נתון פורמט חופשי

בכתבה שבה שוחחתי עם מיכל סהר על עבודת האוצרות שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הבטחתי שיחה דומה עם אוצרי המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, והנה אני מקיים. אחרי התערוכה של שנה שעברה, שהייתה בעייתית מבחינת אופן התצוגה בחלל, גייס איציק רנרט למשימה את המעצב קובי פרנקו ואת המעצבת והאמנית הילה שאלתיאלי (״אין אתר, אין אפילו פייסבוק״), שניהם כמובן מלמדים במחלקה.

השניים הצליחו ליצור תערוכת עיצוב סופר מוצלחת, שהסיבה העיקרית לכך היא (מעבר לרמה הגבוהה של העבודות) שהם התייחסו לבוגרים – כפי שהם תכף יספרו – לא כאל סטודנטים אלא כאל מעצבים שמציגים עבודות במוזיאון. הנה מה שהיה להם לספר:

יובל: שלום!

הילה וקובי: הי

יובל: מה שלומכם?

הילה וקובי: מתארגנים… ענבים… מים וכו׳…

יובל: ענבים זה מעולה. אותך אני מכיר קובי, פחות או יותר, אבל את הילה אני פחות מכיר. אולי תספרי על עצמך בכמה מילים

הילה וקובי: טוב איזה לחץ…

יובל: לא להילחץ, זה לא ראיון עבודה…

הילה וקובי: בוגרת בצלאל, תואר ראשון, תואר שני מגולדסמית׳ בלונדון. מעצבת והיום יותר מציירת

יובל: תואר ראשון ושני במה?

הילה וקובי: ראשון בתקשורת חזותית ושני ב־image and communication כשהתעסקתי יותר בצילום

יובל: וואלה. מעניין. בכל אופן, בואו נדון בעניין שלשמו התכנסנו – התערוכה. אשמח אם תספרו מתי קיבלתם את המשימה ומה היה הבריף

הילה וקובי: ההתעסקות החלה לקראת סוף הסמסטר הראשון. בעצם לא היה ממש בריף. פשוט: התערוכה עליכם – שייצא מקסים

יובל: את זה אני מבין שאיציק (רנרט, ראש המחלקה) אמר

הילה וקובי: כן

יובל: ו.. איך מתחילים?

הילה וקובי: השידוך בינינו נעשה על ידי איציק ומהר מאוד גילינו שאחנו מדברים באותה שפה ושותים באותו בית קפה. לשנינו היה חזון דומה לגבי הנראות והתפיסה החזותית/אוצרותית של התערוכה. היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות תערוכה שתשאיר את חותמה בשדה תערוכות העיצוב ולא בשדה תערוכות הבוגרים. למזלנו מחזור הבוגרים השנה הוא אחד מהמוצלחים וידענו שיהיו לנו חומרים נהדרים לעבוד איתם.

יובל: מה זאת אומרת שתשאיר את חותמה? איך עושים דבר כזה?

הילה וקובי: שתציג מצויינות, חדשנות ואקספרימנטליות בנקודת זמן נתונה. התחלנו מאוצרות יסודית שכללה פגישה אישית עם כל סטודנט ותיק העבודות שלו משנים ג׳-ד׳, הרבה לפני הגשות פרויקטי הגמר

יובל: ועדין אני רוצה להבין מה זה אומר ״תערוכה שתציג מצויינות, חדשנות ואקספרימנטליות בנקודת זמן נתונה״, מעבר לעבודות עצמן, שזה קצת פחות תלוי בכם

הילה וקובי: נקודות המוצא הדמוקרטית היתה שכל סטודנט מציג לפחות עבודה אחת, שזה אומר 90 עבודות שונות. מן הסתם מדובר באוסף מגוון מאוד ואקלקטי. במקום לנסות ״לתרבת״ ולהכניס את כל העושר הזה לאותו פורמט, החלטנו לתת לעבודות לדבר בתוך עצמן, זו עם זו ועם החלל. וזה מאוד תלוי בנו: אלו עבודות, איזה חלק מכל עבודה, באיזה אופן היא מוצגת (תלייה, הנחה, הצבה בחלל). הרבה מהעבודות זוקקו לדי אן איי העיצובי והתוכני שלהן ובעצם נראו שונות לחלוטין מאיך שנראו בהגשה המקורית. ידענו שאנחנו מכניסים את עצמנו לפרויקט מאוד מורכב המצריך פתרון כמעט פרטני ואישי לכל פרויקט ומלאכת מחשבת לחיבורים בינהם.

יובל: אוקי. כשנפגשנו בתערוכה אמרתם גם – אם אני זוכר נכון – שהשאיפה הייתה לעשות קודם כל תערוכת עיצוב ורק אחרי זה תערוכת בוגרים. מה זה אומר בעצם? מבחינת הסטודנטים או קהל המבקרים?

הילה וקובי: מבחינת הסטודנטים נדרש ויתור גדול על הקיר/פאנל המסורתי שבו מוצגות מגוון עבודות של אותו סטודנט. בנוסף, על הסטודנטים היה להסתגל לרעיון שהפרויקטים שלהם מתקדמים הלאה לשלב חדש ולעיתים משנים את פניהם. התייחסנו אל הסטודנטים לא כבוגרים טריים אלה כקולגות בתחילת דרכן. לגבי קהל המבקרים, התערוכה מזמינה לחוות עיצוב, להכנס לעומק בכל פרויקט וחושפת מחברים מורכבים ולא צפויים.

יובל: אם זה לא היה ברור עד עכשיו אני חושב שהצלחתם…

הילה וקובי: יש!

יובל: ובאותו ענין – איך התמודדתם עם החלל המאתגר של בנין עלית הישן?

הילה וקובי: קודם כל החלל מהמם! היה לנו מזל גדול לעבוד בו. שנינו רוצים לעבור לגור שם…

ולעניין: באנו עם גישה אקלקטית והחלל הנתון היה כמו מגרש משחקים גדול לתפיסה זו. היו כמה פרויקטים שהתאימו מאוד למיקומים ספציפים וסביבם נבנתה התערוכה. היה ברור לנו שאנחנו משתמשים בחלל כמו שהוא, למעט כמה פתחים שפתחנו בין החללים. החלטנו להשתמש ברצפות המקוריות ובגראנג’יות הקיימת ובאמצעי התצוגה שהיו קיימים בחללים – השולחנות הסטנדרטיים של המחלקה לאמנות, שבחרנו לא לצבוע – ולתת לאופי הקצת מלוכלך שלהם לבוא לידי ביטוי.

על כל שולחן ומדף הונחה זכוכית המאפשרת דיאלוג פנימי בתוך העבודה בין דו מימד לתלת מימד. מהשולחנות יצרנו איים שחיברו ויצרו חיבורים נוספים בין עבודות.

כמו החלל הלא עקבי – הקפדנו שצורת ההצגה תהיה לא קבועה ואפילו ההיפך. ברגע שזיהינו איזושהי התחלה של גריד בתערוכה מיד שברנו אותו בהתאם למה שהעבודה והתפיסה הכללית ביקשו. וכיוון כזה הוא מאוד מחובר לרוח המחלקה כיום.

יובל: נשמע כמו משהו לא פשוט בכלל, במיוחד עם כזה מספר גדול של בוגרים

הילה וקובי: נכון, אבל היה כיף, מאתגר ומרתק.

יובל: תגידו באמת משהו על העבודות או על רוח המחלקה

הילה וקובי: רוח המחלקה באה לידי ביטוי גם בשמה של התערוכה – נתון פורמט חופשי – פתיחות מוחלטת בכל הקשור לחשיבה ולמקוריות בקונספטים ופורמטים, ופדנטיות מוחלטת בכל הקשור לסטנדרטים מקצועיים ועיצוביים.

yuvalsaar: זה נשמע קצת כמו קלישאה או כמו הצהרה שכל ראש מחלקה אחרת היה יכול להיות חתום עליו. אני חס וחלילה לא טוען שזה לא נכון אבל אני תוהה אם יש לכם הסבר איך קרה שהמחזור השנה באמת התעלה על עצמו

הילה וקובי: האג׳נדה של המחלקה שהתגבשה בשנים האחרונות מעודדת מחקר, ניסוי ועומק רעיוני. בדיקת גבולות המקצוע, הפורמט והמדיה לעיתים על חשבון ה״מסחריות״. נכנסו קורסים חדשים ורעננים הבוחנים מזוויות שונות את המושג תקשורת חזותית. לשנינו היה מאוד נוח לעבוד בתפיסה כזו, היא מאפיינת גם את האני מאמין שלנו כמעצבים וכיוצרים.

יובל: בניגוד, אם יורשה לי, למה שהיה במחלקה לפני כן, כשרוח המיתוג המסחרי שלטה בתערוכות הבוגרים, שנה אחרי שנה?

Kobi: אנחנו רואים בזה תהליך טבעי התואם התפתחויות מקבילות בעולם.

יובל: שאלה אחרונה: איך היו תערוכות הבוגרים שלכם? ומה בכלל הצגתם?

הילה וקובי: יו…. לקחת אותנו משהו כמו שיבעים שנה אחורה.

קובי: כשאני סיימתי, ב־98, היינו מחזור מצומצם של 25 בוגרים. פרויקט הגמר שלי היה העבודה החלשה ביותר שעשיתי בכל ארבע השנים. זו היתה סדרת פוסטרים חברתיים בנושא ״הקרקס הישראלי״ ודברה על כוחה וחולשתה של הטלוויזיה. בנוסף הצגתי פרויקט אריזות בשם ״פרנקופוביה״ ועוד כמה קטנים…

יובל: פרנקופוביה. את זה הייתי שמח לראות בהזדמנות

הילה וקובי: הילה: אני הצגתי על הקיר, בתנוחה המסיונרית של אותה תקופה (סיימתי ב־94, גם מחזור מצומצם של 25 בוגרים) פאטרנים לסרטים של פליני (שמת באותה שנה) מהם ייצרתי עניבות לפליני. קמפיין לחברת הלבשה ואריזות יין (ברור).

יובל: משהו להוסיף לפני שאנחנו מסיימים?

הילה וקובי: לא…. אבל היה לנו כיף לשוחח

יובל: גם לי! ותאמינו או לא, מעבר לעובדה שאני רוצה שכל התקופה הזו כבר תיגמר כי יש לי 11-12 תערוכות על הראש, אני כבר מחכה לראות מה יהיה בשנה הבאה. לא יהיה פשוט להתעלות על זה

הילה וקובי: לא יהיה פשוט, אבל יש לנו כבר רעיונות וכיוונים מרתקים במיוחד…. יש למה לחכות

יובל: קבענו!

והנה כמה תמונות של החלל, את כולן צילמה שיר דוד שגם מציגה בתערוכה