כל מה שחשוב ויפה
ויוי בלאיש
ויוי בלאיש. צילום: עידו לביא

שדרת המעצבים // ויוי בלאיש

השמלות של ויוי בלאיש אינן נמכרות: הוא תופר כל שמלה אישית לפי מידת הלקוחה, והיא מושכרת ומוחזרת לסטודיו. ״למבנה גוף אין כמעט משמעות״, הוא אומר. ״מה שחשוב זו שפת הגוף״

כשויוי (ויקטור) בלאיש נשאל מה הוא יותר, אמן או מעצב אופנה, הוא מתקשה לתת תשובה. הסטודיו שלו ביפו טובל בצמחייה פסטורלית ולאורך הקירות תלויות מאות שמלות, שעיצב לאורך השנים. הצבע השולט הוא לבן על גווניו, שבוהק משמלות הכלה הרבות.

״אני מגיע לעיצוב דרך אמנות, ואולי יש לי נשמה של אמן, כמו לכל מי שמתעסק באסתטיקה ויופי״, הוא אומר. ״יש כאלו שהם יותר רציונליים, אני כנראה עם רמת רגישות גבוהה וזה בא לידי ביטוי ביחס שלי לעבודה, ליצירה.

״לאורך כל השנים אני מצייר ומפסל. אני מגיב לחומרים, לראקציה שהם יוצרים, ואני בחיפושים כל הזמן; סביב אותו עולם תוכן, מחפש כל הזמן דברים שהעין שלי עוד לא רגילה לראות. אני רוצה להתרגש שוב ושוב״.

הדגמים של בלאיש הם One of a Kind, כל בגד מעוצב ונתפר באופן חד פעמי. ההשראה שלו מגיעה מתקופות הזוהר של המאה שעברה, שנות ה־20 וה־30, וגם משנות ה־70 המשוחררות והבוהמייניות.

איך מתנהלת העבודה? מגיעה לקוחה ומה קורה? 

״אני עובד לפי תחושות בטן. כשמגיעה לקוחה אני מתבונן בה, בעיקר בוחן איך היא מחזיקה בגד. לפעמים נשים רוצות מה שלא מתאים להן, אין שמלה טובה לכולן. כשאני מנסה לפענח את העיצוב הנכון, אני מכסה את הלקוחה בבד. 

״הגוף צריך להחזיק את הבגד, היצירה, ולכן למבנה גוף אין כמעט משמעות. מה שחשוב זו שפת הגוף. האישיות, הביטחון העצמי של הלובש שהם השחקנים הראשיים. ברגע שאני מבין את כל אלו – יש לי את זה ואז קל לי. ברוב המקרים השמלה הראשונה שחשבתי שתתאים היא זו שתבחר בסופו של דבר״, הוא צוחק. 

רונית אלקבץ

רונית אלקבץ, 2010. צילום: אוהד רומנו

ויוי בלאיש, שבוע האופנה 2018

שבוע האופנה 2018. צילום: אבי ולדמן

ויוי בלאיש, שבוע האופנה 2018

שבוע האופנה 2018. צילום: אבי ולדמן

ויוי בלאיש, שבוע האופנה 2018

שבוע האופנה 2018. צילום: אבי ולדמן

״משי הוא הבסיס לעבודה שלי. המשי הוא בד נושם ואני אוהב אותו מקומט, נוזל ונשפך. החומרים שאני עובד איתם חייבים להיות מושלמים. אני משלב תחרות עתיקות, שנתפרות בעבודת יד מוקפדת״.

שיטת התפירה של בלאיש היא גזירה באלכסון, שמשפיעה על הגימור המיוחד והסגנון הכה מזוהה שלו. ״המשי שגזור בטכניקה הזו, נשפך על הגוף ומכסה אותו כמו שכבת שמן, ברכות, בעדינות ובנועם. אין התפשרויות. גם בחיים אני לא מתפשר, אבל אני לא חושב שאני פרפקציוניסט״.

זו לא סתירה פנימית?

״השאיפה למושלם באה לידי ביטוי בבחירת הטכניקה שיוצרת את השלמות. הבד ממשיך את העבודה. כן, אני עושה קוטור. אבל לא בהכרח כזה שעבדו עליו שעות ארוכות. השמלות שלי חיות ונושמות; עבודות שישבו וחרזו עליהן חרוזים במשך שבועות הן לא הסגנון שלי. הקוטור שלי בא לידי ביטוי בטכניקה ובחומרים ולכן אין צורך לשמור על הבגדים שלי בקופסאות פן יינזקו״. 

אני עושה קוטור. אבל לא בהכרח כזה שעבדו עליו שעות ארוכות. הקוטור שלי בא לידי ביטוי בטכניקה ובחומרים ולכן אין צורך לשמור על הבגדים שלי בקופסאות פן יינזקו

העבודה של בלאיש נעשית כולה בסטודיו ביפו, שבימים כתיקונם עובדות בו לצידו ארבע תופרות, תדמיתנית וגוזרת ומנהלת סטודיו, שהיא מעצבת אופנה. השמלות של בלאיש אינן נמכרות: הוא תופר כל שמלה אישית לפי מידת הלקוחה, והיא מושכרת ומוחזרת לסטודיו. ״אם הייתי צריך למכור אותן, החומרים שמהם הן עשויות והעבודה המוקפדת הייתה הופכת אותן ליקרות עד בלתי ניתנות להשגה״ הוא אומר. 

גם מחיר של שמלה מושכרת אינו שווה לכל נפש. המחירים הם מהגבוהים בשוק, ולדבריו רק שימוש חוזר בשמלה – שתותאם ללקוחה נוספת – הוא שהופך את עסקיו לפרקטיים. 

birds

מאות השמלות המוצגות לאורך קירות הסטודיו הן ארכיון כמעט שלם של עבודותיו לאורך השנים. לאחרונה תרם בלאיש לארכיון התלבושות של שנקר כ־20 עבודות נדירות. בנוסף הוא תורם שמלות לכלות שידן אינה משגת לרכוש שמלה. 

גלגול נוסף עוברות שמלות שהתיישנו או הצהיבו עם הזמן. ״אני צובע אותן מחדש ב־Tie-dye ומשנה את הנראות שלהן לחלוטין. מדליקות אותי הטכניקות הטבעיות של צביעה מסורתית על גבי המשי״.

10,000 סיכות ביטחון

בלאיש, בן 51, גדל באשקלון במשפחה של ארבעה ילדים ״להורים שמאד שמרו עלינו. לאמא הייתה חנות בגדים וזיקה לאופנה. אבא איש טכני – הוא זה שעשה לנו את התחפושות לפורים. תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שקשור לאסתטיקה ולאופנה. אני לא יכול להגיד שטיפחו את האהבה שלי לתחום הזה, לא מתוך כוונה רעה, לא היתה מודעות ובעיקר לא היה כסף. 

״כששמעתי על שנקר זה היה עבורי חלום רחוק ובלתי מושג. אמרו לי שצריך להכין תיק עבודות; הייתי בטוח שמדובר בתיק פיזי. רק בהמשך הבנתי שאני צריך להכין שני פריטי לבוש, אז הכנתי שמלת מיני דמוית שריון מ־10,000 סיכות ביטחון, שהושחלו על פסי גומי דקים, זה יצר מראה מאוד מיוחד, וקיבלו אותי ללימודים״. 

בשנקר פגש בלאיש את תמרה יובל ג׳ונס כמרצה, ומאותו רגע הפכה למנטורית ולחברת נפש, והיא שהנחתה את פרויקט הגמר שלו. את לימודיו בשנקר סיים ב־1996, יחד עם שי שלום – שני הגברים היחידים באותו המחזור. ״שי שלום פתח את תצוגת הגמר ואני סיימתי אותה״, הוא נזכר.

כסטודנט עבד בניקיון בתים ובהמשך תפר קצת שמלות לחברות, אבל חשוב לו לציין שבשנקר דאגו לו בלי סייג. ״קיבלתי כל מלגה אפשרית וזה מה שהציל אותי ואיפשר לי ללמוד ולשרוד. הייתה לי תשוקה ורעב מטורפים ללימודים האלו. ארבע השנים חלפו בלי שהרגשתי וזו הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי״.

בטמבוריה מצאתי סיליקון שחור שמיועד לסתימת חורים ואותו מרחתי על המשי. זה יצר צורה ותנועה מטורפת וזה מה שחיפשתי, וכנראה מה שאני מחפש עד היום – יצירה של נפח, צורה, תנועה. לצבע אין משמעות בעיצוב שלי. אין לי עניין עם הצבע, יש לי עניין עם הצורה

בפרויקט הגמר הפך אילוץ לפתרון יצירתי: ״לא היה לי כסף לרכוש חומרים לטובת הקולקציה. בטמבוריה מצאתי סיליקון שחור שמיועד לסתימת חורים ואותו מרחתי על המשי. זה יצר צורה ותנועה מטורפת וזה מה שחיפשתי, וכנראה מה שאני מחפש עד היום – יצירה של נפח, צורה, תנועה״.

הקולקציה של בלאיש, ״אשת העכביש״, הייתה פינאלה מוצלחת לתצוגת הבוגרים, והוא סיים כבוגר מצטיין ונשלח לייצג את שנקר בתחרות באיטליה, שגם בה זכה במקום הראשון. ״הייתי בהלם מעצמי ומהמעמד״.

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר, 1996. צילום: עידו לביא

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר

צילום: עידו לביא

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר

צילום: עידו לביא

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר

צילום: עידו לביא

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר

אשת העכביש, פרויקט הגמר בשנקר

ויוי בלאיש, 1996

ויוי בלאיש, 1996

כשנסע לאיטליה הציעה יובל ג׳ונס לבלאיש להישאר עוד קצת ולפגוש את רוברטו קאוולי, שאיתו עבדה באותה התקופה. הביקור הזה הספיק כדי להפוך את בלאיש לחלק מבית האופנה. אצל קאוולי עבד בלאיש על קולקציות בשיתוף עם העורכת המיתולוגית של ווג איטליה, אנה דלו רוסו. 

בשנת 2000 עזב את בית האופנה לטובת ליין עצמאי שנשא את שמו (בחסות חברת האופנה לה קופן), והפך למותג מבוקש בקרב צעירות זוהרות ואופנתיות באירופה וארצות הברית. בהמשך התמנה למעצב הראשי של בית האופנה הוותיק ג׳יאנפרנקו פרה, אבל על ההצלחה העיבו הגעגועים לארץ ולמשפחה. ב־2006 החליט לחזור ופתח את הסטודיו התל אביבי שלו. עיצוב שמלת הכלה של מלאני פרס פתח עבורו את הדרך לתודעת הקהל בישראל. 

לא יכולתי לעמוד בפני העיצובים של ג׳ון גליאנו, נעתקה נשמתי מול כל קולקציה שהוא עיצב. ואחריו כמובן אלכסנדר מקווין, השיגעון שלו שיגע גם אותי. הם היו הפנסים שלי; הם הפתיעו וריגשו אותי. כשגליאנו נעלם מהזירה ומקווין התאבד הייתי בשוק. חשבתי שהכל יתחסל

מי הם מקורות ההשראה שלך?

״בתור סטודנט זה היה ג׳ון גליאנו. לא יכולתי לעמוד בפני העיצובים שלו, נעתקה נשמתי מול כל קולקציה שהוא עיצב. ואחריו כמובן אלכסנדר מקווין, השיגעון שלו שיגע גם אותי. הם היו הפנסים שלי; הם הפתיעו וריגשו אותי. כשגליאנו נעלם מהזירה ומקווין התאבד הייתי בשוק. חשבתי שהכל יתחסל. 

״בנוסף אני אוהב את בית האופנה של בלנסיאגה, האופנה הפיסולית שלו היא לא פחות מפסלי קוטור. האופנה העכשווית פחות מעוררת בי השראה. הייתה תקופה שאיריס ואן הרפן ריגשה אותי וחשבתי שהיא אולי מקווין החדש. העבודות שלה אמנם פורצות דרך אבל פחות נוגעות באופנה. אין לה קשר למסורת של עשיית בגדים. ההשראות שלי היום באות ממקורות אחרים – המופע מרגש אותי יותר״.

שבוע האופנה 2019

שבוע האופנה 2019. צילום: בן לאון

הכנות לשבוע האופנה

הכנות לשבוע האופנה. צילום: גלי שני

 ״בארץ אני מעריך את ליאורה טרגן המוכשרת. בעיצובים שלה היא מספרת סיפור, משתמשת בחומרים מיוחדים ויש בה עוקץ. מהצעירים אני אוהב את שחר אבנט, יש לה שפה ייחודית ובועטת. יש פה הרבה אנשים מוכשרים, יש פה הרבה רוח, אבל לצערי אין חומר. באירופה זה הפוך: אין רוח יש חומר״.

ואז הגיע גדי

את גדי אלימלך, סטייליסט ומעצב אופנה בזכות עצמו, ובן זוגו בעשור האחרון, פגש בלאיש, כמה סמלי, בהצגת הבכורה של רומיאו ויוליה. השניים נישאו (בביתה של יובל ג׳ונס) ולאחרונה הם חולקים חלל סטודיו משותף ומעידים על עצמם שהם מעורבים האחד בעשייה של השני. לדברי בלאיש ״יש לנו הרבה מה לתרום האחד לשני ואין בינינו תחרות או קנאה״. 

פעם אחת איחדו כוחות, בעיצוב שמלת הכלה של נינט, שאותה מלווה אלימלך כסטייליסט כבר למעלה מעשר שנים. ״היה פה שילוב של נינט, שיודעת בדיוק מה היא רוצה, עם גדי שיודע מה טוב בשבילה. 

״אם כי אנחנו עובדים שונה זה מזה. לכל אחד מאיתנו שפה עיצובית שונה: אני זרוק ומרושל, גדי הרבה יותר מוקפד ממני, ובאופן טבעי הלקוחות שלנו שונות. וכן, קורה שלקוחה מגיעה אליי, לא מוצאת את עצמה אצלי ואני שולח אותה אליו, ולהפך״. 

ב־2017 הזמינו אותו יערה קידר ושלומי אלקבץ לעצב את בובות התצוגה לתערוכה ״ז׳ה טם רונית אלקבץ״ במוזיאון העיצוב חולון. התערוכה, שהפכה להצלחה מסחררת, הציגה את חייה, יצירתה ומלתחתה של הכוכבת שהלכה לעולמה כשנה קודם לכן. 

״רונית היתה חברה קרובה ובעיקר מוזה. אני מאוד מתגעגע אליה, למרות שברור לי (כמו לאחרים) שהיא כאן איתנו ומשפיעה על המתרחש אצל אהוביה. בימים אלו הוא שוב משתף פעולה עם קידר, לקראת תערוכה נוספת במוזיאון העיצוב חולון, שתעסוק בשמלות נשף. 

מתוך התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״, מוזיאון העיצוב חולון

מתוך התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״, מוזיאון העיצוב חולון. צילום: שי בן אפרים

מתוך התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״, מוזיאון העיצוב חולון

מתוך התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״. צילום: מ״ל

אתה לא רוצה ללמד?

״אני אוהב ללמד. כמו שאני עושה בגדים ככה אני מלמד – מעמיק ויסודי. אני משתף פעולה עם שנקר בשנים האחרונות. אני מאוד מעריך את אילן בז׳ה, שהחל את תפקידו כראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנה שעברה, ואני מאמין שהוא בא לשנקר לעשות שינוי. אני חולם להעביר קורס שיעסוק בחיבור בין חומרים שהופכים לבגד, ולא בעיצוב עצמו. מקווה שזה יתממש״.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?

״אמשיך לעשות אופנה, אבל אשלב נשמה בפרנסה ואעמיק בעשיית האמנות שלי – בפיסול ובציור״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden