למצוא את הלב בתוך המנגנון: הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים

כשצפינו השנה בסרטים שהגיעו אלינו, הרגשנו שמשהו זז. הבנו שיוצרות רבות מפסיקות להסתכל רק על נקודת השבירה או על הפצע עצמו, ומתחילות לשאול את השאלה הקשוחה יותר: מה קורה ביום שאחרי? איך ממשיכים לקום בבוקר עם הכאב, איזה חיבור אנושי או מפתיע מצליח לצמוח מתוכו ואיך זזים קדימה כשהשברים הישנים ממשיכים להסתובב איתנו בחדר?

אנחנו מכירות את המפגש הזה מקרוב, כיוצרות שפוגשות את הקירות של המערכות והסדר החברתי. השנה בלט במיוחד עד כמה המבט הקולנועי בוחר לעצור דווקא איפה שהמערכת עיוורת ואטומה, ולראות את האדם שנשאר מאחורי ההגדרה ואת הקרבה שנרקמת במקומות שתוכננו להפריד. זו ממש לא הצהרה על עידן חדש בקולנוע הנשי, אלא מגמה שראינו שוב ושוב בסרטים מרקעים שונים, שמנסים לבנות משהו אמיתי בתוך מציאות מורכבת מבלי להיכנע לציניות.

זה בדיוק מה שפגשנו בסרט הפתיחה של הפסטיבל, ״סתיו״ של כליל כובש. כשצעירה שנפלטה מכל מסגרת אפשרית פוגשת ילד אומנה שהמערכת כבר מזמן הרימה ידיים ממנו, זה יכול היה להיגמר בדרמה שחורה על אוזלת ידן של רשויות הרווחה. אבל במקום לשקוע שם, הסרט בוחר להתבונן ברוך ובדיוק בשתי נפשות שהממסד זרק לצדדים, ובדרך שבה הן בכל זאת מצליחות לייצר לעצמן עוגן של קרבה.

גם בתוך בית כלא, מוסד שנועד בראש ובראשונה לשלול חירות, הסרט ״פרנק ולואיס״, בבימויה של פטרה וולפה, מציג איך יכול להיווצר מרחב בלתי צפוי של חמלה. אסיר המרצה מאסר עולם מצטרף לתוכנית פנימית שבה אסירים מטפלים בחבריהם המבוגרים החולים באלצהיימר ובדמנציה.

בכל הז׳אנרים חוזרת אותה בחירה: לא אופטימיות פשטנית, אלא התבוננות באדם בתוך המנגנון שמקיף אותו, וסירוב להגדרה שהנסיבות או המוסדות מדביקים לו

מה שמתחיל כמניע לשחרור מוקדם, הופך בהדרגה לקשר עמוק שמאלץ אותו להתמודד עם אשמה, מחילה ואפשרות לגאולה אנושית. הקשיחות של הכלא נוכחת, אבל בתוכה מתקיימים יחסים שלא מצטמצמים לכללים של המערכת.

החיים לא נעצרים רק במוסדות פורמליים. הם פוגשים אותנו גם במחלה ובזמן. ב״קשרים״, בבימויה של ליה נלסון, האלצהיימר לא מוצג רק כאובדן טראגי, אלא גם כמרחב של הומור, מבוכה ואינטימיות משפחתית ששורדת למרות הכול.

ב״אליס. שיחות אחרונות״, בבימויה של נורית יעקבס־ינון, המצלמה מלווה את שנתה האחרונה של פרופ׳ אליס שלוי – לא כסיכום פסיבי של מפעל חיים, אלא כתיעוד של אישה שבוחרת לחשוב, להרגיש ולהיות נוכחת בעוצמה גם מול גוף שמתעייף.

את אותה עקשנות לראות את האדם השלם ולא את הנסיבות היבשות מביאה איתה גם חנה אזולאי־הספרי, יקירת הפסטיבל שלנו השנה. מהיצירות המוקדמות כמו ״שחור״ ועד ״אימפריה קטנה שלי״ ועד סרטה הקצר החדש ״ברית עולם״ שבו סוד ישן בן 30 מפרק ברגע את עולמם של בני זוג – הדמויות שלה מסרבות להיות קורבן של הסביבה שלהן, והיא עצמה מסרבת לספק לצופה תשובות קלות או פתרונות אינסטנט.

לצד הדרמות, התכנית כוללת קומדיות, אנימציה, סטנד־אפ ואירועי חוץ שיוצאים מהאולמות אל רחובות העיר. בכל הז׳אנרים האלה חוזרת אותה בחירה: לא אופטימיות פשטנית, אלא התבוננות באדם בתוך המנגנון שמקיף אותו, וסירוב להגדרה שהנסיבות או המוסדות מדביקים לו. זו ההזמנה שלנו לקהל השנה – לפגוש סיפורים שאינם מעלימים את הכאב, ובתוכו לגלות את המורכבות של החיים ואת האפשרות להמשיך לראות זה את זו.

---

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים
12-16.10
סינמטק ירושלים, דרך חברון 11