ויוי בלאיש: כוכב שחור בשמי האופנה הישראלית

יש את ויוי בלאיש, ויש את כל השאר. זו אולי קביעה נחרצת, אפילו מעט פרובוקטיבית, אבל קשה להתעלם ממקומו הייחודי של בלאיש בנוף האופנה הישראלי. בתקופה שבה אופנה נמדדת לא פעם בנראות ברשתות החברתיות, בשיתופי פעולה מסחריים וביכולת לייצר רגע ויראלי, בלאיש ממשיך להתעקש על הבגד עצמו: על החומר, הצללית, התנועה, עבודת היד והיכולת להפוך רעיון מופשט לאובייקט שנלבש על הגוף.

בתחילת השבוע הציג בלאיש את Blackstar, קולקציית הקוטור החדשה שלו, בתצוגה עצמאית שהתקיימה כחודש לפני פתיחת שבוע האופנה בתל אביב. בעוד שמרבית המעצבים המקומיים מתכנסים תחת אירוע משותף, בלאיש בחר להעמיד את יצירתו במרכזו של אירוע משלו. לא עוד תצוגה בתוך רצף של תצוגות, אלא עולם שלם המתקיים בזכות עצמו.

הבחירה היא לא רק עניין של תזמון או פורמט. היא מבטאת את מעמדו של מעצב שפיתח לאורך שלושה עשורים שפה אישית מובהקת, כזו שאפשר לזהות כמעט מבלי לדעת מי חתום עליה. צלליות ארוכות ונשפכות, בדים העוטפים את הגוף ומשתחררים ממנו, משחק בין שקיפות לאטימות, בין רכות למבנה ובין איפוק לדרמה.

בלאיש לא רודף אחר מגמות; הוא ממשיך לפתח עולם אסתטי עצמאי. הוא אוהב את האישה שעבורה הוא מעצב. הוא לא מבקש לשנות אותה או להתאים אותה לאידיאל יופי מוכתב, אלא להעניק לה נוכחות, עוצמה וחופש ביטוי.

התצוגה התקיימה באולם Black Box החדש באקספו תל אביב, חלל תעשייתי של כ־1,200 מ״ר, בעל רצפת בטון ותקרה גבוהה, שהפך לקובייה שחורה של עשן, אור ותנועה. מסלול בצורת X ושתי מכוניות Genesis שהשתלבו בתצוגה יצרו תפאורה דרמטית, שבה הבגדים היו חלק מסיפור רחב יותר של בריאה והתהוות.

החיבור בין בלאיש למותג רכבי היוקרה Genesis נולד מתוך משמעות שמו של המותג. Genesis – בראשית, היא מילה שמקורה ביוונית העתיקה ומשמעותה בריאה, התהוות והתחלה. עבור בלאיש, השם הפך להזדמנות לחזור אל נקודת ההתחלה שלו כמעצב, אל קולקציית הגמר שהציג בשנקר לפני 30 שנה, ולבחון מחדש את הדימויים והדמויות שליוו אותו מאז.

״האסוציאציה הראשונה שלי הייתה מיידית״, הוא אומר. ״בראשית ברא אלוהים, סיפור הבריאה. אבל לא נשארתי שם. לקחתי את זה פנימה אל עצמי: לא סיפור ה־בריאה, אלא סיפור בריאה. בריאה אישית, שקשורה אליי״.

הקולקציה נבנתה כמהלך הדרגתי מהחושך אל האור. היא נפתחה בשחור עמוק, עם נגיעות של זהב מתכתי, בגדים פרומים ולא גמורים במכוון, ג׳ינס שחור קרוע, מחוכים, משי כהה ונפחים אמורפיים. לצד הבדים הרכים הופיעו גם מבנים מהודקים יותר, ז׳קטים ומעילי בומבר גדולים, שיצרו מתח בין חופש התנועה לבין הניסיון להגדיר את צורת הגוף.

האביזרים היו חלק בלתי נפרד מהשפה העיצובית של הקולקציה: כפפות עור צבעוניות, בצהוב פוקסיה וכחול רויאל, הוסיפו כתמי צבע והדגישו את קווי הידיים, ואילו הגדילים המשולבים בכוכבים המשיכו את תנועת הבדים והשלימו את הצלליות.

בקבוצה השחורה ניכר במיוחד החיבור לעולם הרכב. במרכזה מחוך שחור ארכיטקטוני, שקוויו החדים וקימוריו מתכתבים עם גוף המכונית. לצדו שולבו משי שזור בחוטי לורקס ומתכת, חומרים שבלאיש כמעט לא השתמש בהם בעבר, לצד פריטים בגוונים מטאליים של כסף ושחור.

הדימוי הנשי שלי אז היה דרמטי וקיצוני וכלל ציפורניים, דרמה וסקסיות מוחצת. היום הדימוי אחר לגמרי: האישה היא יותר סטריט, יותר בועטת, עם פחות מחשופים, יותר מכוסה. היא עדיין היא, אבל הרבה יותר רכה והרבה יותר נגישה

נקודת המוצא האישית של Blackstar היא קולקציית הגמר שהציג בלאיש בשנקר ב־1996, ״נשיקת אשת העכביש״. שם נולדה דמות האישה המכשפה, השחורה, החושנית, המאיימת והכוחנית, שהפכה לאחד הדימויים המכוננים בעבודתו.

״כמו שאני השתניתי, גם היא השתנתה. הדימוי הנשי שלי אז היה דרמטי וקיצוני וכלל ציפורניים, דרמה וסקסיות מוחצת. היום הדימוי אחר לגמרי: האישה היא יותר סטריט, יותר בועטת, עם פחות מחשופים, יותר מכוסה. היא עדיין היא, אבל הרבה יותר רכה והרבה יותר נגישה״.

בלאיש לא משחזר את עבודת הגמר שלו, אלא בוחן מחדש את האישה שיצר לפני שלושה עשורים באמצעות החומרים, הטכניקות והניסיון שצבר מאז. המכשפה התבגרה יחד איתו, איבדה משהו מהאגרסיביות הראשונית שלה, אבל לא את עוצמתה.

אחת ההשראות המרכזיות בקולקציה היא דייוויד בואי, ששם אלבומו האחרון, Blackstar, העניק לקולקציה את שמה. בואי, שהמציא את עצמו מחדש לאורך הקריירה באמצעות דמויות מתחלפות, אנדרוגיניות, צבעוניות ותיאטרליות, מלווה את בלאיש עוד מתחילת דרכו. גם קולקציית הגמר שלו בשנקר לוותה בשירו Lady Grinning Soul. ״מה שבואי נתן לי לאורך השנים הוא חופש – לחשוב לכל הכיוונים, אינטואיטיבית, בלי תכתיבים. יש במוזיקה שלו כוח מטורף, ומצד שני שבריריות, עדינות ופואטיקה״.

הדואליות הזו נוכחת גם בקולקציה: רומנטיקה לצד רוקנ׳רול, כוח לצד שבריריות, מבנים ארכיטקטוניים לצד בדים מרחפים, וטשטוש מכוון של גבולות מגדריים. רבים מהמראות נועדו להילבש על ידי נשים וגברים כאחד, מתוך תפיסה שלפיה הבגד לא חייב להיות מוגדר על פי מגדרו של הלובש.

אחד הדימויים הבולטים בקולקציה הוא הציפור. לא ציפורים שקיימות בטבע, אלא יצורים דמיוניים שבלאיש בורא מתוך נוצות, משי, צבע, נפח וטקסטורה. ״מה שמושך אותי בציפורים זו התנועה. כל השפה שלי נשענת על תנועה, על מעוף, בגדים מתנפנפים, איך הבגד זז בצעד. אני לוקח חתיכת בד והציפור נולדת לבד״. הציפורים הדמיוניות הופכות את רעיון הבריאה למוחשי. הן לא מבקשות לחקות את הטבע אלא להמציא טבע חדש, כזה שמתקיים רק בעולם האסתטי של בלאיש.

בהדרגה, השחור פינה את מקומו לצבע ולאור, עד לסיום בלבן. סדרה של שמלות משי לבנות, המזכירות להקת ברבורים, חתמה את התצוגה ברגע של התרוממות ואופוריה. זהו סופו של מסע שמתחיל בחושך, בתוהו ובפרימה, ומסתיים בתחושה של קלילות ושחרור.

הדבר המשמעותי ביותר בקולקציה הוא לא דימוי כזה או אחר, אלא המקום שבו נמצא היום בלאיש כאדם וכיוצר. דווקא עכשיו הוא מתאר תחושה חדשה של חופש. ״זו הפעם הראשונה שאני מרגיש משוחרר באמת מכל המחשבות והקולות שעולים בראש, אלה שבולמים את היצירה. לפני כן הייתי יותר סגור, ניסיתי להישאר בתוך המסגרות והחוקים שהצבתי לעצמי. הפעם השמיים היו פתוחים״.

האמירה הזו מקבלת משמעות מיוחדת על רקע הבחירה בתצוגה עצמאית. בתעשיית אופנה קטנה, שבה מעצבים נדרשים להתמודד עם מגבלות כלכליות, קהל מצומצם ומחסור בתשתיות, שבוע האופנה הוא פלטפורמה חשובה. אבל חשיבותה לא מחייבת את כולם לפעול בתוכה. תעשייה בשלה צריכה להכיל גם מעצבים שבוחרים ליצור לעצמם במה נפרדת, עם קצב, שפה וחזון משלהם.

גם שיתוף הפעולה עם Genesis מדגים את האפשרות לחיבור בין אופנה למותג מסחרי מבלי לוותר על הזהות העיצובית. במקום להתאים את הקולקציה לשפה פרסומית מוכנה מראש, בלאיש לקח את שם המותג והפך אותו לנקודת מוצא למסע אישי. המכוניות היו חלק מהתפאורה ומההשראה החומרית, אבל הסיפור נותר הסיפור שלו.

בלאיש לא צריך להמציא לעצמו זהות חדשה בכל עונה. הוא יכול לחזור אל המכשפה שיצר לפני 30 שנה, אל בואי, אל זיכרונות ילדות ואל דמותה של אימו אבלין, ולהפוך אותם לחומר גלם ליצירה עכשווית. ובעוד שחלק ניכר מתעשיית האופנה המקומית עסוק עדיין בשאלה איך לבלוט, בלאיש כבר לא צריך להוכיח שהוא שונה. הוא פשוט כזה.