גלריה פָּאן: יש מקום לעירום גברי ואמנות גאה

זה כלל לא מובן מאליו בימינו לפתוח מיזמים מסחריים חדשים של אמנות ישראלית. בימים שבהם גלריות לאמנות מצמצמות פעילות או סוגרות את שעריהן לצמיתות, ימים של קיצוצי תקציבי תמיכה ממשלתיים, של פיחות שווי שוק יצירות היוקרה וקושי למלא דוכנים בירידים מסחריים בינלאומיים.

להשיק גלריה מסחרית חדשה לאמנות בישראל בשנת 2026 שקול לחציית כביש סואן בעיניים עצומות. נדרש נס כדי לצלוח את זה, בוודאי כשמדובר בגלריה העוסקת בתחום שהוא נישה של הנישה והוא גם טאבו בישראל – עירום גברי.

גם כמעט שש שנים אחרי שהתחלנו להציג תערוכות בנישה הזו, עירום גברי בישראל עדיין נחשב לטאבו, ויצירות שמוצגות בגלריה פָּאן לאמנות הומוסקסואלית לרוב לא יוצגו באף גלריה אחרת. בתערוכה ״הישראלי היפה״, הרביעית במספר בחלל החדש של הגלריה (הרכבת 4, תל אביב), אנחנו מציגים את אמנות הגוף הגברי ויצירות הקשורות לתרבות גאה.

בתערוכה הנוכחית מוצגות לראשונה יצירות עירום של האמן המנוח איתן אראל, מעצב תכשיטים, רקדן וצייר. אראל נפטר בשנה שעברה בגיל 86, והותיר אחריו בארכיון קיבוץ גשר הזיו הצפוני – מרחק נגיעה מלבנון – מאות ציורים ואיורי גברים ישראלים, שאותם צייר בין השנים 1966-2021, ממש כמעט עד יומו האחרון. ציורי פחם וגרפיט על נייר דהוי, כמעט מתפורר, של מילואימניקים, קיבוצניקים וסתם עוברי אורח, חלקם בעירום מלא, חלקם אירוטיים. זו דוגמה קלאסית לאמנות שאין לה בית אחר מלבד גלריה פאן.

העובדה שאפשר לקיים תערוכות מסחריות של אמנות גאה לקהל שחפץ בהן – מוכיחה שישראל עדיין פלורליסטית ומכילה, והעיר היא עדיין עיר חופשית ואוהבת אומנות, למרות החושך הגדול המאיים עלינו

דוגמה נוספת אפשר למצוא בציורי העירום הגברי העצומים, המפורשים והמכשפים, בשמן על בד, של זוכה פרס שיף ישראל דרור חמד. חמד פיתח טכניקה משלו של כמעט פיסול בצבע על הבד, והציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב ולאחרונה גם בעיירת הנופש הגאה פאלם ספרינגס בקליפורניה. הציורים המפורשים לא זוכים להתקבל בכל גלריה, למרות הרקורד המרשים, הטכניקה הייחודית והעובדה שהוא נמצא גבוה במודעות של אספנים ותיקים ומוכרים.

הצלם הישראלי־אמריקאי המתכנה סם דווריז צילם גברים בעירום בניו יורק במשך למעלה מ־20 שנה וחזר לאחרונה לישראל על רקע האנטישמיות הגואה. הוא מספר שהוא לא חווה עדנה גדולה בישראל של 2026 באיתור מודלים לצילומי עירום אמנותי ואירוטי. למרות זאת, בתערוכה הוא מציג שלושה תצלומים של גברים ישראלים, שצילם במרפסות תל אביביות ובחוף הנטוריסטים המוכר.

הציירת אולגה ירושלמי, שלה שפה חזותית שמזכירה מפגש ישראלי־רוסי בין לוסיאן פרויד לפרנסיס בייקון, מספרת שעירום גברי פחות נמכר בשוק האמנות, בטח בהשוואה לעירום נשי. בתערוכה היא מציגה שלושה ציורי שמן של גברים עירומים, סצנות רגילות מחיי היומיום. דוגמן הבית שלה, אולג, צלם מוכשר בפני עצמו שמצלם גברים ישראלים, הוא מתנגד משטר שעבד עם האופוזיציה ונאלץ להימלט מרוסיה עם פרוץ המלחמה באוקראינה.

איתי זלאיט עלה לאחרונה לכותרות (שוב), הודות לפסל שיצר בדמותו של יוני נתניהו ז״ל, שהוזמן על ידי נשיא אוגנדה כאנדרטה לרגל 50 שנה למבצע אנטבה. כשהוא לא מפסל את בני משפחת נתניהו, זלאיט משתמש בעבודותיו באיבר המין הזכרי כטקטיקה מערערת של הומור וטריגר. כך עשה ביצירה ״מקרונים״, שמציגה שורות־שורות של קצה איבר המין בצבעים עזים על לוח מרובע. במבט מרחוק הצופה עשוי לחשוב שמדובר בעוגיות.

עבודה נוספת שמציג זלאיט היא פסל ״גיבור ישראל״ – יצירת ברונזה שנוצרה על פי דימוי בצילום של אבי בלילטי, של מוחה במחאת בלפור שכורע ברך כשהוא אוחז בדגל ישראל, ניצב אל מול זרם המכתזית בהפגנה. הפסל נרכש לאחרונה על ידי מוזיאון וינה לאמנות לאוסף המוזיאון.

המאייר יובל ישראלי, שעובד בטושים, עפרונות צבעוניים וצבעי מים וציוריו כאילו נגזרו מתוך הקליפ המפורסם של להקת א־הא משנות ה־80, מצייר את הקהילה הגאה בישראל קרוב לשני עשורים. בתערוכה הוא מציג קלסר יצירות אמנות קטנות, נגישות ורגישות, של איורי גברים במצבים אינטימיים, אבל לא רק. גם בריקוד, בים בתל אביב, או בחיי היומיום.

אורי הפנר מאייר לוקיישנים אייקוניים של העיר העברית הראשונה, ושותל בהם באופן הכי טבעי זוגות גייז או גברים נאים ללא חולצה, כיאה לתל אביב. טיול קצר בטיילת, פארק המסילה או דיזנגוף סנטר יבהיר מאיפה ההשראה לאיורים, שחלקם דיגיטליים ומודפסים על לוח אלומיניום מוברש או כהדפס רשת ידני על נייר. לרגל התערוכה צייר הפנר חייל ישראלי באקריליק על עץ בחיתוך צורני, בטכניקה שמזכירה מעט את הגלופות העתיקות של הדפסי עץ.

האמן הדרומי אנג׳ל לורן מציג בתערוכה גוף יצירה מגוון של סוגי גברים: שריריים, עבים, נשיים – לאו דווקא הסוג הצפוי והמוכר של הגבר האידיאלי. האמן והפסל שאול בז, גם הוא בן קיבוץ משמר העמק, מפסל גברים בברונזה, וכך גם הפסלת שרית הראל.

צחוק מתגלגל, הפתעה ושמחה

האמניות והאמנים המציגים בגלריה לא משתייכים בהכרח לקהילה הגאה, אבל כן יוצרים אמנות שיש לה זיקה לתחום. האמנית האיראנית־יהודיה הצעירה רויה אברהים (שאותה גילינו בשנת 2024 בעיצומה של המלחמה), מציירת בשמן על נייר גברים ישראלים שהיא מוצאת באינסטגרם.

את התחביב המסוכן פיתחה לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, בעודה חיה בטהרן, אז חשה שהיא חייבת להנציח את חבריה הגייז הישראלים. בינתיים, מאז, כבר עברה לחוף מבטחים מחוץ לאיראן אבל היצירות, שאותן היא שלחה לישראל דרך גרמניה, מוצגות בגלריה.

אדריאן ברקוביץ׳ מציג בגלריה פסלי פורצלן של איבר המין הזכרי במגוון צורות, כשאחד מהם מעוצב כמזוזה. אפשר להבין את הפגיעה ברגשות אנשים דתיים בכל הקשור לפסל הזה, אך יחד עם זאת רוב התגובות מהציבור מסתכמות בצחוק מתגלגל, הפתעה ושמחה.

בחמש השנים שהפקנו את מגוון התערוכות של פָּאן, שבהן היו גם יצירות מפורשות ובוטות שהוצגו לציבור הישראלי בבתי מלון וקניונים, לא נתקלנו מעולם בגילויי אלימות. התגובות הקיצוניות ביותר היו הרמת גבה במקרה הטוב או גיחוך מלגלג במקרה הרע. אפילו ההורים הדתיים של אחד האמנים בתערוכה באו לתמוך.

העובדה שאפשר לקיים תערוכות מסחריות של אמנות גאה בישראל לקהל שחפץ בהן, ולמכור יצירות במהלך קיץ של מלחמה – מוכיחה שישראל עדיין פלורליסטית ומכילה, והעיר היא עדיין עיר חופשית ואוהבת אומנות, למרות החושך הגדול המאיים עלינו.

הבחירות הקרובות עומדות בסימן קריטי להמשך חיינו כאן, אבל כל עוד הגלריה מתקיימת במרחב הציבורי, כנגד כל הסיכויים, אני אופטימי שנצליח להתגבר על המשברים – כי אמנות מעולה כבר יש כאן.

---

הישראלי היפה
אוצר: ארז ביאלר
גלריה פאן, הרכבת 4, תל אביב
נעילה: 4.10