לוגו מקושקש

מזהים את הקשקוש בתמונה שבראש הפוסט? הפתרון בסופו.

במסגרת ההכנות למפגש הראשון של פורטפוליו לייב שייערך מחר, יוצא לי לדבר עם כל מיני אנשים על נושא כתב היד שמסתבר שמעניין הרבה יותר אנשים ממה שחשבתי. אחד מהם היה עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (שלמען הסדר הטוב רק נציין שאת התואר שני שלו הוא עשה בטיפוגרפיה באנגליה).

אחת השאלות שמעסיקות אותי, כאמור, היא מה יקרה לכתב היד שלנו בעוד כמה שנים. עדי סיפר לי שבזמן הלימודים בבצלאל הוא התעסק עם השאלה הזו, אבל מכיוון אחר. לשמחתי הוא הסכים שאפרסם בבלוג את מה שהוא שלח לי כדוגמה.

וכך הוא מספר:

לפני 20, כשהייתי בשנה ד’, עשיתי פרויקט גדול בהנחיית פרופ’ ירום ורדימון, שעסק בכתב היד האישי שלי. זה היה אולי נאיבי, אבל די משמעותי לזמנו. עצם הרעיון לעשות פרויקט נסיוני ולא מסחרי-פונקציונלי, היה מאד חריג בשעתו.

השאלה שהעסיקה אותי במיוחד היתה האם כתב היד של מעצבים גרפיים מיוחד? האם אנחנו כמעצבים, מעצבים את כתב היד שלנו, תוך כדי תנועה? האם מתקיים מהלך לא מודע (או כן מודע) של סיגנון, “עיצוב”, ייפוי של הכתב וכיוצא בזה? בחנתי אז את האופן שבו האותיות מחוברות, את המשקלים היחסיים, את המרקם, ועוד.

מיותר לציין שהיום לא יכולתי לעשות את הפרויקט. אני כמעט שלא מסוגל לכתוב ידנית, כמעט ואיבדתי את המיומנות הזו… ברבות הימים, החיפוש ההוא הוביל ללוגו של פסטיבל ישראל, שבאורח פלא, ולא ללא עיוותים והתעללויות, שורד כבר 18 שנה, עד ימינו אנו.

הנה שלוש דוגמאות מתוך הפרויקט:

והנה הלוגו:

האם זה אומר שלא נוכל לעצב לוגואים מסוג זה בעתיד? האם לא יהיה בהם צורך? האם הלוגואים ייראו אחרת? הנה עוד משהו שאפשר לחשוב עליו.