כל מה שחשוב ויפה

זו תערוכה על המקום שבו אנו חיים, או בקושי חיים. על חיים בוערים וחיים אחרים

בשבוע שעבר ביקרתי בתערוכה עדות מקומית שמוצגת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל. השנה הוגשו לתחרות כ-7,500 צילומים שצולמו ע"י 300 צלמים, שנבחנו בעילום שם על-ידי חבר השופטים. בתערוכה מוצגים כ-170 צילומים שנבחרו מתוכם. בנוסף, לציון עשור לפעילות "עדות מקומית", מוצגים גם צילומים נבחרים שהוצגו בתערוכה בעשור החולף. וזה לא הכל: אוצרת התערוכה, מורן שוב, שילבה בחלל גם תערוכה תמטית תחת השם "קירות", העוסקת בשאלה "מה יכולים ללמד אותנו על עצמנו הקירות שביניהם אנו חיים".

מה אני אגיד, לא פשוט.

הביקור בתערוכה מזכיר בכל צעד את המציאות הכאוטית שבה אנו חיים. שלא לומר, דכאון. יחד עם זאת היא מאד מומלצת. מעבר לכך שזו תערוכה חשובה, היא גם מעניינת ואפקטיווית, במיוחד למי שתרבות חזותית מעניינת אותו. בשבוע הבא, ביום חמישי ה-9/1, יתקיימו בתערוכה האירועים הבאים, הכלולים במחיר הכניסה לתערוכה. בשעה 18:30 יתקיים סיור בתערוכה בהדרכת אוצרת התערוכה. בשעה 20:00, הרצאה ומפגש: דיוקן ישראלי בצילום, לפי תזות שהציע אדם ברוך בעיתונות הישראלית. הרצאה בליווי תמונות מעיתונים, מפי אוצרת התערוכה, לצד דוברים ומציגים נוספים: רינו צרור, גדי דגון, מיכה קירשנר – כולם עבדו עם אדם ברוך בעיתונות.

התערוכה ננעלת ב-18/1, כך שמי שמעוניין לבקר בה, מוטב שיזדרז. עד אז, ביקשתי ממורן שתספר על תהליך האוצרות, על תמת הקירות ועל איך מתמודדים עם הכאוס הזה. הנה מה שהיה לה להגיד.

Yuval Saar:

הי מורן, מה שלומך?

shoubmor:

אהלן, טוב. מתרוצצת עדיין סביב התערוכה, יש הרבה הדרכות עם קבוצות מאוד מעניינות, ועכשיו חזרתי מאחת כזאת

Yuval Saar:

אם כך אני אספר לך על החוויה שלי: דכאון שלא מהעולם הזה… כאילו, אני חושב לעצמי, מה עשיתי רע שזה מגיע לי לראות עוד פעם את החיליים הזוחלים של ברקאי וולפסון, או את משה סילמן שהצית את עצמו. זה סופר חשוב, ונורא מעניין, ויש צילומים מצויינים, והרבה קהל, ועדין… ובהקשר הזה מעניין אותי לשאול מה עבר עליך בתהליך האוצרות

שוב: ״נכון, זה תצלום קשה במיוחד, אבל הוא דימוי שהפך לחתיכת היסטוריה, וכשצריך היה לבחור מתוך מאות תצלומים 14 תצלומים משנה לשנה – התצלום הזה היה כמעט מאסט. מה גם שהוא התאים למוטיב שהוא מפתח בתערוכה הזאת – הקירות״

 

ברקאי וולפסון

ברקאי וולפסון

shoubmor:

התצלום שמי שראה לא שכח של ברקאי וולפסון, הוא אחד מבין 14 הגדלות ענק שתלינו בתערוכה גבוה מעל לראשי האנשים או נמוך מהרצפה (את זה של וולפסון של החיילים בציר פילדלפי תלינו נמוך מגובה הפאנלים ברצפה). אלו תצלומים שהופיעו במהלך עשר שנות קיומה של תערוכת עדות מקומית שחוגגת השנה עשור. התצלומים מופיעים גם בארכיון של עדות מקומית שנצבר באתר האינטרנט ופתוח לקהל הרחב.

נכון, זה תצלום קשה במיוחד, אבל הוא דימוי שהפך לחתיכת היסטוריה, וכשצריך היה לבחור מתוך מאות תצלומים 14 תצלומים משנה לשנה, עשור בארץ הזאת – התצלום הזה היה כמעט must. מה גם שהוא התאים למוטיב שהוא מפתח בתערוכה הזאת – הקירות. התצלום של משה סילמן לא מופיע בתערוכת העשור. הוא מופיע במאגר התמונות בפואייה של הבנין

Yuval Saar:

עניין הקירות היה באמת אחד הדברים ששמתי לב אליהם

shoubmor:

הקירות: כמה שאנחנו נאבקים עליו – הבית – הזכות הבסיסית לקורת גג, למגורים, לד' אמות – מוטיב מרכזי בתערוכה – גם אם הסיפורים הם אחרים. אין כמעט תמונה שלא מופיעים בה קירות: קירות בתים, חומת הפרדה, בטונדות שמגנות על חיילים, מיגוניות/מקלטים להגנה על אזרחים, חורבות מבנים שנהרסו בהפגזה, בניינים ואתרי בילוי (קולנוע, דולפינריום) שננטשו והפכו חורבות. אצל הבדואים הקירות הם פחונים או יריעות בד, כל דבר שמשמש כמחסה למגורים

Yuval Saar:

מתי שמת לב לזה?

shoubmor:

תוך כדי התבוננות בתמונות שנבחרו לתערוכה, ואחרי התבוננות באלפי תמונות. הרי לתחרות של עדות מקומית נשלחות אלפי תמונות, כמעט 10,000, שעל כולן עובר צוות השיפוט באופן אנונימי ומדרג. בסופו של דבר למוקדמות הגמר עולות 2,000 תמונות שעליהן עוברים ביסודיות, ומתוכן מדרגים הלאה, ולשלב הגמר עולות 500 שאותן אני מכירה אחת אחת והיטב. ואז לתערוכה נבחרות כ-150 תמונות, וברוב רובן, כך הבחנתי אחרי שעות רבות של התבוננות בתמונות – ברוב רובן יופיע קיר כאילו שמדובר בסטודיו והצלם העמיד את המצולמים על רקע וילון.

הקיר תמיד יופיע, גם בתצלומים הדוקומנטריים שרובם מתרחשים בחוץ, בנוף (העירוני או חוץ עירוני). כלומר, הבנתי שהקיר הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור האנושי. הקיר במובן של קירות הבית, כלומר הבית הוא חלק בלתי נפרד מאתנו. הוא משהו בקיום שלנו שאנחנו חותרים אליו. ויש כמובן גם את הקירות המטאפוריים. נניח מחסום, שלא רואים, אבל רואים את התנועה האנושית שהוא מעכב

Yuval Saar:

אז אני רוצה לחזור רגע לשאלה המקורית שלי: מה עבר עליך בזמן ההתבוננות באלפי התמונות?

shoubmor:

בין השאר הבנתי את הדבר הזה, והבנתי כמה המלחמה על הבית דומה לצילום. הבנתי שפעולת הצילום, שלכאורה מנציחה אירוע, מסתירה דבר מה מהותי יותר. כמו בנין שעומד נניח 100 שנה בעיר ולכאורה מספר את סיפורו של המקום, ובעצם מסתיר את החורבות שעליהן נבנה. כך גם תצלום, כשאנחנו חוזרים אליו כעבור שנים, מתברר שהוא מנציח נניח את האסון, את המלחמה, את האימה, אבל לא את הכאב המסויים של אותו חייל או ילדה שנפגעו במלחמה הזאת, בהפגזה המסויימת הזאת, שכעבור שנים אנחנו כבר לא סופרים אותה או זוכרים אותה כאירוע מסוים, אלא כנוף כללי של מלחמה, של מאבק נצחי.

וזה כמובן עשה אותי עצובה, אבל באותה מידה זה הזכיר לי גם עד כמה המדיום הצילומי הוא מדיום של תוכחה. הצילום מוכיח לנו – "הנה תראו, זאת המציאות". אבל באותו רגע שאנחנו עדים למציאות האבסורדית והאכזרית הזאת – וקוראים את הצילום כצילום תוכחה – אנחנו מוחים נגד מציאות כזאת וקוראים לשנות אותה.

Yuval Saar:

את מדברת על עצב ואני מדבר על דכאון… זו כאמור לא תערוכה שמחה במיוחד, אז איך את מסבירה את המוני המבקרים?

shoubmor:

אנשים נמשכים לצילום, ולצילום תיעודי שמספר סיפור. בדרך כלל אלה אפילו לא סיפורים ששומעים בחדשות, או שהם מקבלים כותרת אבל לא תמונה. בכל מקרה, עדות מקומית היא במה רחבה לסיפורים המצולמים האלו, ועצם התחרות מציעה את האופציה לסיפורים שמצולמים במיטבם

אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עם הפלאפון מחכים שהמציאות תגיע אלינו, ואם לא למסך הפלאפון מתחת לאף אז למסך המחשב או למסך הטלוויזיה. אנחנו לא יוצאים לשטח כמו הצלמים המקצועיים, ואז פעם בשנה אנחנו יוצאים למוזיאון ארץ ישראל לראות עוד מהסיפורים בעדות מקומית. להיזכר בסיפורים מהשנה החולפת, ללמוד על דמויות נוספות וסיפורים שלא שמענו עליהם. לדוגמה, הקטגוריה חיי יום יום – אלה יכולים להיות סיפורים מן השוליים. קח למשל את התצלום של דניאל צ'צ'יק, על חוף הים ביפו. שם הוא תפס בסצינה אבסורדית סוס, גבר ואישה ועוד צוללן בתוך הים. תמונה מוטרפת

Yuval Saar:

לגמרי

שוב: ״אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עם הפלאפון מחכים שהמציאות תגיע אלינו, ואם לא למסך הפלאפון מתחת לאף אז למסך המחשב או למסך הטלוויזיה. אנחנו לא יוצאים לשטח כמו הצלמים המקצועיים, ואז פעם בשנה אנחנו יוצאים למוזיאון ארץ ישראל לראות עוד מהסיפורים בעדות מקומית״

 

דניאל צ׳צ׳יק

דניאל צ׳צ׳יק

shoubmor:

ונניח שרק דניאל צ'צ'יק היה שם וראה את זה, ומסגר את זה בפריים פנטסטי ממש – זו ההזדמנות לשתף את הקהל הרחב בכאלה רגעים. בכלל, ברגע שממסגרים את המציאות לתוך פריים – מתחילה להתנסח אסתטיקה ופואטיקה ותחביר שבמציאות עצמה אנחנו לרוב מפספסים, ואז מתגלה כך כך הרבה אבסורד

Yuval Saar:

אז יש לי שאלה שאולי התשובה עליה תעשה לי קצת סדר בראש. כששואלים אותך על מה התערוכה, ככה במשפט אחד, ואת רוצה לשכנע אנשים לבוא. מה את עונה?

shoubmor:

לא תתן לי לפחות 1,000 מלים? 🙂

Yuval Saar:

לא לא לא! את פוגשת מישהו ברחוב, הוא שואל אותך מה את עושה וממש לפני שהרמזור מתחלף את מספרת לו על התערוכה…

shoubmor:

אתה יודע מה, אולי אצטט את עצמי מהטקסט של עדות מקומית משנה שעברה. בפראפרזה, לא בדיוק מילה במילה: זו תערוכה על המקום שבו אנו חיים, או בקושי חיים. על חיים בוערים וחיים אחרים. נקודה.

Yuval Saar:

חיים בוערים… את יודעת אגב מה הצילום שהכי שבר את הלב שלי? נראה אם תנחשי (ואת לא…)

shoubmor:

אוי. האם זה קשור לבוער?

Yuval Saar:

לא

shoubmor:

אז הצילום של נתן דביר, של האב הפלסטיני שעומד מעוכב במחסום עם גופת בנו המת. ושעד שלא קוראים את כיתוב התמונה לא יודעים מה הוא מחזיק ביד

נתן דביר

נתן דביר

Yuval Saar:

קרוב… אני אגלה לך

shoubmor:

גלה

Yuval Saar:

זה היה הצילום של כפיר סיון, מקום שני בקטגוריית קהילה, דת ואמונה – בודדות, שרואים מצבה שהכיתוב עליה ״אלמוני – מסתנן״, 3/1092

שוב: היה דיון סוער בין השופטים על הבחירה בתמונה הזו, הרי לכאורה אין בה שום אלמנט צילומי. זה צילום פרט מתוך מצבה, תיעוד של עבודה טיפוגרפית ללא עומק שדה, ללא תנועה בפריים, ללא קומפוזיציה, מעין רפרודוקציה או סריקה של מסמך, אבל זה כמו חותמת. וזה הכוח שלה: חותמת אכזרית, קרה

 

כפיר סיון

כפיר סיון

shoubmor:

צמרמורת אחזתני.

אני מסכימה אתך, זה שובר את הלב וגם מכעיס נורא. הסיפור נורא ואיום, והתצלום הוא כמו חותמת: ״אלמוני – מסתנן"

Yuval Saar:

אני לא מפסיק לחשוב על הצילום הזה מאז. ועל הסיפור: מצבת אלמוני בבית הקברות חצור שליד אשדוד. התמונה צולמה במסגרת חיפושיו של מבקש מקלט מאריתריאה אחר קבר אחותו, שנורתה ונרצחה בידי מצרים על גדר הגבול בין ישראל למצרים

shoubmor:

אספר לך גם שהיה דיון סוער בין השופטים על הבחירה בתמונה הזו, הרי לכאורה אין בה שום אלמנט צילומי. זה צילום פרט מתוך מצבה, תיעוד של עבודה טיפוגרפית ללא עומק שדה, ללא תנועה בפריים, ללא קומפוזיציה, מעין רפרודוקציה או סריקה של מסמך, אבל זה כמו חותמת. וזה הכוח שלה: חותמת אכזרית, קרה

Yuval Saar:

זה בדיוק העניין, לכאורה באמת אין שם שום צילום… אבל בואי נחזור לעניין הקירות, נדבר קצת על עיצוב… באיזה שלב אחרי שהבנת שהכל קירות, שאת רוצה שגם עיצוב התערוכה יהיה כזה

צילומי החלל: לאוניד פדרול

צילומי החלל: לאוניד פדרול

shoubmor:

זכרתי את הציטוט מתוך שיר של יהודה עמיחי שאומר ש"הבית ההרוס למחצה דומה לבית שטרם הושלם", וחשבתי שאני רוצה שהקהל יתנהל בתוך חלל שיכול להיראות כמו אתר בנייה או חורבה. מכאן הגיעו המוטיבים של קירות חשופים, טיח גס במקום סיד, קירות פח גלי, קורות ברזל כבדים בקצות קירות, פתחי חלונות ללא משקופים, חגורות בטון. הכל כמובן כאילו, כלומר מדובר בקירות גבס, בקורות עץ שנצבעו כמו היו קורות ברזל וכו'

ורציתי גם לתת לקהל להתנהל בתוך החלל תוך שהוא מאבד אוריינטציה. כשאנחנו מגיעים לאתר בנייה של בית מגורים למשל, טרם איכלוס, רק בשלב המוקדם של קירות בטון, לא יכול להיות לנו מושג איזה חדר ישמש למה; בינתיים מדובר במבוך. רק שהבית מתאכלס בחפצים (רהיטים/כיורים/ארונות…) אנחנו יכולים להצביע ולאפיין כל חדר. כך בתערוכה, בשלב המרוקן של אתר בנייה ו/או חורבה – הקהל מאבד לפעמים אוריינטציה, וחוזר לחללים שאולי כבר ביקר בהם, ורק הסיפורים המצולמים יעידו אם הוא כבר ביקר כאן קודם או לא.

Yuval Saar:

לא פחדת מעניין המבוך והדיסאוריינטציה של המבקרים? כי זה בדיוק מה שעבר עלי, לא ידעתי מה כבר ראיתי ומה לא, לאיפה לפנות, והבנתי שזה בכוונה, אבל תהיתי אם כולם סלחנים כמוני

shoubmor:

כן. זה חלק מהחוויה. הקהל מבין את זה, ומזכיר את זה, ומשתף אותנו שזאת התחושה, שהיא מטרידה, אבל משפיעה על קריאת התערוכה, ושהמציאות שלנו מטרידה, מסובכת, מתנהלת בלופ, שאחנו מאבדים כיוון ומבקשים להתאפס בכל פעם מחדש ולהמשיך הלאה

Yuval Saar:

איזה תגובות את באמת מקבלת מהקהל הרחב, לא מחובבי הצילום, מהעיתונאים ומהחברים שלהם

shoubmor:

הקהל מאוד אוהד את התערוכה. ככלל זו תערוכת הדגל של המוזיאון – כלומר עם הכי הרבה מבקרים, והקהל מצפה לה מדי שנה. ישנה תגובה אחת עקשנית שעולה וחוזרת והיא שזו "לא תערוכה מאוזנת". שאין איזון בין הסבל הישראלי-יהודי לסבל הפלסטיני למשל

Yuval Saar:

קטעים. ומה את עונה להם?

shoubmor:

אני עונה שהמציאות לא מאוזנת. לפעמים גם אנשים עקשניים עיוורים לדברים מסויימים. למשל, מי שטוען שהתערוכה לא מראה את הסבל של אזרחים ישראליים, נניח בימים של מלחמת "עמוד ענן". או כשמדובר במלחמה על הבית ונדמה להם שרואים רק ייצוג לסיפורים של הכפרים הבדואים הלא מוכרים או הפלסטינים שגרים במה שמכונה "שטחי אש". והרי בתערוכה השנה מופיעים לא מעט תצלומים שמתעדים סיפורים של נערי הגבעות, את המצוקה של האזרחים בישובי הדרום במלחמת עמוד ענן, בתצלומים מתערוכת העשור מופיעים תצלומים של תיעוד ההתנתקות בגדה ובדרום

Yuval Saar:

והם עונים לך בחזרה או שזה מאבק אבוד?

shoubmor:

אני מציעה להם לחזור ולהתבונן בתמונות. ואני מזכירה להם שאני מתעסקת בזכויות בני אדם בסיסיות, ולא בימין ושמאל

Yuval Saar:

תגידי רגע, בכלל שכחתי לשאול. אני בדרך כלל מבקש כבר בהתחלה מהמרואיינים לספר קצת על עצמם. אז אולי תגידי רגע איך קרה שנהיית האוצרת של עדות מקומית. כלומר, מה עשית עד היום, בכמה מילים

shoubmor:

כבר עשר שנים שאני אוצרת תערוכות. הגעתי מהכיוון של צילום, והתפתחתי בתחום של טקסט (תרבות ופילוסופיה), ובחרתי לעסוק במה שמשלב בין השדות – הדימוי והטקסט. לפני שהתחלתי לאצור ערכתי, לדוגמה את כתבי העת של קמרה אובסקורה, שהיה להם מפעל הוצאה לאור משובח, ומתוך העריכה והעיסוק בטקסט ובדימוי יצאתי אל המרחב והתחלתי לאצור.

בהתחלה אלו היו יוזמות שלי. התחלתי עם חלון אמנות ״נגה היקרה״ בשכונת נגה ביפו, שם אני גרה כבר 15 שנה. שם הצגנו במשך חמש שנים כ-50 תערוכות במרחב הציבורי. המשכתי ויזמתי תערוכות אחרות או הוזמנתי לאצור תערוכות (בין אם במרחב ציבורי ובין אם בחללים גלרייאנים), תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות של אמנות ישראלית עכשווית (ציור, צילום, וידיאו, אינסטליישן, סאונד, מיצג…)

לפני שנתיים וחצי פנתה אלי דנה וולפיילר ללקין, היזמית והמנהלת של עדות מקומית, ומי שהביאה את ה-World Press Photo לארץ ב-2002. היא פנתה אלי והציעה לי לאצור את עדות מקומית. זו משרה לשנתיים. השיטה היא שכל שנתיים האוצר או האוצרת מחלפים, ומדי שנה השופטים מתחלפים (גם שופט יכול לשמש שנתיים).

אצרתי את עדות מקומית 2012, ואת עדות מקומית 2013, וזכיתי לאצור גם את תערוכת העשור ואני גם שמחה על כך, ומרוב שמחה אני גם גאה על כך. למרות, שכאמור, זו תערוכה כלל כלל לא שמחה. אני חושבת שעדות מקומית – כתערוכת צילום תיעודי שמציגה מניפת סיפורים של המקום הזה – היא תערוכה חשובה מעין כמוה. ואני שמחה על ההזדמנות ועל האחריות שיש והיתה לי להוביל תערוכה חשובה כזו.

Yuval Saar:

מה ההבדלים שאת מוצאת בין התערוכה של שנה שעברה לזו של השנה?

shoubmor:

שאלה טובה. אני שמחה על השאלה

Yuval Saar:

זה הכי אני אוהב שאומרים לי…

shoubmor:

🙂 התערוכה של שנה שעברה היתה עדיין תחת השראת המחאה החברתית. ההשראה מגיעה מתוך התמונות כמובן, זה לא קונספט חיצוני שאני מלבישה על התערוכה. היו לא מעט סיפורים של חסרי בית, תצלומים של מי שמוטל זרוק ודפוק ברחובות העיר (תל-אביב בעיקר), פליטים, נשים שנאלצות לעסוק בזנות.

ובדומה לאופן החשיבה של להתאים את אופן ההתנהלות בחלל התערוכה לתימות שהתערוכה מעלה – כך בשנה שעברה ביקשתי ממעצבי התערוכה (סטודיו פורמה של מאיה חנוך) לתכנן חלל שיוביל למרכז כלשהו, שיזכיר למי שהגיע בלב הערים לככר שבה התקיימה ההפגנה (ככר התרבות/הבימה בתל-אביב למשל) – שכך הוא מתנהל ומתקדם גם בחלל התערוכה ושאל המרכז הזה הוא יכול להגיע מכל כיוון או בכל מיני דרכים, אבל הוא יודע איפה הוא נמצא. כלומר, לייצר מרחב דמוקרטי, פתוח, חופשי. זה אולי הפוך מהעיצוב של התערוכה השנה

Yuval Saar:

לגמרי. מה עוד חשוב להגיד לפני שאנחנו מסיימים ולא אמרת?

shoubmor:

שאני אוהבת לאצור תערוכות בין השאר משום שאני לומדת כל הזמן דברים מתוך חומרי התערוכה, מגלה תגליות על התרבות והאמנות בכלל, על החיים ממש באופן מיוחד. ואני אוהבת לאצור משום שאני מרגישה שאת מה שלמדתי והבנתי אני יכולה להעביר הלאה לקהל רחב. אני רואה בזה את תפקידי כמשפיעה חברתית. זה כמו להפגין, לנאום, לכתוב מאמר, ורבבות מגיעים (לעדות מקומית מגיעים עשרות אלפים)

Yuval Saar:

מקסים. באמת.

shoubmor:

תודה.

Yuval Saar:

עד מתי התערוכה פתוחה?

shoubmor:

עד ה-18.1.14 במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב, תל-אביב, רחוב חיים לבנון 2

Yuval Saar:

ולמרות שזו לא תערוכה שמחה, ושמצב הרוח עלול להתערער, כמובן שאני מאד ממליץ לבקר בה לפני שהיא מסתיימת

shoubmor:

אחרי זה נצחק

Yuval Saar:

אמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden