כל מה שחשוב ויפה

איור עכשיו. מפגש 72: רונית מירסקי

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבסדרת המפגשים ״איור עכשיו״ משתתפת מאיירת (ואמנית, אבל על כך בהמשך), שלומדת לדוקטורט: שילוב לא מאד שכיח, שנהיה מעניין עוד יותר אחרי ששומעים על המסע שסידרה לעצמה במהלך התואר השני ב-RCA למחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה (!). אז הנה, היישר מלונדון, רונית מירסקי, בת 34, בוגרת מסלול איור מהמחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2007).

לאחר שסיימה את הלימודים עבדה מירסקי במשך שלוש שנים כמעצבת בעיתון הארץ. תוך כדי הייתה חלק מקבוצת מאיירים – שכללה את עומר הופמן, ענת אבן אור, נגה מלצר, ניצן שורר, שרון פדידה ויותם פישביין (והמעצבת פזית בנימין) – שהוציאה שתי אנתולוגיות מאויירות: ״מבוסס על עיר אמיתית״ ו-״2״. בספטמבר 2010 עברה מירסקי ללונדון, לאחר שהתקבלה לתואר השני ב-RCA, במחלקה לתקשורת חזותית בהתמחות איור. בשנה השנייה ללימודים החליטה להמשיך ללימודי דוקטורט בתחום האמנות בפרינט מייקינג (הדפס, תחריט, משי, ליטוגרפיה).

אחת הבעיות היא שכמאייר אתה מגיע למצב שהעבודות שלך לא גדולות מהסורק שיש לך. כשהגעתי לאר-סי-איי החלטתי שזה לא יהיה שיקול, ופרויקט הגמר שלי היה באמת בגודל של מטר עשרים. אחרי זה התעוררה כמובן הבעיה איך לתעד אותו מבחינה דיגיטלית…

 

rmirski

״התזה שלי עוסקת בעיצוב זכרון (shaping memory), והדוקטורט הוא המשך ישיר של התזה. כל תהליך העבודה התחיל לאחר שאמא שלי נפטרה כשעוד הייתי בארץ, והייתי צריכה לעבור על כל מיני מסמכים. נתקלתי בקונטקטשיט של החתונה של ההורים שלי והתחלתי להסתכל בכל אלבומי הילדות שלי. כשהייתי צריכה לפנות את הדירה של ההורים שלי, גיליתי שקיות עם התמונות הלא טובות שהודפסו ולא נכנסו לאלבומים. הבנתי שכל זכרונות הילדות שלי זה מה שיש באלבומים, אבל בשקיות היו תמונות שלא היה לי מושג מתי הן צולמו ומה הן מתעדות. מכיוון שאני בת יחידה ולאבא שלי יש אלצהיימר, גם לא היה לי את מה לשאול. זה עורר אצלי שאלות כמו מה זה זכרון? זה עובדה שקרתה ואתה זוכר אותה? סתם סיפור שסיפרו ואתה חושב שאתה זוכר? או תמונה שראית באלבום?

״לכך מצטרפת העובדה שיש לי גם המון טראומות שואה, למרות שלמשפחה שלי אין קשר לשואה. אני ממש זוכרת דברים מהשואה, מהתמונות ומהסרטים שרואים כל שנה ביום השואה. דיברתי עם אנשים בגילי וגיליתי שלהרבה אנשים יש את זה. לאחר מכן גיליתי מושגים כמו זכרון פרוסתטי, זכרון מארוע היסטורי שלא חיית בו אבל רכשת אותו דרך ארוע של תקשורת המונים כמו ספר, סרט, תערוכה וכדומה״.

rmirski2

״בחופשת סמסטר הראשונה שלי נסעתי לבד לעשרה ימים לברלין. עשיתי שם מסע בכל אתרי השואה האפשריים מתוך מחשבה שמשהו יקרה: אתה הולך עם ספר סקיצות, חווה דברים, בטח משהו יקרה. אבל הרגשתי שזה לא הספיק, ושבוע לאחר מכן קניתי כרטיס טיסה לפולין. נסעתי לקראקוב, אמצע ינואר, מינוס 20 מעלות, הייתי באושוויץ, הכל לבד, ורשה, מיידנק, ושם באמת קרה משהו. ככה התחיל הפרויקט שנקרא Prussion Blue.

״במיידנק שמתי לב שגז הציקלון בי יצר ריאקציה כימית עם הקיר, והשאיר כתמים בצבע כחול טורקיז מרהיבים ביופיים. אם מסתכלים עליהם מבחינה אסתטית זה משהו מדהים, אבל כשאתה מבין מה גרם לכך, הסיפור משתנה. בנוסף לעיסוק בזכרון, אני שואלת מה זו חוויה אמיתית, האם אתה צריך לחוות משהו כדי להיות חלק ממשהו? באנגלית זה נשמע יותר ברור, ההבדל בין having a real expreirnce, לבין experiencing the real.

״בהמשך גיליתי שלחומר הפעיל בציקלון בי קראו גם חומצה פרוסית (היסטורית, הרבה לפני מלחמת העולם השנייה), ושהוא הכיל את הצבע כחול פרוסי. בהערת ביניים אפשר גם לספר שיש כל מיני עניינים עם בדיקת הכתמים האלו מהקירות ונסיון של מכחישי שואה להגיד שאין בהם מספיק כחול פרוסי (הצבע) ולכן לא היה שם ציקלון בי״.

rmirski3

״כשראיתי את הכתמים האלו ידעתי שזה מה שאני עושה, שזה הפרויקט שלי. הרגשתי צורך לצייר בשמן את הכתמים האלו, להעביר את החוויה שלי. מה שעשיתי היה לצייר אותם בחומרים שהם ברירת מחדל של זכרון, ערבבתי בטון עם פיגמנטים וצירתי את הכתמים, מה שיצר טקסטורה טקטילית; רציתי כל הזמן להתרחק מהחוויה האמיתית. אחרי שהציורים התייבשו שמתי עליהם נייר, שפשתי עם פחם, ומה שיצא היה חיקוי של הטקסטורה של האיור.

״אבל, רציתי עוד יותר להתרחק. את התוצאה העברתי לפלטות מתכת, עוד חומר ׳דיפולט׳ של זכרון, ואז התחלתי לצרוב אותה בחומצה, וכל פעם הדפסתי כדי שיהיה תיעוד של התהליך, לא ידעתי מה יהיה בסוף. החומצה התחילה לאכול את המתכת והמתכת התחילה להיעלם, לאט לאט נהיה חורים, הכל התחיל להתפורר, ואני עצרתי את זה. זה בעיני הסוף של הסיפור הזה. בתערוכה הצגתי את הציור שהתחלתי איתו לצד המתכת״.

rmirski6

״שיטת הלימוד באנגליה, לפחות בתואר השני, היא יותר אישית. יש פחות קורסים, ולמרות שמעודדים אותך להיפגש עם כל המרצים, זה אתה והמנחה שלך, זה יותר אחד על אחד ופחות ביקורת קבוצתית. המרצה מקדיש לך שעה, בסטודיו שלך, הוא בא אליך, לשבת בשולחן שלך, עם כל הדברים שלך מסביב. מה שמענין אותם שתעשה משהו, שיהיה לך פרויקטים, שתוכל בסוף שנה להציג מה שעשית השנה.

״היתרון הכי גדול בתואר הוא שהסטודנטים מגיעים מכל העולם, ואתה נפתח להמון גישות שונות. כל אחד מביא מהמקום שלו דברים אחרים. הם מאד צעירים, כולם מאד מאד מוכשרים, והדבר הכי כיף בלימודים זה הסטודיואים, חללים שחצי יום אתה עובר ורואה מה כל אחד עושה, מתייעצים, נורא כיף שכל אחד בתוך העבודה של השני, נוצרים המון שיתופי פעולה ביחד״.

rmirski8

״כשהייתי צריכה לבחור באיזו מחלקה לעשות את התואר השני, היה לי מוזר לבחור מחלקה לפי טכניקה, כי היום כולם עושים הכל. אבל, בראייה שלי אם אתה מתמחה בציור אתה קודם כל צייר ואז עושה דברים אחרים. אותו דבר פסל או מעצב. כששואלים אותי מה אני עושה, היום אני עונה שאני יותר אמנית, אבל תלוי מי שואל.

״לצייר – וזה לא משנה אם זה איור או אמנות – זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם. באיזו מסגרת אני עושה את זה, קצת פחות משנה לי. אמנם מעניין אותי המחקר התיאורטי ואני נמשכת לזה, אבל הגעתי לאר-סי-איי כי רציתי להיות מאיירת. עבדתי בעבודה שלא נהניתי בה, והבנתי ש-70-80 אחוז מהחיים שלך אתה מבלה בעבודה ונמאס לי שאני עובדת בעבודה שאני לא נהנית בה״.

rmirski7

״יש לי בעיה קשה עם הצורך להיות פופולארי. הדברים שאני עושה לא ׳פופולארים׳, וזה משהו שאני נאבקת בו מאז שסיימתי את בצלאל. בכל פעם זה משתנה, כמה אני מוותרת על האני העצמי שלי בשביל לעשות דברים שאני יכולה להרוויח מהם כסף וכמה אני נאמנה למה שאני מאמינה בו. אני מחפשת את נקודת האיזון, לא מצאתי אותה עדין.

״באופן עקרוני איור מאיר משהו אחר, הוא לא עומד בפני עצמו, למרות שאפשר להוציא אותו מהקונטקסט. אמנות מצד אחד גם עומדת בפני עצמה, אבל גם בה אתה מציג קונספט כלשהו. בקולג׳, במחלקה לתקשורת חזותית אני תמיד נחשבת אמנותית מדי, ובאמנות אני נחשבת תקשורת חזותית מדי. אני נמצאת תמיד על התפר״.

rmirski5

״אני חיה את העידן הדיגיטלי אבל בעבודה שלי אני מאד אוהבת את התחושה של החומר ומנסה לעבוד איתו, מאד אולד פאשן. בבצלאל הייתי עושה תחריט, סורקת וממשיכה במחשב. לאט לאט החומר נהיה הדבר. מאד חשוב לי שהדברים יהיו טקטיליים. אחת הבעיות היא שכמאייר אתה מגיע למצב שהעבודות שלך לא גדולות מהסורק שיש לך. כשהגעתי לאר-סי-איי החלטתי שזה לא יהיה שיקול, ופרויקט הגמר שלי היה באמת בגודל של מטר עשרים. אחרי זה התעוררה כמובן הבעיה איך לתעד אותו מבחינה דיגיטלית… באופן עקרוני אני קצת קונטרול פריק ובגלל זה אני נמשכת לחומריות של ההדפס, כי אתה אף פעם לא יכול באמת לשלוט על מה שקורה שם. בכל פרויקט יש תאונה שמובילה אותי לפרויקט הבא, שבו אני משתמשת בתאונה בכוונה״.

rmirski4

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. סמך הא

    מהממת , מדהימה, עמוקה ומוכשרת .

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden