בין באר שבע לניו יורק: הפרויקטים החדשים של אביעד אריק הרמן

שני פרויקטים שהתקיימו לאחרונה ממחישים את המנעד הרחב בעבודתו של המעצב אביעד אריק הרמן: בישראל עלתה ״ערגה״, יצירתו החדשה של הכוריאוגרף תמיר גינץ ללהקת המחול קמע, שעבורה עיצב הרמן את התלבושות. במקביל, השתתף בניו יורק בתצוגה I Love Jewish Girls, שהתקיימה במסגרת אירועי שבוע האופנה בספטמבר, ובה הציג ארבע שמלות, שכל אחת מהן נושאת סיפור תרבותי אחר.

הרמן, שבעברו רקד באופן מקצועי במשך כ־20 שנה בארץ ובעולם, פיתח קריירה בינלאומית כמעצב תלבושות למחול, לתיאטרון ולהפקות גדולות, לצד עיצוב שמלות ותלבושות לאומיות לנציגות בתחרויות יופי בינלאומיות.

בשיחתנו הקודמת עסקנו בדרכו המקצועית. הפעם נפגשנו בעקבות שני הפרויקטים החדשים, שמאפשרים להתבונן בעבודתו משתי נקודות מבט: עיצוב תלבושות לגוף הרוקד, ועיצוב שמלות שבהן הבגד עצמו הופך למסר תרבותי.

״ערגה״ של להקת קמע היא יצירה שנולדה מתוך חוויה אישית ועוסקת באהבה, באובדן ובכמיהה לאינטימיות. במרכזה מסע רגשי של נפש המחפשת בית לאחר התפרקותה של מערכת יחסים. תמיר גינץ בוחן את המתח שבין הרצון להתקרב ולהיאחז באחר לבין הכאב והגעגוע למה שאבד.

לפעמים, דווקא בגד שהוא לא נוח לחלוטין יכול לשרת את הרעיון האמנותי. אם התלבושת אמורה לאתגר את הרקדן או ליצור חיכוך עם הגוף – ייתכן שזה בדיוק מה שהיצירה דורשת

היצירה נעה בין תשוקה לעצב ומקבלת אופי של רקוויאם לאהבה. גיל נמט כתב עבורה מוזיקה מקורית המהדהדת לפרקים את הרקוויאם של מוצרט; את הבמה עיצב אדם קלר, ואת התאורה עיצב שי יהודאי.

״ערגה״ מצטרפת לשורה ארוכה של יצירות של להקת קמע שעיצבת להן תלבושות. אפשר כבר לקרוא לך מעצב הבית של הלהקה?

״לא הייתי מתיימר לקרוא לעצמי ככה, אבל יש לי היסטוריה ארוכה עם הלהקה. גדלתי והתחנכתי בבאר שבע כרקדן, וכשקמע נוסדה הייתי סולן בשנתיים הראשונות לפעילותה. תמיר גינץ היה המורה שלי, ואנחנו מכירים שנים רבות.

״החזרה שלי ללהקה כמעצב וכשותף ליצירות שלו, מעניקה לעבודה המשותפת שלנו ערך רגשי מיוחד. עיצבתי תלבושות לכמה הפקות של קמע, ביניהן ׳כרמינה בורנה׳ ו׳באקיץ׳, היצירה שתמיר העלה לציון 20 שנות פעילותה של הלהקה, שעבודה עיצבתי גם את הבמה״.

באיזה שלב הצטרפת לתהליך היצירה של ״ערגה״?

״בשלב מוקדם מאוד. תמיר ידע כבר כשהתחיל לחשוב על היצירה שהוא רוצה להזמין אותי להיות שותף. הוא שיתף אותי ברעיונות הראשוניים שלו, עוד לפני שהדברים התגבשו. עבדנו על היצירה במשך כמה חודשים.

״יש משמעות גדולה לכניסה של מעצב לתהליך כבר בשלבי החשיבה הראשונים. תמיר משתף אותי בנושא שיקר לליבו, בחוויה אישית שהוא רוצה להביא אל הבמה, ולעיתים גם הוא עצמו עדיין מחפש את הביטוי האסתטי שמתאים לה״.

בתלבושות של ״ערגה״ בולטים גווני הבורדו העמוקים והשילוב בין תחרה שקופה ומעוטרת לבדים חלקים ונשפכים. חולצות בעלות צווארונים וחפתים מקבלות פרשנות חדשה באמצעות התחרה שחושפת את הגוף ואת תנועת השרירים. לצידן מופיעים נפחי בד רכים, המעניקים לתלבושות תנועה נוספת.

הצבעוניות המשותפת יוצרת רצף חזותי בין הרקדנים. במפגשים הגופניים ביניהם התלבושות משתלבות בתנועה והופכות לחלק מהכוריאוגרפיה. הניגוד בין התחרה לגזרות המחויטות, ובין החשיפה לכיסוי – מעניק להן אופי מובחן.

מה היתרון שלך כמעצב תלבושות למחול, בהיותך רקדן לשעבר?

״רקדתי באופן מקצועי במשך 20 שנה בלהקות מובילות בעולם. הניסיון הזה מעניק לי הבנה של הגוף הרוקד וצרכיו, אבל הנוחות היא לא השיקול המרכזי. בראש ובראשונה, התלבושות צריכות לשרת את החזון האמנותי של הכוריאוגרף. לפעמים, דווקא בגד שהוא לא נוח לחלוטין יכול לשרת את הרעיון האמנותי. אם התלבושת אמורה לאתגר את הרקדן או ליצור חיכוך עם הגוף – ייתכן שזה בדיוק מה שהיצירה דורשת.

״אנחנו לא מעצבים פיג׳מה כדי שיהיה נעים להתכרבל בה בבית. אנחנו מעצבים בגד למטרה מסוימת. כמובן שנוחות הרקדן נלקחת בחשבון, אבל היא חלק ממערכת רחבה יותר של שיקולים״.

פתרונות יצירתיים

מעבר להיכרות עם הגוף הרוקד, הרמן מדגיש את חשיבות התכנון המעשי – בחירת החומרים, תנאי הייצור, התקציב, התחזוקה ואורך החיים של התלבושת. ״יש שיקולים לוגיסטיים, תקציביים ותפעוליים. צריך לחשוב גם על עמידות הבגד. אפשר ליצור תלבושת מרהיבה ונוחה, אבל אם אחרי עשרה מופעים צריך לייצר אותה מחדש, יש לזה משמעות. הכול תלוי ביצירה, בגוף שעבורו אני מעצב ובתנאים שבהם התלבושות אמורות לשמש את הרקדנים״.

תן לנו דוגמה לפרויקט שבו התנאים האלה השפיעו על העיצוב.

״לפני כמה שנים עיצבתי תלבושות לבלט הלאומי של קובה, שם נדרשתי להתמודד עם תנאים שלא נתקלתי בהם בישראל – אחוזי הלחות הגבוהים בתיאטרון בהוואנה ובעיות במיזוג האוויר. הכוריאוגרפית ביקשה ליצור בלט ניאו־קלאסי במראה מודרני ומתוחכם.

״בחרנו בבדים דקים, קלילים ואווריריים, שקל לכבס ולתחזק. חשבנו גם על עמידות התלבושות ועל האפשרות להפריד בין חלקיהן לצורכי תחזוקה. אלה דברים שהקהל לא מודע להם, אבל הם חלק בלתי נפרד מהעיצוב.

״עם השנים שכללתי את היכולת לתכנן עבודה שתאפשר להגיע לתוצאה האמנותית הרצויה, בלי להתפשר על האיכות, במסגרת התקציב והתנאים הנתונים. אני צריך להבין איפה מייצרים את התלבושות, אילו משאבים עומדים לרשותנו ומי אחראי על התחזוקה. לפעמים נדרשים פתרונות יצירתיים לאתגרים שלא צפינו מראש״.

עבדת גם על הפקות בינלאומיות גדולות. עד כמה העבודה עליהן שונה מהפקה של להקת מחול מקומית?

״אחד הפרויקטים שאני גאה בהם במיוחד היה עיצוב התלבושות למחזמר מקורי של חברת הצעצועים מאטל, המבוסס על הבובה ברבי. זה היה פרויקט בעל היקף לוגיסטי עצום. שכרנו שלוש מתפרות גדולות בלוס אנג׳לס, שמייצרות תלבושות לסרטים הוליוודיים ולמופעי ענק בלאס וגאס. עבדנו גם עם יצרני פאות, נעליים ואביזרים.

״בהפקה כזאת התכנון הלוגיסטי הוא קריטי. צריך לדעת מראש איפ מייצרים כל פריט, איך משלבים בין הגורמים ואיך עומדים בלוחות הזמנים. באמנויות הבמה אנחנו נדרשים לעיתים ליצור דברים שחורגים מעולם התפירה והטקסטיל המסורתי״.

בספטמבר השתתף הרמן בתצוגה I Love Jewish Girls, שהתקיימה כאירוע לוויין של שבוע האופנה בניו יורק, והציבה במרכזה זהות יהודית באמצעות אופנה. בתצוגה השתתפו 18 מעצבים, והרמן הוזמן לסגור אותה. ״הקשר שלי עם טובי רובינשטיין, אשת אופנה יהודייה שפועלת בניו יורק, התחיל ב־2017. באותה שנה השתתפתי באחד מאירועי הפתיחה של שבוע האופנה בעיר, בשיתוף עמותת אור, הפועלת לפיתוח הנגב והגליל – שבה רובינשטיין פעילה.

״אז, יצרתי שמלה מיוחדת כמחווה לנגב, בשיתוף אמנים מהאזור, שסגרה את התצוגה. מאז שמרנו על קשר, ובמהלך השנים השתתפתי באירועים נוספים שהיא הפיקה, ביניהם פאנל שעסק באופנה צנועה ובדיפלומטיה אופנתית.

״כשהיא חברה לאמן היהודי־מקסיקני אלחנדרו גלאט (Alejandro Glatt) להפקת תצוגת אופנה יהודית במסגרת שבוע האופנה בניו יורק, היא פנתה אליי שוב. היא הכירה בין השאר גם את השמלות והתלבושות הלאומיות שעיצבתי לאורך השנים לנציגות ישראל בתחרות מיס יוניברס. הצגתי ארבע שמלות, שלכל אחת מהן סיפור משלה, בעל ערך אינטלקטואלי ומשקל תרבותי.

״הראשונה הייתה מחווה לסיפור הבריאה בספר בראשית ולחווה, האישה הראשונה בזיכרון האנושי הקולקטיבי – מעין שמלת גן עדן. השנייה נוצרה לציון עשור למותה של שושנה דמארי, כמחווה למלכת הזמר העברי. שילבתי בה כלניות, והעיצוב שלה מורכב משני חצאים.

״השלישית הייתה שמלת ערב שעיצבתי בשנת 2024 לנציגת ישראל בתחרות מיס יוניברס. רציתי להדהד באמצעותה את הקריאה להשבת החטופים, ועיצבתי חצאית צהובה ושופעת במיוחד וחלק עליון בהשראת המנורה וסמל המדינה. הרביעית נוצרה בהשראת הטלית, עם ציטוטים ממנה. בחלקה העליון מופיעות המילים ׳עם ישראל חי׳״.

מה הייתה המשמעות של הצגת השמלות האלה בניו יורק, דווקא עכשיו?

״מבחינתי, לתזמון ולהקשר יש חשיבות עצומה בעיקר על רקע מה שמתרחש בעולם, הפחד שחווים יהודים והנטייה של חלקם להצניע את זהותם. ראיתי בתצוגה הזדמנות בלתי רגילה – היה לי חשוב להשתמש בפלטפורמה בינלאומית כזאת כדי להציב בחזית את המילים ׳עם ישראל חי׳. זה המסר שמופיע בחלק העליון של שמלת הטלית״.

זה מביא אותי לשאלה – האם אתה מרגיש שינוי בהזמנות העבודה מחו״ל בעקבות המצב בישראל?

״חד־משמעית כן, וזה מצער אותי מאוד. יש אנשים שהייתי איתם בקשר מקצועי במשך שנים ונמנעו מלתקשר איתי בתקופה האחרונה. מצד שני, זה לא עצר אותי. יצרתי קשרים חדשים שהובילו לפרויקטים נוספים. לאחרונה עבדתי עם להקת מחול בסיאטל ועיצבתי תלבושות גם עבור הבלט הלאומי של מונטנגרו. מבחינתי, האפשרות להמשיך ליצור עם מוסדות בינלאומיים היא חשובה.

״בישראל, לצד העבודה עם קמע, עיצבתי גם את התלבושות ל׳ציפור שיר׳, יצירתו של יורם כרמי ללהקת המחול פרסקו; ובאוגוסט השתתפתי בפרויקט האופנה ׳בשדה של חיות׳, שאצרו יואב מאיר וגילי סיוון. זו הייתה תקופה עמוסה, שבה עבדתי במקביל על שתי יצירות מחול, תצוגת אופנה ופרויקטים נוספים״.

והיום, איפה נמצא עולם התיאטרון בתוך העשייה שלך?

״במשך כחמש שנים הייתי מעין מעצב בית בהבימה, בתקופה שבה משה קפטן היה המנהל האמנותי. עשיתי שם עבודות רבות שאני גאה בהן, יחד איתו ועם במאים נוספים. עבדתי גם עם נתן דטנר בתיאטרון העברי. בעולם אמנויות הבמה יש תקופות עמוסות יותר ופחות. למדתי לקבל את התנודות האלה בלב פתוח, להמשיך ליצור ולחפש הזדמנויות חדשות״.

אז מה הלאה?

״אני אוהב את האפשרות להיות אמן בעל חזון ולתת לדמיון שלי ביטוי דרך העיצובים. כל עוד ניתנות לי הזדמנויות ליצור, אני שמח לממש אותן. אני מאמין שיש לי עוד דבר או שניים לתת לעולם, ואני מאחל לעצמי שאוכל להמשיך לעשות זאת״.