כל מה שחשוב ויפה
ישראל דרור חמד. צילום: שמואל חמד
ישראל דרור חמד. צילום: שמואל חמד

ישראל דרור חמד: ככל שהזמן עובר, העבודות נעשות אישיות יותר

התשוקה לציור מתחרה במשיכה לאנושי, לגוף הגברי ולעבודות אמנים אהובים, בתערוכת היחיד של ישראל דרור חמד, זוכה פרס שיף, במוזיאון תל אביב

דבר לא מסגיר את עוצמת הרגש שאורב לבאים בשערי התערוכה ״ישראל דרור חמד: צייר־לקט״. באולם הכניסה ניצבת סדרה של ציורי אנשים, רובם גברים, בגודל טבעי. הם עומדים מלוא גובהם, כל אחד ממוסגר בתמונתו, ומקיפים את החדר כקבוצת חברים, שאנחנו, הצופים, באים ללמוד את חוקיה ולתהות על סודותיה. לעיתים הם מישירים מבט, אבל רובם מכונסים בעצמם, שקועים בעולמם.

חמד נוהג לצלם אנשים שהוא פוגש באקראי ולבקש את רשותם לצייר את דמותם. במקרים מעטים הוא מצייר דוגמן שהזמין לסטודיו במיוחד. אווירת המפגש המהיר, ההיכרות החמקמקה, שורה על הדמויות כמעין דוק של מסתורין, שיש בו גם אירוטיות. הזרות והקשר החולף – לצורך ציור – נדמים פתאום כמטאפורה לחיפוש מפגשים מסוג אחר.

חמד, זוכה פרס שיף לאמנות פיגורטיבית, המציג כעת תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב, הוא אמן כמעט אנונימי. את לימודי הציור החל בשנות ה־30 של חייו, אחרי שני תארים במשפטים. פגישה מקרית עם האמנית מאיה כהן לוי הביאה אותו לסטודיו שלה, כתלמיד ולאחר מכן כעוזר ומורה בעצמו.

ישראל דרור חמד. צילומים: אבי אמסלם

ישראל דרור חמד. צילומים: אבי אמסלם

אוצרת התערוכה, רותי דירקטור, כותבת שבבסיס העשייה שלו יש ״מאוהבוּת – במעשה הציור, ובמושאי המבט״. התשוקה לציור ניכרת בכל משיחת מכחול ובכל בחירה אמנותית שלו – וכמוה התשוקה למפגש – לגוף (בעיקר הגברי), למבט, לדימוי הממלא את הבד ונראה כמעט חי. משהו אנושי, חשוף ופגיע.

זה תמיד היה כך? או אולי זו איכות שמשתכללת עם הזמן?

״אני חושב שככל שהזמן עובר, העבודות נעשות אישיות יותר ויותר. אולי לא בהכרח כל עבודה כשלעצמה, אבל כמקבץ, כל ציור מצטרף לשורה ארוכה של ציורים קודמים, ויחד באופן מצטבר הם חושפים יותר ויותר מתוכי״.

אני חושב שככל שהזמן עובר, העבודות נעשות אישיות יותר ויותר. אולי לא בהכרח כל עבודה כשלעצמה, אבל כמקבץ, כל ציור מצטרף לשורה ארוכה של ציורים קודמים, ויחד באופן מצטבר הם חושפים יותר ויותר מתוכי

אם כך, התערוכה הגיעה בזמן טוב? כי נראה שההצטברות הזו ביקשה מוצא?

״אני בהחלט חושב ככה, במיוחד בשנתיים או שלוש השנים האחרונות – שבהן ציירתי את הדמויות העומדות לכל אורכן; החלב; הדיוקן המשפחתי; חוף ים המלח והסעודה״.

״הסעודה״ היא הסעודה האחרונה – הציור האחרון שצייר לקראת התערוכה, והוא משמש מעין פרולוג או אפילוג (תלוי מאיזה כיוון הגעתם) לגוף העבודות שבאולמות פנימה. בסעודה משתתפות דמויות בולטות מהקהילה הגאה בישראל, וחמד כמו פותח להם ועימם דלת סודית אל ההיכל, אל קירות המוזיאון. היצירה – שהיא מעין מניפסט – מוצגת, באופן סימבולי וטעון, אפילו מתריס, מחוץ לחלל התערוכה.

יותר משהוא נאמן ללאונרדו (דה וינצ׳י), חמד משתמש ביצירה הקלאסית ובעיקר במבנה שלה כמו שעשו רבים לפניו, כנשא של מטען תרבותי וחברתי. הוא מתחבר לשושלת של סעודות אחרונות זכורות היטב, מהחיילים של עדי נס ועד ״הסופראנוס״ של אנני לייבוביץ׳. וכמו בפוסטר פרסומת קולנועי, הוא מגזים ואפילו מקלקל בכוונה, כרמז לז׳אנר של ״ציור רע״.

הקדושים שלו הם אושיות תרבות, מהממשק שבין עולמות הבמה, היצירה וסלבריטאות טרש, יזמים ופעילים פוליטיים בשם הנראות וזכויות להטב״ק: קיי לונג, דראג קווין ומעצב.ת אופנה בולטת (גם בגובהה), דנה זיו (ממארגנות מצעדי הגאווה), הדוגמנית והשחקנית הטרנסג׳נדרית סתיו סטרשקו, תום פיקל (שדגמן בעבר לציורים של חמד) והאמן הוותיק עדו בר־אל. במרכז יושב אורי קרובינר, כפטרון לבוש בבגד מפואר בסגון ורסאצ׳ה, לשמאלו שמעון שירזי (מפיק מסיבות אגדי בסצנה הקווירית), מחבק את כתפיו של העיתונאי והקולנוען גל אוחובסקי, לידם הזמרת קורין אלאל והאדריכל עודד לויתן, ובפאנל האחרון אמן הדראג וסלב הריאליטי אוריאל יקותיאל ומלכת הדראג טלולה בונט – בפוזת סלפי הכרחית.

מצד אחד החצנה של הדמויות ויציאה (מהארון, מהחלל הסגור) למרחב הציבורי, ומצד שני זו הצהרה שהקהילה עדיין ״מחוץ לגדר״?

״התלייה של הציור אכן מאוד מיוחדת, וניתנת להבנה בהרבה אופנים. אני רואה בה כמעין קבלת פנים למבקר בתערוכה, שמאפשרת לו להתבונן בה ממרחקים ומזויות שונים. הציור כאילו אומר בגאווה: הנה, אני כאן. הוא ממוקם במרומי קיר עצום, קיר שיורד עד תחתית המבנה, היה צורך במנוף לתלייתו. באופן סמלי אולי, הוא מהווה חלק מהחלל של מפל האור״, אומר חמד.

גוף התערוכה מוגש כשלושה פרקים (אפשר אפילו לומר טריפטיכון): באולם המבוא פוגשים בדמויות המקיפות את החדר כקבוצה של עוברי אורח, זרים במידה מסויימת, אך נוכחים, כאילו זימן אותם להתכנסות. בחדר השני יש פסיעה אל אינטימיות עמוקה יותר, מפתיעה ורגישה. עירום, פעולות קטנות שחושפות מוזרויות קטנות, מערכות יחסים.

כאן עוצמת הקשר בין הצייר למצויירים נראית משמעותית – סדרה שלמה של פגיעויות, של מבטים חסומים, עיניים מכוסות בארג, חלב שנשפך על הפנים, גב רחב הפונה אל החדר במקום הפנים. בין החללים מוצג, בצניעות, דיוקן עצמי לא מאוד מוקפד של האמן, שנראה מופתע מעט מהכללת עצמו בין מושאי הציור.

הציורים שבחדר הפנימי ביותר מספקים סוג של רפרנס – חשיפה אישית של עולם ההשראות וההשפעות של חמד – מציור של חבורה בחוף ים המלח, המזכיר את ציורי החוף האידיליים של פיקאסו (בשנותיו הפיגורטיביות האחרונות, שנות ה־30); דרך ציור מונוכרומטי המתכתב עם ציורי הבריכות המופלאים של דיוויד הוקני; ועד לקבוצת שחיינים הניצבים בשתי שורות אלה כנגד אלה – כמו ערוכים לקרב פנים אל פנים, ובגדי הים האדומים שלהם מתמזגים אלה באלה עד לבלי הפרד.

דיוויד הוקני היה בהחלט אחת ההשפעות המוקדמות והחזקות ביותר עבורי. הפתיחות שבה הוא התייחס למיניות שלו הייתה משהו שבדיעבד הבנתי שהיא חיונית, גם ליצירה וגם לחיים האישיים. למרות שזה לא קרה מיד

האווירה ההומו־ארוטית השורה על התערוכה כולה מגיעה לגובה רב בדימוי השחיינים, אחד מהם עם ידו טמונה בבגד הים הזעיר ולא לגמרי ברור אם בשלו או של חברו. ״הציור (מהשנים האחרונות) מבוסס על צילום מאולימפיאדת ברצלונה, 1992״, מספר חמד, היום בן 46 ואז נער בן 16 המגלה את המיניות, בה בעת שהוא מתחיל לגבש את תפיסת העולם החזותית שלו.

גם הציורים האחרים בתערוכה מבוססי צילום מנקודות זמן קרובות או רחוקות. לעומת הכתם האדום המתפשט מול עינינו בדיפטיך השחיינים, ציור הבריכה האפרורית – אחת מנקודות המיקוד המשמעותיות בתערוכה – מבוסס על צילום בשחור לבן מתקופת שירותו כצלם צבאי בחיל האוויר.

המחווה הברורה להוקני מקיימת יחסים עמוקים עם המקור, במה שיש בה כמו גם במה שאין בה: צבע, חדווה, אושר שטוף שמש. דמות חייל לבוש מדים מלאים ניצבת על פי הבריכה, מבטו ממוקד מטה קצת כמו בטקס זיכרון יותר מאשר ביום כיף, וצילו מתמזג־נושק לדמות השחיין העולה מהמים, שפניו אינם נראים. אבל דמותו של החייל, כסאות הפלסטיק, העצים מאחור, לוקחים את הציור המקומי והמונוכרומטי הרחק הרחק מהעולם הצבעוני ושטוף השמש של הוקני.

birds

לצידה תמונת הדראג קווין גלינה פור דה ברה מזנקת מהקיר, ולא רחוקה ממנה סצנה משפחתית מנומנמת, אינטימית ואידילית. אבא ובתו חבוקים על הספה, ואילו הבת הקטנה מציירת על קרחתו של אביה העושה עצמו ישן, והיא מצחקקת־קורצת. ״אני אוהב לצייר ציורים של אחרים בתוך הציור״, הוא מחייך, ומציין את כשרונה של הציירת הקטנה.

מקורות ההשראה שלך נעים בחופשיות בין הוקני לפיקאסו, בין הרנסנס לאמנים בני דורך, כמו עדי נס וניר הוד. גישה מכלילה, שקשורה אולי לכך שהתחלת לעסוק באמנות בגיל מבוגר יחסית?

״מקורות ההשראה שלי אכן מאוד מגוונים, ומשתרעים על פני תקופות וסגנונות מאוד שונים. הן מבחינה רעיונית והן מבחינה טכנית סגנונית. מגיל צעיר אהבתי מאוד אמנות, אבל זו הייתה יותר קאנונית, קלאסית, כזו שקל יותר להיחשף אליה, מזו שהתוודעתי אליה בגיל יותר מבוגר, כשהתחלתי להתמסר כולי לאמנות. היום אני מוצא את מקורות ההשראה שלי בכל מקום ומכל תקופה.

״דיוויד הוקני היה בהחלט אחת ההשפעות המוקדמות והחזקות ביותר עבורי. הפתיחות שבה הוא התייחס למיניות שלו הייתה משהו שבדיעבד הבנתי שהיא חיונית, גם ליצירה וגם לחיים האישיים. למרות שזה לא קרה מיד.

״מגיל צעיר מאוד ציירתי, אבל לא עלתה בדעתי האפשרות להיות צייר. אחרי לימודי המשפטים התוודעתי יותר ויותר לעולם האמנות, והכרתי את מאיה כהן לוי באמצעות מוניקה לביא, שהייתה האוצרת של גלריה על הצוק בנתניה, שם אני גר״. שלוש שנים למד ציור בסטודיו של כהן לוי, ומאז, כבר יותר מעשור הוא עוסק רק באמנות, מצייר ומלמד.

העבודה עם דירקטור לקראת התערוכה הולידה את השם הקולע ״צייר לקט״, שמאפיין את מבטו ומגע מכחולו של חמד. ״חלק ניכר מהציורים שלי מבוסס על גברים שאת מרביתם אני פוגש באקראי – ברחוב למשל, ורותי דירקטור ראתה בתהליך העבודה שלי, ביציאה למרחב הציבורי ובאיתור הדמויות שניקרות בדרכי לצורך הציור, מעין מלאכת ציד, או לחילופין, ליקוט – הן של הדמויות האלה והן של מצוירים אחרים שאני מצייר באופן יזום״.

אלה וגם אלה מתקבצים לכדי תערוכה מצוינת.


ישראל דרור חמד | צייר־לקט
אוצרת: רותי דירקטור
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
נעילה: 6.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ציפי

    תערוכה יפהפיה ומרגשת בעיני.
    גם כשהאובייקט מרוחק או מכונס בתוך עצמו המבט המתבונן מקיף אותו בקירבה . החוויה היא של רכות ואינטימיות גופנית מאוד בכל משיכת מכחול.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden