כל מה שחשוב ויפה

לשבור את הקירות

בשבוע שעבר ביקרתי בחמש תערוכות בוגרים. אמרתי לעצמי מראש שאני לא הולך להתייחס למה שאני רואה עד שאני לא משלים את הביקור בכל התערוכות אבל ביום רביעי לא יכולתי להתאפק וזה מה שכתבתי בטוויטר: "תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. וואוו. לכו לקומה 10 ותשכחו מכל מה שחשבתם שאתם מכירים. כל הכבוד למיכל סהר ולעדי שטרן" (וזה עוד היה אחרי העבודה הנפלאה שעשתה שם בשנה שעברה יעל בורשטיין).

מעבר לאיכות העבודות, מה שהרשים אותי במיוחד הייתה האוצרות של התערוכה שנעשתה על ידי המעצבת הסופר-סופר מוכשרת, מיכל סהר, שמילאה את הקירות בלוחות מתכת והצמידה אליהן את העבודות עם מגנטים, מה שנתן לעבודות לוק של סטודיו בעבודה. אבל מעבר לכך ההברקה האמיתית הייתה לשבור את הקירות בין הכיתות בקומה 10, החלטה שיצרה חלל תצוגה אחד גדול, מרווח ומואר שנתן לעבודות את הכבוד הראוי.

אני שמח אם כך לארח בבלוג את מיכל, ולפני שנתחיל רק לגלות שבהמשך השבוע אארח פה בבלוג גם את קובי פרנקו והילה שאלתיאלי, שאצרו את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר והצליחו אף הם ליצור משהו יוצא דופן.

אז בואו נתחיל:

Yuval Saar: הי מיכל. אז זהו? אפשר לנשום? התערוכה נפתחה…

michal sahar: תודה לאל… משלימה שעות שינה

Yuval Saar: כמה ישנת בחודש האחרון?

michal sahar: מעט מאוד. בד"כ השלמתי שעות בסופשבוע אבל זה לא באמת עוזר להתגבר על התשישות

Yuval Saar: אני יכול לתאר לעצמי. בואי ניקח כמה חודשים אחורה, אם את יכולה לספר מתי התחילו המחשבות על התערוכה ומה היה הבריף

michal sahar: עדי (שטרן, ראש המחלקה) הטיל עלי את משימת אוצרות התערוכה כבר במומנטום של הפתיחה של שנה שעברה. ברגע ההוא זה מאוד הבהיל אותי בעיקר לאור התערוכה החדשנית שיעל בורשטיין הרימה בשנה שעברה. פתאום היתה תובנה שהתערוכה היא לא רק אוסף תערוכות יחיד של סטודנטים בודדים.

ולגבי הבריף – אין בעצם בריף אלא יש קורס שיוחד לעניין בסמסטר ב' שבו חברו אלי 6 סטודנטים מצטיינים שלמדו איתי בשנה ב' ושמראש היתה בינינו כימיה נהדרת והיום הם משנה ג'

Yuval Saar: אבל הוא לא אמר כלום? רק ביקש תערוכה?

michal sahar: המילים היו: טוב, את עושה את זה בשנה הבאה

Yuval Saar: לול

michal sahar: yey

Yuval Saar: אוקי. אז כבר שנה שיש לך את העניין הזה בראש, והנה מתחיל סמסטר ב', יש לך שישיה מצטיינת, מה עכשיו?

michal sahar: בפועל בסמסטר א' השתדלתי להדחיק את העניין אבל עם תחילת הקורס בסמסטר ב' הרגשתי שבעצם עם כל הפאניקה זה מאוד מאוד מאתגר. ואז התחלנו.

הדבר הראשון היה להסיק מסקנות מתערוכות בוגרים באופן כללי, ולהסתכל הרבה על מה קורה בעולם בעיקר בתארים מתקדמים. נוצר מומנטום גלובלי שתערוכת בוגרים יכולה להיות הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים פה ויעל אכן כבר הוכיחה את זה בשנה שלפני

Yuval Saar: למה את מתכוונת כשאת אומרת ממה שאנחנו מכירים פה?

michal sahar: בכללי, עד לפני שנה היו מחלקים את החללים לסטודנטים, וכמובן מפצלים אותם לאיזורי תצוגה בהם כל סטודנט היה מציג את עבודותיו. תפקיד האוצר היה לעבוד עם כל סטודנט על התצוגה של פרוייקט הגמר שלו באופן שממקסם את אופן החוויה של הפרויקט מול הקהל. אבל תמיד התערוכות הללו היו סוג של פורטפוליואים מורחבים ולא היתה ממש מחשבה תמטית על תחביר של עבודות או על התפיסה של התערוכה כמכלול. כלומר, מי היא המחלקה לתקשורת חזותית ברגע נתון ומה זה בעצם אומר על המחלקה באופן רחב

Yuval Saar: ומה קורה בתערוכה הנוכחית לעומת שנים קודמות וכהמשך למה שיעל עשתה בשנה שעברה?

michal sahar: לתערוכה השנה יש מספר אספקטים שחלקם נולדו כבר בשנה שעברה וחלקם חדשים.

1. ענייו האוצרות – ההחלטה היתה להצליח להציג כל סטודנט במיטבו ובמקרים מסוימים לוותר אפילו על פרויקט הגמר במידה והוא חלש יותר מעבודות אחרות שנעשו במסגרת קורסים בשנים ג' וד'.

2. תחביר של עבודות של בוגרים המחלקה ולא חלוקה לפי סטודנטים. הרעיון היה ליצור מפגשים בין פרויקטים – סטודנט יכול להציג במספר חללים שונים בתערוכה בהתאם לקונטקסט שאני חיברתי.

3. למתג את התערוכה – זה חדש – בשנה שעברה היתה החלטה עיצובית של תצוגה (הכל על שולחן ארוך, לסובב את כל המחלקה). השנה החלטנו שנותנים לתערוכה שם, עושים לה לוגו, ממתגים אותה באופן טוטאלי כאירוע אוטונומי בתוך המרחב הממותג של תערוכות סופשנה של כל מחלקות בצלאל.

ראינו בתערוכות שונות של בתי ספר מובילים בעולם שעובדים על פתרון תצוגה אחד שהופך את התערוכה כולה להומוגנית. לדוגמה, בייל עשו תערוכה שבה הנושא היה A4. כל העבודות הוצגו/פורמטו לפורמט הנ"ל כולל עבודות גדולות שעברו טיילינג על פורמטים של אי4. זה נורא מרשים ברמת האפקט הראשוני אבל יש בזה בעיה – שכן לטעמי זה פגע בהמון עבודות. הרגשתי שזה בא על חשבון חומריות של חלק מהעבודות או פורמטים מיוחדים שהיו מאוד אקוטיים לפרויקט. כלומר עניין ה"פירמוט" הגורף מתאים לחלק מהעבודות ולאחרות פחות ולכן התוצאה היתה בעיקר ספקטקולרית וברמת העבודה הבודדת התוצאה היתה חבלנית

Yuval Saar: ולשאלת מיליון הדולר – איך ומתי עלתה ההברקה לשבור את הקירות בין הכיתות בקומה 10 וליצור חלל תצוגה אחד גדול (כפי שאפשר לראות בתמונה פה למעלה)

michal sahar: קודם בא הרעיון של התערוכה, לחזור לקיר ולהשתמש בו בעוצמה, לגובה. חשבנו על כל מיני פתרונות תלייה לגובה ואז צץ הרעיון של לצבוע את הקיר בצבע מגנטי ולתלות עליו באופן חופשי כמו קיר בסטודיו. הצבע הזה לא חזק מספיק ואז עברנו ללוחות פח (יש לי כאלה בסטודיו – כבר 4 שנים – ופתאום קלטתי שהפתרון מונח לי מתחת לאף).

רק אח"כ בא הרעיון לשבור את הקירות. קומה 10 אצלנו נחשבה עד לפני שנה נורא מבאסת, חדרים חדרים ומסדרון ארוך. ממש דיכאון. אנשים רצו להציג רק בגלריה למטה וכמובן שטכנית זה בלתי אפשרי בגלל כמות הסטודנטים. עלינו למעלה וגילינו שכל הקירות בין הכיתות הם קירות גבס. האמת, כשראיתי את החללים פתוחים בשבוע שעבר אחרי השבירה הייתי בהלם. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מדהים.

Yuval Saar: הייתי שמח להיות שם כשזה קורה… איך הגיבו האנשים כשסיפרתם להם על הרעיון? מה אמר עדי? מה אמרה ההנהלה?

michal sahar: עדי היה המום ונורא שמח. מבחינת הוראות בצלאל אסור היה (לפחות על הכתוב) לשבור קירות אלא רק לבנות, אבל הם הלכו איתנו ועשו עבודה מדהימה

Yuval Saar: האמת, כמי שלמד שם כמה קורסים וראה שם לא מעט תערוכות בוגרים, זה באמת מחזה יוצא דופן. אני חושב שהצלחתם ליצור את אחד מחללי התצוגה המרשימים בארץ

michal sahar: לגמרי. בצלאל באופן כללי, אם מותר להגיד, הוא מבנה די מכוער ולא ממש מפרגן לתערוכות. הגלריות הראשיות של המחלקות עוד בסדר אבל התצוגה בכיתות היא רעה מאוד. החללים מבאסים ולא מזמינים ופתאום יצא לנו גלריה מדהימה בקומה הכי שכוחת אל במוסד

Yuval Saar: לגמרי. לפני סיום עוד שתי שאלות. תקני אותי אם אני טועה אבל את סיימת את בצלאל לפני 15 שנה בדיוק. נכון? איך הייתה תערוכות הבוגרים של המחזור שלך? ומה בכלל הצגת בה?

michal sahar: אני סיימתי ב-96, מחזור של 19 סטודנטים. המחלקה היתה בקומה 5 איפה שהיום המחלקה לאמנויות המסך. כל אחד מאיתנו קיבל חלל ואני הצגתי בחלל משותף עם מירב פרץ בגלריה המרכזית בקומה. הצגתי מספר עבודות – אריזות, דו"ח שנתי, ופרויקט גמר של כרזות פוליטיות/חברתיות שהציגו קונפליקטים מקומיים באמצעות דימוי וטקסט שהיה ציטוט של בדיחה…

Yuval Saar: וזו באמת השאלה האחרונה שלי – אמנם דיברנו על עיצוב התערוכה אבל לא דיברנו על העבודות. בתור מי שממדת בבצלאל – כמה שנים? – מה את יכולה להגיד על העבודות של הבוגרים במחזור הנוכחי?

michal sahar: רק עוד משהו קטן על התערוכה. רציתי לעשות תערוכה שתלויה באופן חופשי, חושנית, חיה ונושמת ולא "ארוזה" בקאפות/קרטוני ביצוע, שבה אנשים יראו סרט על גלעד שליט ומעליו עבודת אינפוגרפיקה שצולמה בפולורודים ומציגה סדר יום של סטודנטית אחרת. זה מעורר מחשבה, החיבורים…

לגבי הבוגרים – אני חושבת שזה מחזור מרשים. מאד אקלקטי עם חוזק מאד גדול באימ'ג מייקינג, פחות ופחות עבודות ש"מאוננות" על האישי" ויותר אחריות לתקשר חזותית. כמו בכל מחזור יש כמה עבודות גאוניות, אבל בגדול זה מחזור מאוד טוב ומגוון. יש להם מה להציע לעולם…

Yuval Saar: השאלה אם יש לעולם מה להציע להם. 93 בוגרים בבצלאל, 90 בשנקר, וכבר הגענו לכמעט 200 מבלי שהזכרנו את שאר בתי הספר. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר

michal sahar: אכן…

Yuval Saar: והנה לסיום הפוסטר המקסים של התערוכה שכולל בתוכו אזכור לכל אחת מהעבודות שמוצגות בה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אבירם

    היה כיף. אגב הפוסטר (שמורכב ממכלול העבודות של הסטודנטים) חולק חינם בקומה 8.  

  2. נעם

    אהבתי מה שמיכל אמרה על תוכן העבודות. קצת נמאס לראות עבודות סופר-אישיות, שלא מתקשרות יותר מידי עם הצופה. התערוכה נראת מעולה, ושבירת הקירות בקומה 10 היא מבורכת ואפשר לקוות שיזרמו על זה בלימודים שנה הבאה, אני לגמרי בעד 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden