יש לי טבע של בלש, אני אוהבת דברים נסתרים, אוהבת רמזים: מורן שוב מציגה תערוכת צילומים חדשה

בשנים האחרונות עובדת מורן שוב עם ספרים כמצע לטופוגרפיות ולנופים: נופים בספרים כביטוי לארוס הגלום בעולם המסתתר בשפה, ונופי השראה כתשוקה אל הספר כחפץ כשלעצמו. אלה תמיד תצלומים של ספרים ישנים ששוב מוצאת או רוכשת ומצרפת לאוסף הספרים שלה.

בשבוע שעבר נפתחה התערוכה ויקרא במדבר דברים, שבה היא מציגה את העבודות שלה בשני חללי תצוגה לא שגרתיים: בחנות הספרים המגדלור (לבונטין 1) ובנופר גלפז, חנות עיצוב בגדים (לבונטין 7). בתערוכה מוצגות עבודות עם ספרים מארבע סדרות שונות: טופוגרפיות בספרים ובמחברות, ספרים ופירות, סימניות בספרים, וסדרת הפורזצים.

לפני חצי שנה שוחחתי עם מורן על תערוכת עדות מקומית האחרונה שהיא אצרה במוזיאון ארץ ישראל. כמי שמשתדל לעקוב אחרי הפעילות שלה בתחום, חשבתי שיהיה מעניין לשוחח איתה שוב (…) ולשאול מאיפה נובע העניין שלה בצילום, ואיך השפיע עבודת האוצרות שלה על הפעילות שלה כאמנית. אבל לפני הכל, עוד עבודה:

הי מורן. מה שלומך?

טוב. עיייייייייפה. מרוב רוב רוב הדברים. יו נואו

לגמרי.

אבל בואי נדבר על דברים טובים: צילום. מאיפה בכלל נובעת המשיכה שלך לתחום?

את דרכי בשדה התחלתי כסטודנטית לצילום לפני שנים במכללה בוויצו חיפה, וכל השנים אני מצלמת וחוקרת צילום, פה ושם גם מציגה, בעיקר בעיתונות, באינטרנט ובכתבי עת שהשתתפתי בהם. הצגתי צילומים גדולים מאוד שלי בחלון אמנות נגה היקרה שאצרתי במשך חמש שנים, ואפשר לומר שהתערוכה ״ויקרא במדבר דברים״, היא תערוכת היחיד הראשונה שלי מזה חמש שנים.

בשנתיים האחרונות אצרתי ארבע תערוכות צילום גדולות: את שתי תערוכות ״עדות מקומית״ של 2012 ו-2013 – תערוכת צילום העיתונות ותיעוד השנתית במוזיאון ארץ ישראל ואת תערוכות ״תמונת טבע״ הראשונה והשניה, גם כן במוזיאון.

ובנוסף אני חברה בקבוצת המחקר ״פוטולקסיק״ שיושבת במרכז מינרבה באוניברסיטת תל-אביב. לאחרונה פרסמתי שני מאמרים שלי על צילום במסגרות של קבוצת הלקסיקון למחשבה פוליטית: בכתב העת ״מפתח״, ובספר קריאת המחאה

ועדין אני חוזר לשאלה שלי – מאיפה נובעת המשיכה שלך לתחום? מה מעניין אותך בו?

צילום הוא אהבה גדולה שלי. אני אוהבת להתבונן, לזהות, לפענח. יש לי טבע של בלש, אוהבת דברים נסתרים, אוהבת רמזים

אני אולי יכול להבין לבד מהתשובות שלך אבל מה זה צילום טוב בעיניך?

צילום שמושך את תשומת לבך. שאתה מזהה בו מיד שיש טעם במבט נוסף, ואז במבט הנוסף, ואפילו לא מיד, אתה מאתר את מה שהסתתר בו. לפעמים זה משהו בסיפור, לפעמים זאת הקומפוזיציה והתחביר שמייצר סיפור אסתטי בין החלקים המרכיבים את התמונה, לפעמים זה האור והאופן שהוא נופל או מאיר או מגיע אל המתבונן, ובסופו של דבר, זה כמעט תמיד הסיפור האנושי. הצילום לרוב מתחקה אחר אנשים (גם כאשר הוא מצלם טבע דומם או נוף), ואז מה שמעניין אותנו בתמונות אלה האנשים, הסיפור שלהם, היופי שלהם, הרגעים שלהם

את מרגישה שמשהו בנקודת המבט שלך כיוצרת וכאמנית השתנה אחרי כל תערוכות הצילום שאצרת בשנים האחרונות?

או אולי אני צריך לשאול – מה השתנה?

כן. אתה צודק. את העבודות לתערוכה הנוכחית, עבודות שאני עושה כבר עוד מעט ארבע שנים, אני עושה ממקום שמשלב את הכישורים השונים שאני צריכה להפעיל בחיי המקצועיים כעורכת, ככותבת, כאוצרת, כמוציאה לאור.

איך זה בא לידי ביטוי? אולי תספרי באמת על התערוכה

בשנים האחרונות אני עובדת עם ספרים כמצע לטופוגרפיות ולנופים. נופים תמיד מושכים אותי (פחות בצילום, יותר בחיים ממש או בעיני הרוח), ולספרים אני נמשכת במובן של חיים מקבילים. בעבודות שאני קודם כל עושה ורק אחר-כך מצלמת, אני מתערבת בספרים והופכת אותם לנופים, ומנסה לתת ביטוי לאֵרוֹס הגלום בעולם המסתתר בשפה. אני מתערבת בספרים באופן פיזי, שמושפע מן החפץ, הנייר, הצבעוניות, העימוד, הדימויים על העמוד, העובי, היושן, הריח, הכריכה.

הרעיון להתערב באופן הזה בספרים נולד בחופשה שלקחתי לעצמי לפני ארבע שנים לאחר תקופה אינטנסיבית של עריכת ספרים. במקום לערוך ספרים, שאז אני צריכה להקפיד עם כל מילה, ופסיק ורווח, בחרתי ״לקחת חופשה״ ולתת להם להוביל, הקפדתי ללכת עם טבע הדְּבָרִים (כאמור עם החומריות של החפץ). תוך כדי עבודה הבנתי שכשאני עובדת עם ספר כגוף ולא כטקסט, אני כמו משיטה אותו בעולם, נותנת לו לומר הכל מבלי לומר מילה.

ואיך את מחברת בין נופים לספרים?

גם ספר, גם טקסט, שאנחנו שְרוּיִים ומתקדמים בתוכם, בעיני הם נוף. נוף שאנחנו נמצאים תחת השראתו. לדְיוֹ ולצבע יש כיוון: הם יודעים תמיד לאן הם זולגים. כמו נחל זורם או שבילים, הם מתקדמים על-פי תבנית הנוף. תנועת המים בטבע היא תנועת אֵרוֹס אפלטוני – המים הומים-משתוקקים קדימה: אל עומק השדה; אל תוך הפרספקטיבה. זוהי תנועה עם אוריינטציה וכּוֹנֶנוּת כיוון. לתנועה הזו, הטבעית ומשתוקקת, משתוקק גם האדם כל חייו (ובשל כך, אני חושבת, אנחנו קוראים ספרים ועושים אמנות).

צילום הספרים מבטא את התשוקה הזו. גם איצטרובל, על ספר שעבר תלאות, הופך להיות נוף הקורא לי לבוא אל חיקו; גם מחברת בכריכה חומה הופכת להיות מִדְבַּר; ומה שיכול היה להיות שורת טקסט כעת הוא שביל להתקדם בו.

את יודעת, פתאום אני תוהה למה זו בכלל תערוכת צילום. כלומר, למה את מציגה צילומים של העבודות ולא את העבודות עצמן

–

זו שאלה לגמרי נכונה, וזו אמנם תערוכת צילום.

אסביר: את רוב רובן של העבודות אני רוצה שהקהל יראה כפי שאני מראה לו בתצלום. מן הזווית המסויימת שבה צילמתי, ובאור המסויים. את רוב רובן של העבודות צילמתי בעשרות וריאציות, מכיוונים שונים, בחיתוכים שונים, בתאורה משתנה, ובסופו של דבר אני בוחרת את הפריים האחד המסויים שיציג את העבודה.

ישנן עבודות עם ספרים שיפות מכל כיוון, ואולי בהמשך, כלומר בתערוכה הבאה, אציג גם את הספר, את החפץ, את אובייקט האמנות עצמו. ויש אחרים שהועמדו רק לשם התצלום. למשל כמו הסדרה ״ספרים ופירות״, שם אני מעמידה פרי או צמח על ספר או בתוך ספר ומצלמת, ואחר כך הפרי חוזר לקערה והספר למדף. או למשל העבודות שבהן אני ממש מפסלת בספר או במחברת, באמצעות צבע ומים. העבודות הללו משתנות כל הזמן, כשהצבע זולג על העמוד נניח, ואני מצלמת את הזליגה. את הזליגה הזו אפשר להציג בתצלום. אחר כך הצבע או המים יתייבשו, ואי אפשר יהיה להציג את הזליגה.

אשתף אותך בדברים שלא אמרתי או כתבתי עד עכשיו על הסדרה הזו: בשנים האחרונות חזרתי לחקור נושא שמרתק אותי והוא פענוח צילומי אוויר. אני חושבת שהעבודות הללו מושפעות מאוד מהעניין הזה

וואלה. מעניין

אני מתבוננת בספרים מלמעלה, כמו ממעוף ציפור. מחפשת בהם נופים. באחד המאמרים שכתבתי על צילום אוויר, כתבתי על פיענוח דרכים, וחזרתי והשוויתי פענוח של דרך לקריאה של טקסט. המפענח (והייתי מפענחת צילומי אוויר בשירותי הצבאי) מוסר למפקדים את מה שנקרא ״סיפור הדרך״. כלומר, פענחתי מצילומים דרכים להתקדם בהן, ומסרתי דו״ח שהוא טקסט המתאר את הדרך הזו

או! הנה עוד תשובה למאיפה מגיעה המשיכה לצילום…

אה, בטח. הכל התחיל שם: שעות התבוננתי בתצלומים, בתצלומים של נופים, מלמעלה. אלה שעות מדיטטיביות

לא קצת מלחיץ? חייבים להיות מדוייקים

אז אתה רואה, באמנות סוף סוף אני לא חייבת להקפיד מה שהייתי צריכה להקפיד גם בפענוח ובדו״ח הפענוח וגם כעבור שנים כעורכת של ספרים. וכן, זה מאוד מלחיץ, זה עניין לחיים ולמוות

בואי נחזור לתערוכה. את מציגה אותה בשני חללים, לא בדיוק קונבנציונלים… איך זה קרה, ומה קורה בכל חלל

התערוכה מוצגת בשני חללים: בחנות הספרים המגדלור ובחנות עיצוב הבגדים של נופר גלפז, שתי חנויות ברחוב לבונטין בתל-אביב. צילומי הספרים ממש נהנים להתארח שם, ב״המגדלור״ בין ובתוך מדפי הספרים. זה נראה טבעי, ממש קלאסי. יש בזה אלמנט משחקי, מעין ״חפש את המטמון״.

ובחנות הבגדים העבודות תלויות באופן קלאסי יותר, כפי שאולי היו נתלים בגלריה, אלא שהן תלויות בין בגדים תלויים. כדי להתבונן בתצלומים כמעט צריך ״לדפדף״ בין הבגדים התלויים. זה הופך את הבגדים/את הבדים לעמודים. זה עושה הזרה לבגדים.

כאוצרת, אני עסוקה תמיד בתנועת ובהתנהלות הקהל בתוך התערוכה. מעבודה לעבודה. אופן ההתנהלות של קהל בחלל חייב להלום את הנושא של התערוכה, את עניינן של העבודות. כלומר, תערוכה טובה בעיני כוללת מלבד עבודות טובות גם תלייה שמשפיעה על כוננות וריכוז של הקהל. התנהלות סולידית לא רלוונטית לתערוכה שנכון לה אדרנלין.

גם הפעם, התליה בשני החללים, עובדת על גילוי. העבודות אינן ישר מול העיניים. כמו בספרים, צריך להתחקות אחריהן

מסכים לגמרי, ועדין מה שאת מתארת נשמע לי קצת יוצא דופן, אני בטוח צריך לבוא ולראות את זה בעצמי. זה נשמע לי מסוג הדברים שאת יכולה לעשות רק לעצמך, לא בטוח עד כמה אמנים אחרים היו מוכנים שתתלי את העבודות שלהם בין קולבים

באמת צריך לראות. בחנות אצל נופר גלפז לא ממש רואים קולבים, אלא בגדים בגדים בגדים תלויים מן האוויר. החלל שלה יכול היה להיות מוצג, כפי שהוא, במוזיאון עיצוב

וואלה. לא מכיר. תגידי כמה מילים על שם התערוכה

״ויקרא במדבר דברים״ – אלה כמובן שמות של שלושה ספרי תורה, או בכלל, שלושה ספרים, אבל כשם לתערוכה אני מזמינה לקרוא את הרצף הזה יותר מפעם אחת ולקרוא אותו בכל פעם אחרת. אפשר למשל כמשפט שמספר על מישהו שקרא במדבר כל מני דברים, וזה באמת משהו שאני עושה עם הספרים. לא מעט מהנופים הם נופי מדבר. אני גם מאוד אוהבת את המילה ״דברים״. כי דברים איננה רק things, אלא דברים הם גם דברים שנאמרים. דברים מלשון ״לדבר״.

והכל בשם הזה סובב סביב שפה, קריאה, ספרים, נופים, שאלה הדברים שמושכים אותי

מישהו שקרא במדבר כל מיני דברים… לא חשבתי על זה. זה נהיה מעניין מרגע לרגע

🙂

יש עוד משהו מעניין: לכל תמונה יש שם וגם השמות מעניינים. לפעמים אלה שמות הספרים, ואז אלה ספרים ישנים שאני אוספת, שרכשתי בשוק או מצאתי בערימת ספרים ברחוב. או ספרים ישנים שאנשים מביאים לי מתנה

עד מתי התערוכה פתוחה?

עד ה-27.7

מעולה. נקפוץ לשם השבוע!