצירה, היה חשוב לספר את הסיפור הזה. אני חושב שבאופן מסוים, זה גם חלק מהסיפור של תיאטרון גשר. התחושה של החיבור למקום ולזמן, והצורך לספר ביחד סיפור אנושי – אלה הדברים הכי חזקים שתיאטרון טוב יכול לעשות

ענבל: איזה חיבור אתה רואה בין ״נשמות״ והסיפור של תיאטרון גשר?

ערן: גשר זו חבורה של שחקנים אידיאליסטים, שהגיעו לארץ יחד כדי להקים תיאטרון. אני מאמין במשפחתיות הזו. אני זוכר כבר בתור נער את ההצגות של גשר כמעוררות השראה, עם עיצוב ייחודי ולא מתפשר

ענבל: איך נגשת לעיצוב התפאורה?

ערן: כמו תמיד, זה התחיל בטקסט ובדיאלוג עם הבמאי בשיחות ארוכות אל תוך הלילה. התחלנו לעבוד כשהמחזה עוד לא היה כתוב בשלמותו. למזלנו היה את הספר שכל כך התחברתי אליו, אז יכולנו בקלות להתקדם במקביל. התלבטנו בין רעיונות שונים איך לצאת למסע הזה של גלגול הנשמות בין יפו, חורביצה, מרוקו, וונציה – כשכולם מתחילים ונגמרים בדירה ביפו. הבנו די מהר שהכל יתרחש בדירה, בדקנו צורות שונות ובסוף החלטנו לנסות במה מסתובבת.

חיפשתי צורה חדשה של במה מסתובבת שתעזור להניע את העלילה, אבל ברגע שהבנתי שאני רוצה לשכפל את החדרים פעמיים ושתנועת השחקנים תהיה מעגלית בחלל – זה הרגע שבו יצאתי לדרך בתהליך העיצוב. לאיתי היה ברור שבעיבוד למחזה, הגיבור יערוך יומן מצולם במקום לכתוב ספר (כמו שמופיע במקור, בספר של רועי חן), ושאת הצילומים נרצה להקרין, לערוך ולצלם בלייב על הבמה

ענבל: בתחילת ההצגה חשבתי שמדובר בווידאו מוקלט, ואחר כך הבנתי שזה מצולם בלייב – זה מאמץ לא פשוט

ערן: בגלל הצילום בלייב בהצגה, הטיפול בכל הפרטים הקטנים הוא כמעט קולנועי. כל האביזרים שעל הבמה משוכפלים פעמיים. היה לי חשוב שלהכל יהיה מראה ייחודי ושכל הפריטים יהיו זהים. שלא תהיה תחושה של בית גנרי, אלא של בית מאוד ספציפי, עם סיפור והיסטוריה, עם שכבות של צבע מתקלף מגלגולים קודמים של בעלי בית ישנים

ענבל: האפקט של הסיבוב מצליח ליצור את התחושה של מעין במה אינסופית. רק עכשיו אני מבינה איך זה נוצר

ערן: זה היה מסע יצירתי משותף עם איתי – להבין איך משתמשים בבמה כדי לנוע בזמן. מתי נכון לסובב אותה ומתי כדאי להסתיר, איזה סיפור יתרחש באיזה חלק של הבמה ובאלו אמצעים אמנותיים נשתמש

ענבל: איך הגעת לתחום של עיצוב תפאורה?

ערן: זה קצת מוזר, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להיות תפאורן. עוד בתור ילד, לפני שידעתי להסביר מה זה בדיוק, ראיתי סרט דוקומנטרי על תיאטרון יפני והוא ריגש אותי מאוד. אני זוכר שניסיתי לשחזר את התפאורה

ענבל: ממש ייעוד! ובאמת הגעת לזה מוקדם. איך מקבלים הכשרה בתחום?

ערן: למדתי בסמינר הקיבוצים במסלול לעיצוב במה. זה היה מקום נהדר ללמוד ולהתעצב כיוצר. אחר כך עבדתי כמה שנים בבית צבי כמעצב קבוע – תקופה שבה למדתי המון על דיאלוג עם במאים, על יצרני תפאורה ועל עיצוב במה

ענבל: זה תמיד נראה לי פלא, במיוחד כשחושבים שיום למחרת יש הצגה אחרת על אותה במה. לאן נעלמת התפאורה ביום שאחרי?

ערן: זה באמת קסם, שגם אותי עד היום מרגש. אבל כמו בכל קסם, מאחוריו עומדים המון אנשים עמלים שעובדים קשה כדי להקים ולפרק את הבמות שאני מעצב. אלה הם השותפים ליצירה – עובדי הבמה, מנהלות ההצגה וכל הצוותים הטכניים של התיאטרון. כל התפאורות בארץ בנויות כדי להתפרק ולהיכנס למשאיות, ומשם למחסנים – עד לפעם הבאה שהיא תציג על הבמה. זה כמו עולם קטן שבסוף אמור להתכנס לתוך מכולה שבתוכה סיפור